הפינה של נריסה - על אורגזמות ושליטה
מאת nerissa(אחרת)
21 באוקטובר 2007
אני מסתכסכת עם עצמי מידי פעם. לי ולעצמי יש לעיתים בעיות זוגיות קשות, במיוחד בכל הקשור למערכת הבדסמית ביני לבין עצמי.
הנה אסביר. וכמו הכל בערך – הכל קשור לסקס.
סקס. אךךך.. כפארה עליו. איך אפשר בלעדיו? אז זהו. אפשר. אבל לא נדבר על זה עכשיו. נדבר על אורגזמות ועל השולטת הקשוחה מכולן – אני לעצמי..
פעם, לפני הרבה הרבה שנים – חוויתי אורגזמה ראשונה. פיצוץ! המון שנים זה אומר 5-6 שנים. כן, לא ליפול מהכסא. אורגזמה אמיתית ראשונה שלי חוויתי עם המאסטר הראשון שלי (לא – לא ברק בעלי. כן – הוא יודע עליו. הנה עניתי..)
וזה לא שלא נהניתי מסקס. מאוד מאוד נהניתי! אפילו הייתי בטוחה שאני חווה אורגזמות. אמיתיות כאלה.
איך אפשר לתרגם אחרת את כל הנעימים בתלתלים של השחלות והגרגורים בעור של הסרעפת? ממש לא היתה לי נקודת השוואה. זייפתי אורגזמות פעם. תחושת ההנאה שחוויתי לי כשלא הייתי צריכה לזייף הוכתרה אחר כבוד כ - אורגזמה.
רק כשנכנסתי לבדסמ, רק כשנכנעתי, רק כשהחומות קרסו והמחסומים הוסרו – אז היתה הפעם שהרגשתי איך זה צריך להיות.
כמו מיליוני נשים אחרות (כך מתברר ממחקרים שונים שלא אני עשיתי) חוויתי הנאה מינית שעבורי היתה הטופ – אורגזמה. לא ידעתי במשך שנים שמה שאני חווה זו אורגזמה מדומה ולא אמיתית.
אז היו אורגזמות מזויפות, מאוד יזומות ומאוד סופניות (בשביל אותו אקס לעתיד שהיה איתי), והיו המדומות. לא הכרתי דבר אחר. לא ידעתי שיש דבר אחר.
עד שהחומות נפלו.
הבדסמ לימד אותי לשחרר. לוותר. להיכנע. לא – לא לשולט שלי. לעצמי.
אורגזמה אמיתית היא כניעה. כניעה של הגוף לעונג, בלי חשש, בלי ברקסים. יש בזה ויתור-של-שליטה כי בנקודה ההיא.. זו שבה מתפוצץ העולם סביבי – יש כניעה מוחלטת לעונג, גם עם רגעית.
וזה לא שלא חוויתי עוד אורגזמות מדומות במהלך השנים האחרונות מאז "הבום הגדול" שיצר בי גלקסיה אחרת. גם כיום ישנן אותן אורגזמות מדומות. אני מודעת להן. עדיין ישנה הנאה, עדיין נעים. כיום אני מזהה את נקודת האל-חזור ההיא בה משתחרר הכל והנשמה עולה מדרגה מאורגזמה מדומה לאמיתית.
זה כאילו לעמוד בפתח של דלת, מתנשמת.. לעבור או לא לעבור.. לאבד את עצמי או לא. יש משהו מפחיד שם. בסף הדלת ההוא.
יש עוצמה מדהימה בצעד הזה הלאה.. אל תוך חדר ההפתעות
יש שחרור ורעב אחרים שם בחדר, כשעוצמת ה"מוות הקטן" פוגעת.
למה רעב? כי אחרי אורגזמה אמיתית רוצים עוד. עוד הרבה!
אחרי אורגזמה מדומה.. נו.. "בוא נתכרבל, יקירי. לא צריך סקס בשביל אינטימיות.." ועוד אמרות שפר שכאלה ("פתאום כואב לי הראש" זה פאסה, בנות). האמת היא שדי נגמר אחרי אורגזמה מדומה. אין את החשק ואין את הרעב המתגבר כמו באחת אמיתית. אצלי ישנה אפילו רגישות יתר לא נעימה בגוף ואני לא ממש אוהבת שנוגעים בי נגיעות אינטימיות אחרי אורגזמה מדומה. כאילו הגוף "לא רוצה" יותר וגורם לתופעת דחייה.
או שהכל בראש השרוט שלי. בעצם – הכל בראש השרוט שלי!
גם הפחד הזה שלא מרפה – גם אחרי חוויית אמת שכזו. עדיין יש מחסומים. ברקסים.
הנתינה העצמית והכניעה אל תוך האורגזמה העילאית מחוברים חזק לכניעה של המוח. קשה לי. מודה. גם היום עם כל הניסיון והידע והמודעות העצמתי – הברקסים צצים שם על סף הדלת ומשתלטים עלי.
