הפינה של נריסה – הכמעט מושלם
מאת nerissa(אחרת)
21 באוגוסט 2007
אז מה היה לנו...
כתבתי על פשרות הבאות ממגבלות של אופי, ממגבלות בריאותיות, ממגבלות של יומיום. מה עוד יכול להפריע למערכת בדס"מית אצל זוג נשוי?
יש בשפע, תגידו.
ילדים, למשל. ילדים אמנם זה שמחה – אבל עד השוט! לא מערבבים שמחה בשמחה.
כשיש חבורה של ארבעה, חלקם בני טיפש-עשרה, חלקם נושקים לשם – לא פשוט לנהל חיי מין "כמו שצריך". כמו בכל משפחה עם ילדים: לומדים לבלוע קולות ורעשים, לומדים לחכות לזמן המתאים (בדרך כלל באמצע הלילה), לומדים להסתיר אביזרים נלווים בכל מיני מקומות מוזרים, הרחק מהישג ידם.
והם הופכים חכמים ומתוחכמים מפעם לפעם.
המעבר האחרון לדירה החדשה אילץ אותנו למצוא מקום מסתור במחסן. בחוץ. הרחק מהישג ידם – אבל גם הרחק מהישג ידנו. מאז עברנו לבית החדש, תיק העינוגים לא נפתח. אבל, חשוב יותר להרחיק את הציוד מהילדים מאשר לקרב אותו אלינו.
תגידו שאנחנו מפספסים כאן את העיקר? זה נכון. הרחקנו מעצמנו נתח חשוב במיניות הזוגית שלנו. ואין ספק שיש געגועים – ברור שמצדי, וגם מצד מברק. אז אין עזרים טאקטיים בהישג יד – מסתפקים ב... יד.
החום הזה מפשיט אותי מכל בגד כשאני נכנסת למיטה. לשכב על הבטן כשה-פופו (המאוורר) מצנן את העור, זה MUST בסוף היום, אחרי העבודה ולאחר מקלחת. אבל הטוסיק גם מפתה את ברק לפליקים, והרעש... אוי הרעש...
פתאום ספנקינג פשוט נשמע כמו מכונת ירייה בתוך הבית! (בדיוק אחד הרגעים שנורא רוצים להיות רווקים נטולי אוזניים נוספות בבית. ילדים זה שמחה והמון אהבה, אבל...). זו צרתנו שבחרנו לנו מיניות רעשנית במיוחד. אולי צריך לשקול לנסות מיסיונרית עם כרית בתור גאג.
אז יש את המגבלות הטכניות המונעות מאיתנו ליהנות מהעולם הזה כמו שאנחנו רוצים. לומדים לעקוף אותן ולמצוא זמני ביניים, קפלים בזמן שהם רק שלנו. ומה מעבר?
יש התמודדויות נוספות. מי לא שמע/קרא את המשפטים הבאים:
"אני אוהב אותך יותר מדי מכדי להכאיב לך כל כך" (לא שמור לזוג נשוי – אבל זה למשל משפט הצץ אצלנו לעיתים קרובות). מה זה אומר? ברק לא יכול להגיע לעוצמת הכאב בה נמצאת רמת הסיפוק שאני ממירה מכאב. ומה אז? הכאב הזה הופך ל"סתם כאב". זה בערך כמו שמישהו "בורח" או גומר לכן הנשים שנייה לפני האורגזמה שלכן, או לגברים – כשמישהי מוצצת מעולה אבל "בורחת" לכם לפני שאתם גומרים לה בפה. מכירים את התסכול/אכזבה? אז בדיוק שם אני וברק "נופלים". הגבולות שלי רחוקים לו מדי.
כשדיברנו על זה, ברק טען שעם סאבית אחרת יוכל להעמיק את העוצמות. כשמדובר בי – הוא לא מסוגל, למרות שהוא יודע עד כמה זה מענג אותי. כל הפסיכולוגיה העומדת מאחורי זה לא עזרה, ואני מבטיחה לכם – אמרתי את כל מה שצריך להיאמר.
"אני לא יכול להשפיל ככה את האמא של הילדים שלי!" עוד משפט מנצח. זה "הגיוני", לדוגמה, שיגמור לי בפה או על הפנים או על הגוף... אבל להשתין?! "את השתגעת? את צריכה לנשק את הילדים ולחבק אותם...!"
לא – אל תנסו למצוא כאן הגיון. נמוג. התאדה. נגוז. אבל אי אפשר להתעלם מתחושות. אם צד אחד לא שלם עם זה – לא עושים. וזו עוד פשרה.
