סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הפינה של נריסה - ילדים וכאב

מאת nerissa​(אחרת)     5 בנובמבר 2007
פעם, בתקופה טרום בדסמ, כשילד היה נופל ומקבל מכה או צורב עצמו בטעות - כמו כל אמא טובה הייתי מחבקת ומנחמת ומטפלת, נותנת נשיקה בכואב, ומרגישה חסרת אונים מול הבכי כשאני מתפללת שכל הכאבים יעברו אלי.

מאז למדתי כאב והוא הפסיק להיות "אויב מאיים ומנטרל", אני מוצאת עצמי מלמדת כאב גם את הילדים. לא לאהוב כאב כמזוכיסטית, אלא להתמודד איתו.

יש כאב שם בחוץ. לרוב אנחנו נוהגים לגונן על ילדינו ומשתדלים להרחיק את הכאב, להגיב ברחמים ובחמלה ובחוסר אונים - אנחנו משדרים להם זאת שלא במודע. מעמיקים את הפחד מהכאב, את המלחמה בו.

אני אישית למדתי שאנחנו גורמים להם נזק ומנמיכים את סף ההתמודדות איתו, מה שנחוץ להם בהתמודדות היומיומית.

מצאתי את עצמי מלמדת כאב. מלמדת איך להתמודד איתו.

לדוגמה - הקטנה שלי. זו מין ילדה שכל דבר מפעיל אצלה את הסירנות, המעיינות נובעים מהעיניים ואני כל הזמן תוהה אם להחזיק בבית בהישג יד אינפוזיה נגד ההתייבשות הצפויה שלה.
נשאר לחכות שהיא תתבגר ותצא מזה (היא בת תשע וחצי). או שלא.
מה שכן - היא לומדת במהירות איך להתמודד עם כאב. מפתיע עד כמה זה "מתנגש" עם הרגישות הכללית שלה.

היא נפלה מהאופניים, האופניים נפלו לה על הרגל והיא כיסחה את הברך. עמוק, מדמם, רחב (לפני חודשיים הדודנית שלה עברה אירוע דומה אבל הצליחה גם לשבור קרסול בדרך). היא לא נתנה לי להתקרב לברך בגלל הכאב. מבועתת ממנו.

מצאתי עצמי מדריכה אותה. לא שמתי לב שאני עושה זאת עד היום.
לימדתי אותה לא להלחם בכאב. להתחבר אליו, לנשום דרכו, לשלוט בו.
ככל שהעמקתי בהדרכה הילדה "התבהרה". זה היה מעניין לראות את התגובות. את הבעת הפנים, את החיוך חוזר, מעט מופתע שזה מצליח. היא תיארה איך הכאב הופך לחמימות, איך זה כבר לא ממש מרגיש כמו כאב אלא זה "דופק כמו הלב".
הצלחתי. הילדה נרגעה מספיק ונתנה לי לחבוש אותה ולטפל בה כשהיא עומדת בטיפול באומץ, בלי להזיל אפילו דמעה אחת. כמה הייתי גאה בה!

הם בוטחים בנו הקטנים האלה. אנחנו אמורים להדריך אותם דרך חוויות שכאלה. אני מאמינה שנכון ללמד אותם להתמודד עם כאב. כאב פיזי.

הבעיה צצה וגורמת לי לדילמות קשות בכל הנוגע לכאב נפשי.

הילדים זה עם סדיסט במיוחד. ישירים, פוגעניים, שוברי גבולות סיסטמטיים ונטולי SSC – בכל הקשור ל.. התעללות רגשית/מנטאלית. כמה שהם אלופים בזה!

אני מתבוננת בעדת הזאבים הפרטית שלי. רואה איך כל אחד מהם יודע באינסטינקט ילדותי לזהות נקודות תורפה, איך לחפור בהן ולהביא את הקורבן התורן לידי בכי או התפרצות רגשית קשה. הם מצליחים לעשות זאת לנו כהורים, עם כל הבגרות שלנו וההגנות שלמדנו להרים במקרים שכאלה.
מה קורה בינם לבין עצמם? שם אין הרבה הגנות. הכל רך, בלתי בשל וסף הרגישות נמוך מאוד.

האם יש לי זכות להתערב במהלך הרגיל של ההתחסנות הטבעית?
האם יש לי זכות להשתמש בידע הבוגר שלי כדי לתת להם כלים להתמודד עם משברים רגשיים שכאלה?

יש הבדל בין לתת להם כלים להתמודדות לבין להפוך אותם לאטומים רגשית.

אני מוצאת עצמי תוהה אם ללמד אותם איך להתמודד עם השפלות, עם פגיעה רגשית – אם אני לא עושה להם שירות דב.