אני מאבדת שליטה לשליטה שלי במקום להיכנע לכניעה שבי. נשמע הזוי – אבל זו המציאות.
ככנועה, הקושי הכי גדול, המלחמות הכי קשות – הם בין הכנועה לבין עצמה.
לא מול כוח השליטה של השולט.
מול כוח השליטה העצמית.
נורא קל להגיד שהמוביל שלך לא "לוקח אותך לשם".
הוא לעולם לא יוכל אם לא תרשי זאת. אם לא תוותרי לעצמך. אם לא תפסיקי לפחד להיכנע לעצמך.
הקשיים בנקודה הזו שמישהי בעלת שליטה עצמית (מופרזת לעיתים) עומדים בפני שני החלקים במערכת הזוגית הבדסמית.
מדברים הרבה על "לבטוח בשולט". אם תפזרו לרגע את ההילה האלוהית הזו שהלבשנו על ראש השולטים, תגלו שכל הכוח והעוצמה של מי שאיתך כשולט לא יעזרו אם לא יוכל לרכך אותך ולגרום לך להאמין ולבטוח בעצמך לפני הכל. זה נורא נחמד להשתמש בססמאות של "את צריכה לבטוח בי כדי שתוכלי להיכנע באמת". זה לא עובד כך, יקיריי. לא לדעתי בכל אופן.
כבר דיברתי בעבר על כך שהשולט שאיתך הוא בעצם "כלי" להגיע לכניעה.
את לא נכנעת לו. לא תוכלי להיכנע לו אם לא תיכנעי קודם כל לעצמך.
וזה מתחיל בדבר בסיסי כל כך כמו.. אורגזמה.
אורגזמה אמיתית.
הכניעה לעונג של גופך שלך יוביל אותך הלאה, אל השחרור האמיתי.
אני גיליתי את הכניעה אישית שלי, את החיבור לעצמי – דרך הבדסמ. להגיד שזה הפך למשהו יומיומי ורגיל? אני אשקר.
כנראה כמו בכל מערכת יחסים – גם מערכת היחסים ביני לבין עצמי עוברת עליות ומורדות.
מידי פעם אני מורדת בעצמי. לא מוותרת. משתלטת ולא נכנעת.. ואז גם אני לא נוגעת בעונג האמיתי. המשחרר.
אז אם תשאלו אותי אם יש לי דום – אני אענה שכן. יש לי דומית. קשוחה.
קוראים לה נריסה.
הנה אסביר. וכמו הכל בערך – הכל קשור לסקס.
סקס. אךךך.. כפארה עליו. איך אפשר בלעדיו? אז זהו. אפשר. אבל לא נדבר על זה עכשיו. נדבר על אורגזמות ועל השולטת הקשוחה מכולן – אני לעצמי..
פעם, לפני הרבה הרבה שנים – חוויתי אורגזמה ראשונה. פיצוץ! המון שנים זה אומר 5-6 שנים. כן, לא ליפול מהכסא. אורגזמה אמיתית ראשונה שלי חוויתי עם המאסטר הראשון שלי (לא – לא ברק בעלי. כן – הוא יודע עליו. הנה עניתי..)
וזה לא שלא נהניתי מסקס. מאוד מאוד נהניתי! אפילו הייתי בטוחה שאני חווה אורגזמות. אמיתיות כאלה.
איך אפשר לתרגם אחרת את כל הנעימים בתלתלים של השחלות והגרגורים בעור של הסרעפת? ממש לא היתה לי נקודת השוואה. זייפתי אורגזמות פעם. תחושת ההנאה שחוויתי לי כשלא הייתי צריכה לזייף הוכתרה אחר כבוד כ - אורגזמה.
רק כשנכנסתי לבדסמ, רק כשנכנעתי, רק כשהחומות קרסו והמחסומים הוסרו – אז היתה הפעם שהרגשתי איך זה צריך להיות.
כמו מיליוני נשים אחרות (כך מתברר ממחקרים שונים שלא אני עשיתי) חוויתי הנאה מינית שעבורי היתה הטופ – אורגזמה. לא ידעתי במשך שנים שמה שאני חווה זו אורגזמה מדומה ולא אמיתית.
אז היו אורגזמות מזויפות, מאוד יזומות ומאוד סופניות (בשביל אותו אקס לעתיד שהיה איתי), והיו המדומות. לא הכרתי דבר אחר. לא ידעתי שיש דבר אחר.
עד שהחומות נפלו.
הבדסמ לימד אותי לשחרר. לוותר. להיכנע. לא – לא לשולט שלי. לעצמי.
אורגזמה אמיתית היא כניעה. כניעה של הגוף לעונג, בלי חשש, בלי ברקסים. יש בזה ויתור-של-שליטה כי בנקודה ההיא.. זו שבה מתפוצץ העולם סביבי – יש כניעה מוחלטת לעונג, גם עם רגעית.
וזה לא שלא חוויתי עוד אורגזמות מדומות במהלך השנים האחרונות מאז "הבום הגדול" שיצר בי גלקסיה אחרת. גם כיום ישנן אותן אורגזמות מדומות. אני מודעת להן. עדיין ישנה הנאה, עדיין נעים. כיום אני מזהה את נקודת האל-חזור ההיא בה משתחרר הכל והנשמה עולה מדרגה מאורגזמה מדומה לאמיתית.
זה כאילו לעמוד בפתח של דלת, מתנשמת.. לעבור או לא לעבור.. לאבד את עצמי או לא. יש משהו מפחיד שם. בסף הדלת ההוא.
יש עוצמה מדהימה בצעד הזה הלאה.. אל תוך חדר ההפתעות
יש שחרור ורעב אחרים שם בחדר, כשעוצמת ה"מוות הקטן" פוגעת.
למה רעב? כי אחרי אורגזמה אמיתית רוצים עוד. עוד הרבה!
אחרי אורגזמה מדומה.. נו.. "בוא נתכרבל, יקירי. לא צריך סקס בשביל אינטימיות.." ועוד אמרות שפר שכאלה ("פתאום כואב לי הראש" זה פאסה, בנות). האמת היא שדי נגמר אחרי אורגזמה מדומה. אין את החשק ואין את הרעב המתגבר כמו באחת אמיתית. אצלי ישנה אפילו רגישות יתר לא נעימה בגוף ואני לא ממש אוהבת שנוגעים בי נגיעות אינטימיות אחרי אורגזמה מדומה. כאילו הגוף "לא רוצה" יותר וגורם לתופעת דחייה.
או שהכל בראש השרוט שלי. בעצם – הכל בראש השרוט שלי!
גם הפחד הזה שלא מרפה – גם אחרי חוויית אמת שכזו. עדיין יש מחסומים. ברקסים.
הנתינה העצמית והכניעה אל תוך האורגזמה העילאית מחוברים חזק לכניעה של המוח. קשה לי. מודה. גם היום עם כל הניסיון והידע והמודעות העצמתי – הברקסים צצים שם על סף הדלת ומשתלטים עלי.
אני מאבדת שליטה לשליטה שלי במקום להיכנע לכניעה שבי. נשמע הזוי – אבל זו המציאות.
ככנועה, הקושי הכי גדול, המלחמות הכי קשות – הם בין הכנועה לבין עצמה.
לא מול כוח השליטה של השולט.
מול כוח השליטה העצמית.
נורא קל להגיד שהמוביל שלך לא "לוקח אותך לשם".
הוא לעולם לא יוכל אם לא תרשי זאת. אם לא תוותרי לעצמך. אם לא תפסיקי לפחד להיכנע לעצמך.
הקשיים בנקודה הזו שמישהי בעלת שליטה עצמית (מופרזת לעיתים) עומדים בפני שני החלקים במערכת הזוגית הבדסמית.
מדברים הרבה על "לבטוח בשולט". אם תפזרו לרגע את ההילה האלוהית הזו שהלבשנו על ראש השולטים, תגלו שכל הכוח והעוצמה של מי שאיתך כשולט לא יעזרו אם לא יוכל לרכך אותך ולגרום לך להאמין ולבטוח בעצמך לפני הכל. זה נורא נחמד להשתמש בססמאות של "את צריכה לבטוח בי כדי שתוכלי להיכנע באמת". זה לא עובד כך, יקיריי. לא לדעתי בכל אופן.
כבר דיברתי בעבר על כך שהשולט שאיתך הוא בעצם "כלי" להגיע לכניעה.
את לא נכנעת לו. לא תוכלי להיכנע לו אם לא תיכנעי קודם כל לעצמך.
וזה מתחיל בדבר בסיסי כל כך כמו.. אורגזמה.
אורגזמה אמיתית.
הכניעה לעונג של גופך שלך יוביל אותך הלאה, אל השחרור האמיתי.
אני גיליתי את הכניעה אישית שלי, את החיבור לעצמי – דרך הבדסמ. להגיד שזה הפך למשהו יומיומי ורגיל? אני אשקר.
כנראה כמו בכל מערכת יחסים – גם מערכת היחסים ביני לבין עצמי עוברת עליות ומורדות.
מידי פעם אני מורדת בעצמי. לא מוותרת. משתלטת ולא נכנעת.. ואז גם אני לא נוגעת בעונג האמיתי. המשחרר.
אז אם תשאלו אותי אם יש לי דום – אני אענה שכן. יש לי דומית. קשוחה.
קוראים לה נריסה.