אז אחת השאלות הנפוצות שאני נתקלת בהן כשפונים אלי היא, אם ברק הוא השולט שלי.
הוא לא.
קחו שולט, קחו ממנו את היכולת להשפיל, להכאיב, להפוך אותך לחסרת אונים פיזית ומשם לחסרת אונים מנטאלית – ולקחתם תשעים אחוז מהעניין. המעט שנשאר לא יכול להפוך את ברק לשולט שלי.
גם ברק עצמו לא מרגיש כך. הוא בהחלט מרגיש שאני שייכת לו רכושנות כלפי יש לו הכי שאפשר, בדיוק כמו שיש בי תחושת שייכות אליו. לא שליטה.
אז שנינו "מסתפקים" בתיבולים סאדו-מזוכיסטיים לייט, שאמורים לתת מענה לצורך עמוק של שנינו. זה לא. כל הלייט הזה – אני שונאת דיאטות. מי שמכיר אותי יודע. שמנגוצית גאה!
שנינו מתגעגעים ליותר – ומוותרים.
כשמוזגים בדס"מ לתוך זוגיות קיימת, לא יכולה להיווצר זוגיות בדס"מית מלאה. הזוגיות הונילית הקיימת ממתנת אותה ומצמצמת אותה באופן טבעי לממדים שיתאימו בראש ובראשונה לזוגיות הונילית.
כי היא החשובה מבין השתיים. הזוגיות הונילית היא הראשונה במעלה, המעגל הפנימי עליו נבנים כל שאר המעגלים. בלעדיו, אנחנו כזוג, לא קיימים.
זה שונה כשאתם מוזגים וניליות לתוך מערכת יחסים בדס"מית. כזו שהתחילה כבדס"מית ו... השתדרגה.
אין ספק שבשתי מערכות היחסים יש יתרונות וחסרונות, ישנן פשרות – אבל יש גם "הטבות" המשפרות האחת את רעותה. המון אלמנטים מתוך הזוגיות הבדס"מית שלנו צצים ותומכים בזוגיות הונילית – ולהיפך
על אותם אלמנטים, אותן נקודות ההשקעה וההתמזגות של שתי מערכות היחסים בעולם המוזר שבנינו לנו, אכתוב בטורים הבאים.
ובינתיים? שיהיה לכולכם שבוע מדהים ומלא סיפוקים – בכל הטעמים.
***
לטור הקודם:
כתבתי על פשרות הבאות ממגבלות של אופי, ממגבלות בריאותיות, ממגבלות של יומיום. מה עוד יכול להפריע למערכת בדס"מית אצל זוג נשוי?
יש בשפע, תגידו.
ילדים, למשל. ילדים אמנם זה שמחה – אבל עד השוט! לא מערבבים שמחה בשמחה.
כשיש חבורה של ארבעה, חלקם בני טיפש-עשרה, חלקם נושקים לשם – לא פשוט לנהל חיי מין "כמו שצריך". כמו בכל משפחה עם ילדים: לומדים לבלוע קולות ורעשים, לומדים לחכות לזמן המתאים (בדרך כלל באמצע הלילה), לומדים להסתיר אביזרים נלווים בכל מיני מקומות מוזרים, הרחק מהישג ידם.
והם הופכים חכמים ומתוחכמים מפעם לפעם.
המעבר האחרון לדירה החדשה אילץ אותנו למצוא מקום מסתור במחסן. בחוץ. הרחק מהישג ידם – אבל גם הרחק מהישג ידנו. מאז עברנו לבית החדש, תיק העינוגים לא נפתח. אבל, חשוב יותר להרחיק את הציוד מהילדים מאשר לקרב אותו אלינו.
תגידו שאנחנו מפספסים כאן את העיקר? זה נכון. הרחקנו מעצמנו נתח חשוב במיניות הזוגית שלנו. ואין ספק שיש געגועים – ברור שמצדי, וגם מצד מברק. אז אין עזרים טאקטיים בהישג יד – מסתפקים ב... יד.
החום הזה מפשיט אותי מכל בגד כשאני נכנסת למיטה. לשכב על הבטן כשה-פופו (המאוורר) מצנן את העור, זה MUST בסוף היום, אחרי העבודה ולאחר מקלחת. אבל הטוסיק גם מפתה את ברק לפליקים, והרעש... אוי הרעש...
פתאום ספנקינג פשוט נשמע כמו מכונת ירייה בתוך הבית! (בדיוק אחד הרגעים שנורא רוצים להיות רווקים נטולי אוזניים נוספות בבית. ילדים זה שמחה והמון אהבה, אבל...). זו צרתנו שבחרנו לנו מיניות רעשנית במיוחד. אולי צריך לשקול לנסות מיסיונרית עם כרית בתור גאג.
