הפינה של נריסה-על עדשים ונישואין
מאת nerissa(אחרת)
6 בינואר 2008
יש משהו מגונן בסכר של מוסריות.
נישואין, מחוייבות, ילדים, חובות.. כמה קל לשקוע במציאות ולבטל עצמך לדעת.
הזמן הזה שכל האנרגיה שלי היתה מופנית לכולם חוץ ממני ניוון בי את הנשיות המינית.
הייתי כל הנשים האחרות בי: רעיה ואם וחברה ועובדת מסורה ו..
המון נשים יש.. אבל הנשיות המינית נקברה עמוק מתחת לערימת הנשים האחרות .
והיא הציקה. כמו עדשה תחת הר של מזרונים.
כמו בסיפור - בתחילה רק הטרידה
הפריעה לישון קצת
והתהפכתי בתוכי עוד ועוד
עד שסימנים כחולים התחילו להופיע לי בנשמה
יש לעדשים תכונה מחורבנת שכזו כשהן קבורות עמוק בפנים. הן מכחילות. את הגוף, את הנשמה ו..את הראש!
ואז מגיע הזמן שאת נשברת. וזקוקה יותר לעצמך
ולוקחת יותר לעצמך
בכוח שולפת בשיניים ובציפורניים את העדשה הזו מתוך הנשמה
וכשהאישה הזו משתחררת מכלאה, כשהמיניות מתפרצת - את מוצאת את הצחוק שלך
ואת החיוך ההוא שיוצא מהכור מאחורי הטבור
והעיניים מוצאות את הברק שלהן
והנחיריים את ההתרחבות
והגרגור את הגרון
והרחם את פעימות החיים
והחשק את ה..עוד!
העוד.
העוד הזה ששום דבר לא משביעו
העוד הזה שגורם למבט לשוטט
ולחמוד
ולרצות
העוד הזה שבוקע מתוך החוסר ומשתוקק לשלמות עצמית.
בטור הקודם כתבתי על הפאזות השונות שיש בנו הנשים ועל כך שהמיניות שבנו יכולה לבקוע מכל אחת מהנשים האלה.
ומה קורה ביומיום שלנו כאדם/אישה?
מה קורה אם השלם שלנו כאישה פגום ואחת הנשים דועכת, מתנוונת או לא יכולה לבוא לידי ביטוי?
יש זוגות אוהבים הבונים תא משפחתי המתחיל בשניהם.
עוברים שנים. אין ילדים.
אז מתגלה שהאישה עקרה. כל הטיפולים שבעולם לא יעזרו.
יש אהבה עמוקה בין שני בני הזוג. אינטימיות מופלאה. חיבור מדהים.. אבל האישה חסרה.
החלק האימהי שבה זקוק לביטוי.
מה אם הצד הגברי בסיפור מסופק במה שיש לו בתא המשפחתי? רק שניהם? מה אם הוא לא זקוק כמותה לביטוי לצד האבהי שלו? הוא ישמח מאוד לילד, אבל גם אם לא – לא חשוב.
הוא אוהב אותה. היא הכל בשבילו. הוא לא צריך יותר ובטח לא רוצה לאמץ ילד של מישהו אחר.
אבל היא כן, למרות האהבה העצומה.
תגידו להם להתגרש למרות שהם מטורפים אחד על השניה וטוב להם והם לא רוצים בני זוג אחרים?
מה תגידו אם האישה תבחר, לדוגמה, קריירה כגננת וכך תספק במקצת את התאווה העצומה שיש בה להיות אם?
כן – היא מתפשרת כדי לשמור על המסגרת המשפחתית שלה. מתפשרת כדי לשמור על אהבה וזוגיות שלא תמצא במקום אחר. כי טוב לה בנישואים האלה למרות שמשהו בה כאישה חסר..
אז היא מוצאת אלטרנטיבות. כן – הן לא מושלמות. אבל איכשהו הן מקרבות אותה לשלמות האישית שלה כאדם.
עכשיו קחו את כל הדוגמה הזו ו"שפכו" אותה לא על הצד האימהי/נשי (כתבתי בלשון נקבה אבל כמובן שזה מדבר על שני המינים).
קחו את החסך הזה בכם כאדם אלא רק בצד המיני שלכם.
