הפינה של נריסה - שקופה
מאת nerissa(אחרת)
7 באוקטובר 2007
בבלוג שלי אני כותבת את החיים היומיומיים שלי.
הקשר עם ברק, הקשר עם הילדים, הקשר עם המעגל החיצוני בחיי. גם על הקשר עם עצמי.
הרבה ממה שנכתב שם כאילו ולא קשור לעולם הבדסמ. והוא הכי קשור שאפשר.
הכל שקוף. שקיפות שלא היתה בי לפני הבדסמ.
מידי פעם אני מקבלת פידבקים צורמים על החשיפה שלי ושל חיי האישיים בבלוג.
אנשים רבים רואים בעולם הבדסמ כעולם מנותק לחלוטין מחיי היומיום שלהם. מהחיים האמיתיים. למרות שאי-שם בפנים הפנטזיה של רבים מהם ששני העולמות יתחברו, שהבדסמ יהיה חלק לגיטימי וחשוף ביומיום, בלי צורך להסוות ולהחביא, בלי צורך להתכחש בגלוי ולאמץ בחדרי חדרים, בלי להתבייש, בלי.. למרות כל זאת כאן בעולמנו האפלולי הם מזדעזעים מאנשים המחברים בגלוי בין שני העולמות.
הערות כמו "איך את יכולה לכתוב דברים אינטימיים כאלה על הקשר בין בן זוגך/בעלך ובינך, כך שכל העולם קורא?!" מדהימים אותי. אותם אנשים יחבקו בהבנה והערצה חשיפה כתובה על מעללי נשים וגברים עם המאהבים/מאהבות.
לגיטימי לקבל חשיפה אישית על מערכת היחסים המשנית ולא על הראשית. ממש כאילו קשר הנישואין או קשר הזוגיות הראשי הוא קדוש וחשיפה שלו כאן "מזהמת" את קדושתו.
יש לי מאהב. אני אוהבת אותו מאוד. מעריצה אותו. אוהבת את החיוך שלו, את הקול המנומנם שלו כשהוא קם בבוקר, את הדרך שהוא מרים גבות כשהוא רוצה משהו, את הדרך שהוא מסתכל עלי, את הדרך שהוא נותן לי להרגיש – אני אוהבת את המאהב הזה שלי. מאוהבת בו.
המאהב הזה הוא במקרה גם האבא של הילדים שלי.
המאהב הזה הוא במקרה גם בעלי.
הוא המאהב הראשי, האיש של חיי. לא משנה אם בעתיד יזמן משהו משני בדרך – תמיד יהיה האיש שהוא הבית שלי. הבסיס להכל.
את אותה התשוקה והגאווה שיש במילים שכותבת אישה נשואה למאהבה, את אותו הלהט השזור במילים שכותב גבר לאהובתו ה"לא חוקית" – יש גם אצלנו. ביומיום.
את הכתיבה שלי בכלל התחלתי "לא מזמן". יחסית. בשנת 99 . אז זה התחיל בכתיבת סיפורים ממוסחרים/מיניים מאוד שכיוונו בדיוק לבלוטות המתאימות. אחד הדברים שעולם הבדסמ העניק לי זו הפתיחות והיכולת לכתוב את עצמי.
הבדסמ העניק לי לא רק פתיחות מינית, קבלת השונה, אימוץ השונה וגאווה בייחודיות שהוא נותן לי באדם ואישה – אלא גם פתיחות מנטאלית ורגשית. לאחר ששנים רבות הייתי משוכנעת שאני נכה-רגשית עם אינטליגנציה רגשית של נענע מיובשת, גיליתי שיש בי הרבה יותר.
הרבה מהמחסומים שעולם הבדסמ הוריד בי, עמדו חזק ומגונן סביב הרגש.
כשהסכר נפרץ, גם המילים נפרצו. הפכו להיות מבפנים. מילים של לב ונשמה ולא רק מילים של קוסמטיקה.