אז יש את המגבלות הטכניות המונעות מאיתנו ליהנות מהעולם הזה כמו שאנחנו רוצים. לומדים לעקוף אותן ולמצוא זמני ביניים, קפלים בזמן שהם רק שלנו. ומה מעבר?
יש התמודדויות נוספות. מי לא שמע/קרא את המשפטים הבאים:
"אני אוהב אותך יותר מדי מכדי להכאיב לך כל כך" (לא שמור לזוג נשוי – אבל זה למשל משפט הצץ אצלנו לעיתים קרובות). מה זה אומר? ברק לא יכול להגיע לעוצמת הכאב בה נמצאת רמת הסיפוק שאני ממירה מכאב. ומה אז? הכאב הזה הופך ל"סתם כאב". זה בערך כמו שמישהו "בורח" או גומר לכן הנשים שנייה לפני האורגזמה שלכן, או לגברים – כשמישהי מוצצת מעולה אבל "בורחת" לכם לפני שאתם גומרים לה בפה. מכירים את התסכול/אכזבה? אז בדיוק שם אני וברק "נופלים". הגבולות שלי רחוקים לו מדי.
כשדיברנו על זה, ברק טען שעם סאבית אחרת יוכל להעמיק את העוצמות. כשמדובר בי – הוא לא מסוגל, למרות שהוא יודע עד כמה זה מענג אותי. כל הפסיכולוגיה העומדת מאחורי זה לא עזרה, ואני מבטיחה לכם – אמרתי את כל מה שצריך להיאמר.
"אני לא יכול להשפיל ככה את האמא של הילדים שלי!" עוד משפט מנצח. זה "הגיוני", לדוגמה, שיגמור לי בפה או על הפנים או על הגוף... אבל להשתין?! "את השתגעת? את צריכה לנשק את הילדים ולחבק אותם...!"
לא – אל תנסו למצוא כאן הגיון. נמוג. התאדה. נגוז. אבל אי אפשר להתעלם מתחושות. אם צד אחד לא שלם עם זה – לא עושים. וזו עוד פשרה.
אז אחת השאלות הנפוצות שאני נתקלת בהן כשפונים אלי היא, אם ברק הוא השולט שלי.
הוא לא.
קחו שולט, קחו ממנו את היכולת להשפיל, להכאיב, להפוך אותך לחסרת אונים פיזית ומשם לחסרת אונים מנטאלית – ולקחתם תשעים אחוז מהעניין. המעט שנשאר לא יכול להפוך את ברק לשולט שלי.
גם ברק עצמו לא מרגיש כך. הוא בהחלט מרגיש שאני שייכת לו רכושנות כלפי יש לו הכי שאפשר, בדיוק כמו שיש בי תחושת שייכות אליו. לא שליטה.
אז שנינו "מסתפקים" בתיבולים סאדו-מזוכיסטיים לייט, שאמורים לתת מענה לצורך עמוק של שנינו. זה לא. כל הלייט הזה – אני שונאת דיאטות. מי שמכיר אותי יודע. שמנגוצית גאה!
שנינו מתגעגעים ליותר – ומוותרים.
כשמוזגים בדס"מ לתוך זוגיות קיימת, לא יכולה להיווצר זוגיות בדס"מית מלאה. הזוגיות הונילית הקיימת ממתנת אותה ומצמצמת אותה באופן טבעי לממדים שיתאימו בראש ובראשונה לזוגיות הונילית.
כי היא החשובה מבין השתיים. הזוגיות הונילית היא הראשונה במעלה, המעגל הפנימי עליו נבנים כל שאר המעגלים. בלעדיו, אנחנו כזוג, לא קיימים.
זה שונה כשאתם מוזגים וניליות לתוך מערכת יחסים בדס"מית. כזו שהתחילה כבדס"מית ו... השתדרגה.
אין ספק שבשתי מערכות היחסים יש יתרונות וחסרונות, ישנן פשרות – אבל יש גם "הטבות" המשפרות האחת את רעותה. המון אלמנטים מתוך הזוגיות הבדס"מית שלנו צצים ותומכים בזוגיות הונילית – ולהיפך
על אותם אלמנטים, אותן נקודות ההשקעה וההתמזגות של שתי מערכות היחסים בעולם המוזר שבנינו לנו, אכתוב בטורים הבאים.
ובינתיים? שיהיה לכולכם שבוע מדהים ומלא סיפוקים – בכל הטעמים.
***
לטור הקודם:
