הפינה של נריסה - השלווה שבנקודת האיזון

למצוא את הבלאנס. לפעמים מרגיש לי כאילו כל החיים שלנו מושתתים על זה.

למצוא את הבלאנס בין הקצוות. אנחנו חיים כמו נחום-תקום, לעיתים נזרקים מקיצוניות אחת לאחרת וכל הזמן מחפשים את השלווה שבנקודת האיזון – אם זה ביומיום בדברים אפרוריים כמו הצד הפיננסי היומיומי שלנו, ההתנהלות בבית עם הילדים, עם בני הזוג, בעבודה.. ואם זה בעולם המקביל שלנו. בבדסמ.

הבלאנס בין ללכת עד הסוף ועדיין לשמור על שפיות ובטחון, בין להיכנע ועדיין לא לוותר על גבולות אישיים, של הכנועות והשליטה מלמטה, של שליטה טוטאלית ואהבה הדדית, של האמונה העיוורת והזהות העצמית.
הבלאנס בין אהבה לשנאה.

להטוטנים של ממש.

לאחרונה אני מוצאת עצמי נאבקת על נקודת האיזון הזו הנקראת אמונה. כן – בכוח עליון. לא – לא בדום כזה או אחר.
כוח עליון אחר.
אלוהים.

אירועים כמו שריפת הקרמטוריום שקרה החודש מציפים ויכוחים עתיקי יומין של מה היא יהדות, למי יש זכות להגדיר אותך כיהודי, למי הזכות לקבוע את הגבולות.
למצוא את הבלאנס כרגע נשמע כמעט בלתי אפשרי.
הבלאנס בין הדתיים ושומרי המסורת לבין החילוניים. בין דת למדינה.

אני אישה מאמינה. אני חילונית. אני שומרת מסורת. אני גאה ומאמינה ביהדות שלי.. ואני מרגישה שהמלחמה המתמדת סביבי על מציאת נקודת האיזון המתאימה לכולם מכרסמת קשות בזהות היהודית.

הבלאנס הפאנטומי ההוא בין לשמור על הזהות היהודית שלי לבין הזכות לחיות בחופשיות מוחלטת ולבחור עד כמה אני מממשת את הזהות היהודית שלי, איך להיוולד, איך לחיות, איך למות.

אני מרגישה שהקידמה, המודרניזציה, הדמוקרטיה – כל אלה כרסמו קשות בזהות היהודית שלנו. אין ספק שהדת שלנו התקדמה עם הזמן והתגמשה, אחרת כבר מזמן הייתי קבורה תחת ערימת אבנים לאחר הסקילה שלי בלב העיירה שלי, חדרה.

ועדיין זה לוקח המון זמן. לאט וביסורים קשים הדת שלנו עוברת ממאה למאה, עדיין בפיגור של כמה מאות אחרי דתות אחרות. אנחנו סוחבים על עצמנו דת שזורה חזק בשנאה חיצונית ופנימית (כבר אמרו לפני שהאנטישמים הכי גדולים הם היהודים עצמם) בכבלי היסטוריה יוצאת דופן.

וכך צף ועלה נושא הקרמטוריום השרוף.

בנושא הזה, אני מאמינה שדווקא החילוניים היו צריכים להקים קול צעקה. יותר מהדתיים.

קחו בדסמ. יש לנו "מתחם" של גבולות. לחלקנו הוא רחב יותר, לחלקנו פחות - אבל כמעט כולנו מסכימים שהמינימום הקובע גבולות זה הSSC-.
נכון - כבר גילינו שלכל אחד ה- SSC ממסגר גבולות במרחקים שונים.

ובכל זאת. אני מאמינה שכולנו, ודווקא ובעיקר החילוניים - צריכים לשמור על גבולות מסוימים. דווקא כדי לשמור על עצמנו יהודים-חילוניים ולא להתבולל עד הסוף ולאבד את הזהות היהודית שלנו. אנחנו חיים גם כך על השוליים של היהדות.. לדעתי אנחנו צריכים להשאיר כמה חוטים שישאירו אותנו יהודים. רק כמה. לא יותר מידי. קראו להם חבלי הצלה לפני שנתנתק מהיהדות לגמרי. זה בשבילנו. לא בשביל הדתיים.

מי שחשובה לו מדינה יהודית, מי שחשובה לו הזהות היהודית - צריך לשמור על חוקים מסוימים. ולא - לא מספיק רק לכבד את אלו שבחרו בדת כדרך חיים שלהם (אולי בתקווה ש"מה שהם עושים זה מספיק גם בשבילי ובשביל ילדיי כדי לשמור על הזהות היהודית חיה ונושמת.. איפשהו.. רק רחוק ממני")

יש לנו החילוניים "מתחם משחק" רחב דיו כאן במדינה שלנו. למחוק לחלוטין את כל הגבולות יגרום לנו לדעתי לאבד את עצמנו לדעת.

נורא נוח לקחת מהיהדות רק מה שנוח לנו וקל לביצוע כמו סופגניות, שירים, היסטוריה, ערבויות הדדיות, דוד וגוליית וכו'.. קל לנו להתגאות בזה. כשמדובר על לקחת על עצמנו מספר קטן של חוקים מאוד חשובים עליהן מתבססת היהדות ומבדילה אותנו מהגויים - כאן אנחנו תוקעים רגליים בקרקע ומקטרים על "כפייה דתית".

זו מדינה יהודית. אם אתה בוחר לחיות את חייך במדינה יהודית, כבד את המינימום שיש.

במקביל לעניין היהודי - יש גם את העניין ההיסטורי. אני דור שני בארץ ונשאר בי טיפטיפת כבוד לניצולים ששרדו מאז. עוד דור והם לא יהיו איתנו. כולנו מזדעזעים מתנאי המחייה שלהם ונלחמים לתת להם קצבאות מוגדלות.. ובאותה נשימה נועצים בהם סכין עמוק בנשמה כשאנחנו מעלים לאוויר ענני ריח גופות שרופות.
ההיסטוריה הזו, האנשים האלה - הם אלה שבזכותם אני כאן! אני לא רוצה לאבד את טיפת האמפתיה שכולנו צריכים לתת להם.

אני חילונית
אני יהודיה
אני גאה להיות כזו
אני גאה בכך שבכל הפלנטה הזו יש מקום אחד קטן שאני יכולה להיות בו יהודיה עד הסוף מבלי לחשוש.

אז איפה הבלאנס? איך נגיע אליו? הוא אפשרי בכלל?
אני מאמינה שכן. ראיתי זאת וחוויתי זאת כשגדלתי, אני רואה זאת בחייה של אחותי.
זה אפשרי.

אני בת להורים (שניהם נפטרו) שכל אחד מהם היה צאצא למשפחה דתית מאוד. ושניהם יצאו מהשואה לכיוונים שונים לגמרי. אבא הפך כופר מושבע והתנתק לחלוטין מהדת. אמא שלי לא.
ושניהם חיו בהמון אהבה ושלום, כל אחד מפרגן ומכבד את הבחירה של הצד השני - זה לצד זה הם חיו עד מותם.

ולמדתי סובלנות. חייתי בבית עם דעות שונות, עם ויכוחים, עם אמונות שונות.
חייתי עם אבא אתאיסט ואמא יהודית מסורתית.
גם אחותי חיה כך עד היום. היא חילונית מוחלטת וחיה עם בעלה הדתי כבר מעל 40 שנה.

ארבעת הילדים שלי למדו בגן דתי, בבית ספר יסודי דתי. נתתי להם את הבסיס - אבל גם את אפשרות הבחירה.
הם בחרו לוותר על מהסלול הדתי ולהמשיך בחילוני ועדיין הבסיס הדתי נשאר והם מכבדים את החגים שלנו, את המסורת היהודית ואת הסביבה הדתית. הם למדו שאפשר לחיות לצד הדת בשלום. בלי לפחד. בלי לנסות לשנות אותה - ועדיין לחיות חיים חילוניים.

לא רק שאני רוצה בעצמי לחיות במדינה כזו, אני מתפללת שילדיי יחיו במדינה יהודית שכזו. יש לנו רק אחת! רק אחת בכל העולם כולו! מדינות חילוניות יש בשפע!
עם כל החשש וקול הזעקה של החילוניים, לדעתי המדינה הזו לעולם לא תהייה מדינה דתית. זה אי אפשר. זה לא יקרה. עברנו את נקודת האל-חזור מהבחינה הזו.

אני רק חוששת מהיום שלא יישאר לנו מקום להיות יהודים.

אני מקווה שלא יגיע היום ואחשוש להיות יהודיה במדינת ישראל בגלל החילוניים שבה..

כמו שאני רוצה לשמור על היהדות שבי, אני רוצה לשמור על הזכות החילונית שלי.
הנה כאן המלחמה האישית שלי על הבלאנס האישי שלי.
אני נגד בניית קרמטוריום על אדמת המדינה הזו, הן מהבחינה הדתית והן מהבחינה ההיסטורית.. אבל אני גם בעד הזכות לבחור איך אמות ואקבר.

אני רוצה להיקבר יפה. אני רוצה להיות מאופרת, עם לק על הציפורניים ועם הקעקוע שלי.
אני לא רוצה שחבורת סבתות תקרצף ממני כל סימן של צבע אחרי שאמות, שתגרד את עורי עד שלא יישאר הקעקוע – כדי שאהיה "טהורה" מספיק כדי להיקבר.

אז הנה אני מצד אחד נגד שריפת גופות ומצד שני דורשת להיקבר כמו "גויה טובה".
איפה הבאלנס האישי שלי?

כמו כולם, אני מחפשת כל הזמן את נקודת האיזון שלי. את השלווה שיש בה.

אני מתפללת שהמדינה הזו תמצא כבר את הבלאנאס שלה.