הפינה של נריסה - החדר האטום
מאת nerissa(אחרת)
26 בנובמבר 2007
אני אישה.
ככזו, אני מכילה בתוכי כמה פאזות. כמה פנים. אני מאהבת ורעיה, אני אמא וגם ילדה, אני חברה ואחות, אני שפחה ושרמוטה.
כל אישה מכילה את כל הפנים הללו.
לדעתי העולם הונילי נוגע בקרום של כל הפנים. נוגע-לא-נוגע, לרוב רק כמשחק; התחנחנות ילדותית, זנותיות מסוימת, בוטות בסקס.
עולם הבדסמ העמיק את המגע עם הפאזות השונות בנו כנשים כנועות. הוא נותן לגיטימציה להתחבר ולבטא את הפאזות השונות המרכיבות אותנו כנשים.
אבל, עד כמה אנחנו באמת יכולות ללכת עם זה רחוק? עד כמה באמת אנחנו נותנות דרור לדמויות השונות המרכיבות אותנו, לא כמשחק שטחי אלא התחברות מוחלטת עם המהות התורנית?
אני אמא ובת אדם וככזו, ההתנהלות המוסרית/חוקית שלי ביומיום היא הגיונית. אני נגד כל הפיליות למיניהן; פדופיליה, זואופיליה, גילוי עריות ושות'.
אני גם נגד אונס כמובן.
בעולמינו לקחנו פנטזיות עמוקות ואפלות ואווררנו אותן. אנחנו מממשים דברים שבעיני רבים אחרים יחשבו כטאבו.
אנחנו מרשות לעצמנו לממש פנטזיות אונס, ופנטזיות אלימות אחרות.. אנחנו מרשות לעצמנו גם להתיילד בסשנים. אני לוקחת את זה רחוק יותר.
כמה מכם העזו ללחוץ על ידית הדלת של החדר האפל/מפחיד/מרתיע ביותר שלהם? של המוסר החברתי?
היה בי חדר. על הדלת כתוב: "טאבו". חדר שאליו לא נכנסים גם בפנטזיות.
חדר שתמיד הרגיש כי בחציית הסף שלו תהייה חציית קו השפיות. האנושיות.
עד שגיליתי שזה בולשיט אחד גדול.. פחד עמוק מצל.
יש לנו פנטזיות. חלק מהן קיצוניות, חלק מהן נמצאות כמעט במרחק נגיעה – מעבר לגבולות המוסר החברתי. עבורי הם היו גבולות אדומים, קשיחים, עבים ובלתי עבירים.
עד שעברתי.
עם תמיכה מתחת למרפק, המון אמון ובטחון, ידיעה ברורה שאני אהובה ורצויה בכל דמות והוויה – הלכתי לשם.
לא לשם משחק. לא ללטף.
להיות.
להיות הילדה של..
להיות האמא של..
להיות השרמוטה והשפחה והחברה..
ללכת עד הסוף. לשחרר לגמרי את המהות. זה לא לשחק תפקיד. אין כאן משחק תפקידים.
כשאת עם בן הזוג שאת יכולה לממש את כולך ביחד איתו, גם הוא נכנס למהות הזו בו. כי הרי בכל גבר יש אבא ותינוק ושולט וחבר ומאהב וסרסור/קליינט.
כשהמהות הנשית שלך מתחברת בשלמות לצורך האמיתי בצד השני, כשהגבר שאיתך מרגיש בטוח מספיק להשתחרר ולשחרר בעצמו את המהויות השונות שלו – אתם הופכים לשני גלגלי שיניים ענקיים. הבליטות שלך משתלבות בשקעים שלו בשלמות.
תחושת החופש לשני הצדדים היא עצומה. בהירה ונכונה ואמיתית עד כדי סנוור.
דיברתי באחד הפוסטים הקודמים על נקודת האל-חזור. נקודת השחרור בה חווים אורגזמה אמיתית.
כאן אני מדברת על אורגזמה של נפש. אורגזמה של נשמה.
כשאת יודעת שכאישה את עונה על כל הצרכים של האיש שאיתך, על כל מהויותיו. על כל צרכיו. שגם אם הוא השולט שלך, הצד הדומיננטי בקשר – גם אם הוא מתכווץ והופך ברגע לבייבי שלך, יונק משדייך, מתיילד (ואחר כך רוצה לזיין את אמא) – את עוטפת אותו בכל הרכות והאהבה והנחמה שיש בך כאם. זה מושלם. ואת תמשיכי להיות לו אמא גם כשירצה לזיין אותך. הנה טאבו אחד.
זה לא מפחית מעוצמתו אלא להיפך. זה מראה לך עד כמה יש בו עוצמה ואהבה אליך כדי להתחבר אל כל הצדדים שבך, בלי חשש שזה יפגע באגו כזה או אחר.
הוא לא רק מאפשר לך לבטא את הדמויות שבך, הוא מרשה לך להתחבר לאלו שלו.
הוא שלם איתך.