חלק מההתפתחות שלנו וההתבגרות היא דווקא ההתמודדות הזו מול אנשים פוגעניים. אנחנו לומדים להתחסן ולהתחזק בדרך טבעית. הפגיעה עצמה מחסנת אותנו. הפגיעה לא רק מחסנת אותנו אלא מעניקה לנו אינטליגנציה רגשית.
ואני - אני מוצאת עצמי עוצרת מללמד אותם איך להיות "טפלון" בסיטואציות שכאלה.

כאן מגיעים יסורי המצפון והקונפליקט כאמא.

אני יודעת שיש לי כלים שאני יכולה למסור לילדיי, כלים שיעזרו להם להתמודד עם כאב שכזה. הילדים האלה לומדים כל כך מהר.. ואני גם יודעת איפשהו בפנים שאסור לי לעשות זאת. שאולי אקל עליהם בטווח הקצר אבל אזיק להם יותר בטווח הרחוק.

במודע ועם המון כאב אישי אני נסגרת בחדר בסיטואציות שכאלה, מכסה את הראש עם השמיכה ומתנתקת. כדי לא להתפתות. אני במודע נותנת לילדים שלי לכאוב, וזה כואב פי אלף אצלי בפנים. כל המזוכיזם שלי לא עוזר כאן.
ההיגיון הזה שזו הדרך הנכונה לא ממש מצליח להתגבר על הרגש האימהי, המגונן.

אני מלמדת אותם התמודדות עם כאב פיזי. אני מונעת מהם את הכלים להתמודד עם כאב נפשי/מנטאלי.

.. ולא עובר יום שאני לא מתייסרת עם ההחלטה הזו ותוהה אם אני עושה נכון.

שיר כאב​(שולטת){סוליקר}
עניין אינדיבידואלי
לדעתי, ותלוי בילד. יש ילדים שפשוט רגישים מדי נפשית, ועזרה כזאת היא לברכה להם. ולך. כל מקרה לגופו. ולמרות שלא 100% מסכימה איתך - כתוב היטב,כרגיל.
21 באוק׳ 2007, 14:44
אין על מה
התמודדות עם "רוע"
להבדיל מכאב פיזי, "רוע"/ פגיעה נפשית/ השפלה - לא הופכים לחמימות ולא מתחברים עם פעימות הלב.( לא בבדסמ וגם לא מחוץ לו ) זה מתישב בפינות של הנפש ושוקע שם . ולפעמים זה צף פתאום במקומות הכי לא צפויים. אין- תרופה. רק להקשיב, בסבלנות אין קץ ( גם כשאין סבלנות ) ושוב לשמוע ולהקשיב. אין סאב ספייס שמפצה ואין פלסטרים לנפש. ושוב - את כותבת נפלא ועושה חיבורים נהדרים בין דברים.
21 באוק׳ 2007, 19:03
הצייתנית שלו{מיסתורי}
כאב נפשי
צריך לשמוע ולהאזין. זהו. אין הרבה יותר מזה שאפשר לעשות, חוץ מאוליי לעזור לחשוב על פתרונות. המרפא הכי טוב לילד זה שידע שאמא אוהבת אותו וחובבת אותו וחושבת אותו כחשוב. זה בונה תדמית עצמית בריאה. שוב את כותבת מהלב של כולנו...
21 באוק׳ 2007, 22:26
כנעניה​(לא בעסק)
כמה
שאתה חכמה, אישה... הלוואי שהיית אמא שלי. }{
23 באוק׳ 2007, 14:52
א-דום​(שולט)
מה שלא רגיש לא כואב
כאב הוא גם דרך לזהות סכנה וגם לגלות נקודות תורפה. אדם יכול ללמוד על עצמו ועל ילדיו ואנשים בכלל מהכאב שלהם. אם משהו כואב לילד ברמה הנפשית יש פתרון. אם זו חלושה ברת פתרון לפתור את החולשה ולבנות דימוי עצמי חיובי. ואם אינה ברת פתרון (הילד הכי נמוך בכתה... הילדה הכי חכמה בכתה וכו) ללמוד לקבל את עצמו כפי שהוא על כוחותיו וחולשותיו אם בכלל הן חולשות (בעצם שוני לאו דווקא חולשה). גם אז נבנה דימוי עצמי חיובי. כי אם מישהו יקרא לבן שלי גאון יפה תואר והכי קול בכתה איכשהו הוא לא יעלב. אבל אם יקראו לבת שלי שמנה והיא התגברה על זה גם אז... היא לא תעלב וכו (ולא,אין לי ילדים).
24 באוק׳ 2007, 23:05