אין ספק שרוב השירה שלי באה (כמו אצל כותבים רבים אחרים) בשעות שפל דווקא. בשעות מלנכוליות. זה מוציא את המיטב שבי. אולי משום שברגעים האלה, המלנכוליים אנחנו מחוברים יותר לרגש האישי ההוא שם מתחבאת הליריקה. אולי.
לגבי הכתיבה השוטפת, היומנית, גם היא הפכה חשופה ושקופה יותר. נועזת יותר. אמיתית יותר.
פעם היה לי קל הרבה יותר לכתוב זימה מאשר רגש. לחפור ולמצוא את כל המילים הצבעוניות המזקירות והמלחלחות. היום – זה שונה. היום המילים בוקעות מעצמן מתוך העוצמה שלמדתי שיש בי. מתוך העוצמה שלמדתי שיש בי לתת. לקבל.. ולבטא.
כתבתי כבר הרבה על מה עולם הבדסמ העניק לי. מה הוא נתן לזוגיות שלי.
המילים האלה שרבים מאיתנו כותבים אל הסוד בחיינו, אני מעזה וכותבת לבעלי. אחרי שהבדסמ חדר לחיינו ולזוגיות שלנו, העשיר אותה, שידרג את יכולת התקשורת בינינו – הוא נגע במקום נוסף. העשיר מקום רומנטי.
עד כמה שמוזר לחשוב בנשימה אחת על רומנטיות ובדסמ, אני יודעת שעבורי הבדסמ היה בית הספר הטוב ביותר לזה.
רומנטיות היא היכולת לבטא את האירוטיות הפנימית. את הרגש. לבטא אותם בצורה ציורית ומרככת.
אין ספק שיש המון ציוריות ופלסטיות עשירה בבדסמ. את הרכות רבים חוששים לחשוף. להראות. היא מתנגשת להם ב"מציאות הבדסמית" הקשוחה.
פעם קראתי מישהי שכתבה שהדבר האחרון שהיא רוצה לראות או לחשוב עליו זה על האדון שלה מוריד זבל בבית בקבקבים, גופיה ומכנסי ספורט מרוטות.
הציוריות הזו מנפצת לה בלון.
אתם תקראו לזה "סרט". אבל יש גם סרטים רומנטיים.
למזוג רומנטיות ורכות לתוך העולם הקשה, השורט, השרוט, האפל של הבדסמ – נשמע כמעט תלוש לרבים. אם היה להם האומץ להיפתח ולקבל גם את הרכות והרומנטיות, דווקא אלה היו מחדדים את הצד השני ואת עוצמתו.
דווקא הקיצוניות שבין הרכות לקשיות, שבין הרומנטיות לאטימות ההיררכית הנדרשת לפעמים – דווקא הם מחדדים את העוצמות.
יש לי עולם של מציאות זוגית רכה ורומנטית.
יש לי עולם של מציאות שלעיתים מתקשה אל תוך כוח וכאב וריחוק.
יש בי הרומנטיות למזג בין השניים.
הבדסמ העניק לי את היכולת לכתוב את הרומנטיות הזו החוצה. הוא העניק לי את האומץ להגיד את המילים שהסתתרו במשך שנים רבות מאחורי חומות של "ראוי" ו"מוסרי" ו"חוקי/לא חוקי".
הבדסמ העניק לי את הכוח לבקש לעצמי יותר ולתת מעצמי יותר. אותו עולם שנמזג אל תוך הזוגיות שלי ושל ברק העניק גם לו את היכולת להיפתח ולקבל את השונה אצלי.. ואת היכולת להעניק יותר פיזית ורגשית.
לכל אותם תוהים "איך אני יכולה.." – זו התשובה.
כי סוף סוף אני יכולה!
כי המסע בעולם הבדסמ לימד אותי לתת בלי חשש וגם לצעוק את זה לעולם כולו. כי האיש שאיתי למד מהעולם הזה גם הוא דברים רבים. הוא למד לקבל בלי חשש.
ושנינו גאים במה שבינינו ולא מתביישים לשקף את זה.
אז אני שקופה ומידי פעם, בזווית מסוימת, באור המתאים, ביום מיוחד – גם רואים לי את השחלות. מותר לי.
ברק מרשה :)
הקשר עם ברק, הקשר עם הילדים, הקשר עם המעגל החיצוני בחיי. גם על הקשר עם עצמי.
הרבה ממה שנכתב שם כאילו ולא קשור לעולם הבדסמ. והוא הכי קשור שאפשר.
הכל שקוף. שקיפות שלא היתה בי לפני הבדסמ.
מידי פעם אני מקבלת פידבקים צורמים על החשיפה שלי ושל חיי האישיים בבלוג.
אנשים רבים רואים בעולם הבדסמ כעולם מנותק לחלוטין מחיי היומיום שלהם. מהחיים האמיתיים. למרות שאי-שם בפנים הפנטזיה של רבים מהם ששני העולמות יתחברו, שהבדסמ יהיה חלק לגיטימי וחשוף ביומיום, בלי צורך להסוות ולהחביא, בלי צורך להתכחש בגלוי ולאמץ בחדרי חדרים, בלי להתבייש, בלי.. למרות כל זאת כאן בעולמנו האפלולי הם מזדעזעים מאנשים המחברים בגלוי בין שני העולמות.
הערות כמו "איך את יכולה לכתוב דברים אינטימיים כאלה על הקשר בין בן זוגך/בעלך ובינך, כך שכל העולם קורא?!" מדהימים אותי. אותם אנשים יחבקו בהבנה והערצה חשיפה כתובה על מעללי נשים וגברים עם המאהבים/מאהבות.
לגיטימי לקבל חשיפה אישית על מערכת היחסים המשנית ולא על הראשית. ממש כאילו קשר הנישואין או קשר הזוגיות הראשי הוא קדוש וחשיפה שלו כאן "מזהמת" את קדושתו.
יש לי מאהב. אני אוהבת אותו מאוד. מעריצה אותו. אוהבת את החיוך שלו, את הקול המנומנם שלו כשהוא קם בבוקר, את הדרך שהוא מרים גבות כשהוא רוצה משהו, את הדרך שהוא מסתכל עלי, את הדרך שהוא נותן לי להרגיש – אני אוהבת את המאהב הזה שלי. מאוהבת בו.
המאהב הזה הוא במקרה גם האבא של הילדים שלי.
המאהב הזה הוא במקרה גם בעלי.
הוא המאהב הראשי, האיש של חיי. לא משנה אם בעתיד יזמן משהו משני בדרך – תמיד יהיה האיש שהוא הבית שלי. הבסיס להכל.
את אותה התשוקה והגאווה שיש במילים שכותבת אישה נשואה למאהבה, את אותו הלהט השזור במילים שכותב גבר לאהובתו ה"לא חוקית" – יש גם אצלנו. ביומיום.
את הכתיבה שלי בכלל התחלתי "לא מזמן". יחסית. בשנת 99 . אז זה התחיל בכתיבת סיפורים ממוסחרים/מיניים מאוד שכיוונו בדיוק לבלוטות המתאימות. אחד הדברים שעולם הבדסמ העניק לי זו הפתיחות והיכולת לכתוב את עצמי.
הבדסמ העניק לי לא רק פתיחות מינית, קבלת השונה, אימוץ השונה וגאווה בייחודיות שהוא נותן לי באדם ואישה – אלא גם פתיחות מנטאלית ורגשית. לאחר ששנים רבות הייתי משוכנעת שאני נכה-רגשית עם אינטליגנציה רגשית של נענע מיובשת, גיליתי שיש בי הרבה יותר.
הרבה מהמחסומים שעולם הבדסמ הוריד בי, עמדו חזק ומגונן סביב הרגש.
כשהסכר נפרץ, גם המילים נפרצו. הפכו להיות מבפנים. מילים של לב ונשמה ולא רק מילים של קוסמטיקה.
אין ספק שרוב השירה שלי באה (כמו אצל כותבים רבים אחרים) בשעות שפל דווקא. בשעות מלנכוליות. זה מוציא את המיטב שבי. אולי משום שברגעים האלה, המלנכוליים אנחנו מחוברים יותר לרגש האישי ההוא שם מתחבאת הליריקה. אולי.