זה לא מפחית מכבודך כאדם אם הוא צריך אותך ילדה. אם הוא מממש איתך משהו שהרי לעולם לא יממש במציאות היומיומית.
הוא הופך להיות דאדי. את הילדה שלו וכן – דאדי מזיין את הילדה שלו. עוד טאבו.
יש בנו יכולת מדהימה להעניק מעצמנו ככנועות את כל הנשיות שבנו. על כל פניה.
יש בנו גאווה לכל אחת מהדמויות שיש בנו, רק כשמדובר בלהביא אותן לידי ביטוי מלא – ישנם מעצורים.
אנחנו יכולים לממש "זואופיליה" לכאורה בזה שאנחנו הופכות חיות עבור השולטים. כלבות, סייחות ומה לא. ברור שיש מי שמשחקת את התפקיד ולא נותנת דרור לחיתיות האמיתית שבה. אבל אני יודעת שיש כאן קוראות המבינות על מה אני מדברת. איזו תחושה שונה זו להפסיק לשחק ופשוט להיות מה שמתבקש ממך. איפה זה נוגע. איפה זה מנקה.
לאיזו שכבת עומק בעצמך את מגיעה כשאת נכנעת לצרכים האלה.
אותה שפחה שיש בנו הכנועות היא הבסיס לכל הדמויות כולן.
את יכולה להיות אמא – אבל עדיין תהיי שפחתו.
את יכולה להיות הילדונת שלו – אבל עדיין שפחה.
גם כחברה בשיחות בגובה העיניים – את תהיי שפחתו.
בכל פאזה. בכל הוויה.. ההוויה הבסיסית היא התמסרות מוחלטת מתוך רצון להעניק עצמך כולך.
דרך עולם הבדסמ למדתי שאפשר ומותר לגעת בכל הצדדים שיש בי. לא כמשחק. כביטוי להוויה הזו. תחת שרביטו של מוביל ושולט נכון וראוי – אתם יכולים לבנות ביחד בועת מימוש עצמי מושלמת.
אני כאן לממש את כל הנשיות שבי. לא רק את השפחה. היותי שפחה הוא כלי לבטא את כל הנשיות שיש בי. השפחה שבי היא רק הוויה אחת מני רבות המאפשרת לשאר הפנים שבי להשתחרר בלי חשש. בלי בושה. בלי מבוכה. מימושן לא פוגע בשפיותי, ביכולת ההפרדה בין טוב לרע בחיי היומיום, ביכולות שלי כאם ובמוסריות האנושית שבי.
יש בי מהויות שונות והן חופשיות מהחדר האטום שלהן.
ככזו, אני מכילה בתוכי כמה פאזות. כמה פנים. אני מאהבת ורעיה, אני אמא וגם ילדה, אני חברה ואחות, אני שפחה ושרמוטה.
כל אישה מכילה את כל הפנים הללו.
לדעתי העולם הונילי נוגע בקרום של כל הפנים. נוגע-לא-נוגע, לרוב רק כמשחק; התחנחנות ילדותית, זנותיות מסוימת, בוטות בסקס.
עולם הבדסמ העמיק את המגע עם הפאזות השונות בנו כנשים כנועות. הוא נותן לגיטימציה להתחבר ולבטא את הפאזות השונות המרכיבות אותנו כנשים.
אבל, עד כמה אנחנו באמת יכולות ללכת עם זה רחוק? עד כמה באמת אנחנו נותנות דרור לדמויות השונות המרכיבות אותנו, לא כמשחק שטחי אלא התחברות מוחלטת עם המהות התורנית?
אני אמא ובת אדם וככזו, ההתנהלות המוסרית/חוקית שלי ביומיום היא הגיונית. אני נגד כל הפיליות למיניהן; פדופיליה, זואופיליה, גילוי עריות ושות'.
אני גם נגד אונס כמובן.
בעולמינו לקחנו פנטזיות עמוקות ואפלות ואווררנו אותן. אנחנו מממשים דברים שבעיני רבים אחרים יחשבו כטאבו.
אנחנו מרשות לעצמנו לממש פנטזיות אונס, ופנטזיות אלימות אחרות.. אנחנו מרשות לעצמנו גם להתיילד בסשנים. אני לוקחת את זה רחוק יותר.
כמה מכם העזו ללחוץ על ידית הדלת של החדר האפל/מפחיד/מרתיע ביותר שלהם? של המוסר החברתי?
היה בי חדר. על הדלת כתוב: "טאבו". חדר שאליו לא נכנסים גם בפנטזיות.
חדר שתמיד הרגיש כי בחציית הסף שלו תהייה חציית קו השפיות. האנושיות.
עד שגיליתי שזה בולשיט אחד גדול.. פחד עמוק מצל.
יש לנו פנטזיות. חלק מהן קיצוניות, חלק מהן נמצאות כמעט במרחק נגיעה – מעבר לגבולות המוסר החברתי. עבורי הם היו גבולות אדומים, קשיחים, עבים ובלתי עבירים.
עד שעברתי.
עם תמיכה מתחת למרפק, המון אמון ובטחון, ידיעה ברורה שאני אהובה ורצויה בכל דמות והוויה – הלכתי לשם.
לא לשם משחק. לא ללטף.
להיות.
להיות הילדה של..
להיות האמא של..
להיות השרמוטה והשפחה והחברה..
ללכת עד הסוף. לשחרר לגמרי את המהות. זה לא לשחק תפקיד. אין כאן משחק תפקידים.
כשאת עם בן הזוג שאת יכולה לממש את כולך ביחד איתו, גם הוא נכנס למהות הזו בו. כי הרי בכל גבר יש אבא ותינוק ושולט וחבר ומאהב וסרסור/קליינט.
כשהמהות הנשית שלך מתחברת בשלמות לצורך האמיתי בצד השני, כשהגבר שאיתך מרגיש בטוח מספיק להשתחרר ולשחרר בעצמו את המהויות השונות שלו – אתם הופכים לשני גלגלי שיניים ענקיים. הבליטות שלך משתלבות בשקעים שלו בשלמות.
תחושת החופש לשני הצדדים היא עצומה. בהירה ונכונה ואמיתית עד כדי סנוור.
דיברתי באחד הפוסטים הקודמים על נקודת האל-חזור. נקודת השחרור בה חווים אורגזמה אמיתית.
כאן אני מדברת על אורגזמה של נפש. אורגזמה של נשמה.
כשאת יודעת שכאישה את עונה על כל הצרכים של האיש שאיתך, על כל מהויותיו. על כל צרכיו. שגם אם הוא השולט שלך, הצד הדומיננטי בקשר – גם אם הוא מתכווץ והופך ברגע לבייבי שלך, יונק משדייך, מתיילד (ואחר כך רוצה לזיין את אמא) – את עוטפת אותו בכל הרכות והאהבה והנחמה שיש בך כאם. זה מושלם. ואת תמשיכי להיות לו אמא גם כשירצה לזיין אותך. הנה טאבו אחד.
זה לא מפחית מעוצמתו אלא להיפך. זה מראה לך עד כמה יש בו עוצמה ואהבה אליך כדי להתחבר אל כל הצדדים שבך, בלי חשש שזה יפגע באגו כזה או אחר.
הוא לא רק מאפשר לך לבטא את הדמויות שבך, הוא מרשה לך להתחבר לאלו שלו.
הוא שלם איתך.
זה לא מפחית מכבודך כאדם אם הוא צריך אותך ילדה. אם הוא מממש איתך משהו שהרי לעולם לא יממש במציאות היומיומית.
הוא הופך להיות דאדי. את הילדה שלו וכן – דאדי מזיין את הילדה שלו. עוד טאבו.
יש בנו יכולת מדהימה להעניק מעצמנו ככנועות את כל הנשיות שבנו. על כל פניה.
יש בנו גאווה לכל אחת מהדמויות שיש בנו, רק כשמדובר בלהביא אותן לידי ביטוי מלא – ישנם מעצורים.
אנחנו יכולים לממש "זואופיליה" לכאורה בזה שאנחנו הופכות חיות עבור השולטים. כלבות, סייחות ומה לא. ברור שיש מי שמשחקת את התפקיד ולא נותנת דרור לחיתיות האמיתית שבה. אבל אני יודעת שיש כאן קוראות המבינות על מה אני מדברת. איזו תחושה שונה זו להפסיק לשחק ופשוט להיות מה שמתבקש ממך. איפה זה נוגע. איפה זה מנקה.
לאיזו שכבת עומק בעצמך את מגיעה כשאת נכנעת לצרכים האלה.
אותה שפחה שיש בנו הכנועות היא הבסיס לכל הדמויות כולן.
את יכולה להיות אמא – אבל עדיין תהיי שפחתו.
את יכולה להיות הילדונת שלו – אבל עדיין שפחה.
גם כחברה בשיחות בגובה העיניים – את תהיי שפחתו.
בכל פאזה. בכל הוויה.. ההוויה הבסיסית היא התמסרות מוחלטת מתוך רצון להעניק עצמך כולך.
דרך עולם הבדסמ למדתי שאפשר ומותר לגעת בכל הצדדים שיש בי. לא כמשחק. כביטוי להוויה הזו. תחת שרביטו של מוביל ושולט נכון וראוי – אתם יכולים לבנות ביחד בועת מימוש עצמי מושלמת.
אני כאן לממש את כל הנשיות שבי. לא רק את השפחה. היותי שפחה הוא כלי לבטא את כל הנשיות שיש בי. השפחה שבי היא רק הוויה אחת מני רבות המאפשרת לשאר הפנים שבי להשתחרר בלי חשש. בלי בושה. בלי מבוכה. מימושן לא פוגע בשפיותי, ביכולת ההפרדה בין טוב לרע בחיי היומיום, ביכולות שלי כאם ובמוסריות האנושית שבי.
יש בי מהויות שונות והן חופשיות מהחדר האטום שלהן.