לגבי הכתיבה השוטפת, היומנית, גם היא הפכה חשופה ושקופה יותר. נועזת יותר. אמיתית יותר.
פעם היה לי קל הרבה יותר לכתוב זימה מאשר רגש. לחפור ולמצוא את כל המילים הצבעוניות המזקירות והמלחלחות. היום – זה שונה. היום המילים בוקעות מעצמן מתוך העוצמה שלמדתי שיש בי. מתוך העוצמה שלמדתי שיש בי לתת. לקבל.. ולבטא.
כתבתי כבר הרבה על מה עולם הבדסמ העניק לי. מה הוא נתן לזוגיות שלי.
המילים האלה שרבים מאיתנו כותבים אל הסוד בחיינו, אני מעזה וכותבת לבעלי. אחרי שהבדסמ חדר לחיינו ולזוגיות שלנו, העשיר אותה, שידרג את יכולת התקשורת בינינו – הוא נגע במקום נוסף. העשיר מקום רומנטי.
עד כמה שמוזר לחשוב בנשימה אחת על רומנטיות ובדסמ, אני יודעת שעבורי הבדסמ היה בית הספר הטוב ביותר לזה.
רומנטיות היא היכולת לבטא את האירוטיות הפנימית. את הרגש. לבטא אותם בצורה ציורית ומרככת.
אין ספק שיש המון ציוריות ופלסטיות עשירה בבדסמ. את הרכות רבים חוששים לחשוף. להראות. היא מתנגשת להם ב"מציאות הבדסמית" הקשוחה.
פעם קראתי מישהי שכתבה שהדבר האחרון שהיא רוצה לראות או לחשוב עליו זה על האדון שלה מוריד זבל בבית בקבקבים, גופיה ומכנסי ספורט מרוטות.
הציוריות הזו מנפצת לה בלון.
אתם תקראו לזה "סרט". אבל יש גם סרטים רומנטיים.
למזוג רומנטיות ורכות לתוך העולם הקשה, השורט, השרוט, האפל של הבדסמ – נשמע כמעט תלוש לרבים. אם היה להם האומץ להיפתח ולקבל גם את הרכות והרומנטיות, דווקא אלה היו מחדדים את הצד השני ואת עוצמתו.
דווקא הקיצוניות שבין הרכות לקשיות, שבין הרומנטיות לאטימות ההיררכית הנדרשת לפעמים – דווקא הם מחדדים את העוצמות.
יש לי עולם של מציאות זוגית רכה ורומנטית.
יש לי עולם של מציאות שלעיתים מתקשה אל תוך כוח וכאב וריחוק.
יש בי הרומנטיות למזג בין השניים.
הבדסמ העניק לי את היכולת לכתוב את הרומנטיות הזו החוצה. הוא העניק לי את האומץ להגיד את המילים שהסתתרו במשך שנים רבות מאחורי חומות של "ראוי" ו"מוסרי" ו"חוקי/לא חוקי".
הבדסמ העניק לי את הכוח לבקש לעצמי יותר ולתת מעצמי יותר. אותו עולם שנמזג אל תוך הזוגיות שלי ושל ברק העניק גם לו את היכולת להיפתח ולקבל את השונה אצלי.. ואת היכולת להעניק יותר פיזית ורגשית.
לכל אותם תוהים "איך אני יכולה.." – זו התשובה.
כי סוף סוף אני יכולה!
כי המסע בעולם הבדסמ לימד אותי לתת בלי חשש וגם לצעוק את זה לעולם כולו. כי האיש שאיתי למד מהעולם הזה גם הוא דברים רבים. הוא למד לקבל בלי חשש.
ושנינו גאים במה שבינינו ולא מתביישים לשקף את זה.
אז אני שקופה ומידי פעם, בזווית מסוימת, באור המתאים, ביום מיוחד – גם רואים לי את השחלות. מותר לי.
ברק מרשה :)