ולמה אני כותבת את הטור הזה? כי יש בינינו אנשים נשואים המוצאים אלטרנטיבות כאן. אני קוראת את הרווקים/רווקות ועוד כמה וכמה אנשים התוקפים אותם על כך ברוע, באלימות מילולית, בשנאה.
אולי כדאי שתעצרו קצת לחשוב על מי שמולכם לא רק כיצור המונע על ידי תאוותו, אלא כאדם המחפש להיות שלם, ובכל זאת לשמור על מה שבנה ומה שיש לו.
עכשיו אתם יכולים להיכנס בי :)
שתהייה לכולנו שנה נפלאה, מלאת סיפוקים, השלמה אישית, סבלנות ו.. סובלנות.
נישואין, מחוייבות, ילדים, חובות.. כמה קל לשקוע במציאות ולבטל עצמך לדעת.
הזמן הזה שכל האנרגיה שלי היתה מופנית לכולם חוץ ממני ניוון בי את הנשיות המינית.
הייתי כל הנשים האחרות בי: רעיה ואם וחברה ועובדת מסורה ו..
המון נשים יש.. אבל הנשיות המינית נקברה עמוק מתחת לערימת הנשים האחרות .
והיא הציקה. כמו עדשה תחת הר של מזרונים.
כמו בסיפור - בתחילה רק הטרידה
הפריעה לישון קצת
והתהפכתי בתוכי עוד ועוד
עד שסימנים כחולים התחילו להופיע לי בנשמה
יש לעדשים תכונה מחורבנת שכזו כשהן קבורות עמוק בפנים. הן מכחילות. את הגוף, את הנשמה ו..את הראש!
ואז מגיע הזמן שאת נשברת. וזקוקה יותר לעצמך
ולוקחת יותר לעצמך
בכוח שולפת בשיניים ובציפורניים את העדשה הזו מתוך הנשמה
וכשהאישה הזו משתחררת מכלאה, כשהמיניות מתפרצת - את מוצאת את הצחוק שלך
ואת החיוך ההוא שיוצא מהכור מאחורי הטבור
והעיניים מוצאות את הברק שלהן
והנחיריים את ההתרחבות
והגרגור את הגרון
והרחם את פעימות החיים
והחשק את ה..עוד!
העוד.
העוד הזה ששום דבר לא משביעו
העוד הזה שגורם למבט לשוטט
ולחמוד
ולרצות
העוד הזה שבוקע מתוך החוסר ומשתוקק לשלמות עצמית.
בטור הקודם כתבתי על הפאזות השונות שיש בנו הנשים ועל כך שהמיניות שבנו יכולה לבקוע מכל אחת מהנשים האלה.
ומה קורה ביומיום שלנו כאדם/אישה?
מה קורה אם השלם שלנו כאישה פגום ואחת הנשים דועכת, מתנוונת או לא יכולה לבוא לידי ביטוי?
יש זוגות אוהבים הבונים תא משפחתי המתחיל בשניהם.
עוברים שנים. אין ילדים.
אז מתגלה שהאישה עקרה. כל הטיפולים שבעולם לא יעזרו.
יש אהבה עמוקה בין שני בני הזוג. אינטימיות מופלאה. חיבור מדהים.. אבל האישה חסרה.
החלק האימהי שבה זקוק לביטוי.
מה אם הצד הגברי בסיפור מסופק במה שיש לו בתא המשפחתי? רק שניהם? מה אם הוא לא זקוק כמותה לביטוי לצד האבהי שלו? הוא ישמח מאוד לילד, אבל גם אם לא – לא חשוב.
הוא אוהב אותה. היא הכל בשבילו. הוא לא צריך יותר ובטח לא רוצה לאמץ ילד של מישהו אחר.
אבל היא כן, למרות האהבה העצומה.
תגידו להם להתגרש למרות שהם מטורפים אחד על השניה וטוב להם והם לא רוצים בני זוג אחרים?
מה תגידו אם האישה תבחר, לדוגמה, קריירה כגננת וכך תספק במקצת את התאווה העצומה שיש בה להיות אם?
כן – היא מתפשרת כדי לשמור על המסגרת המשפחתית שלה. מתפשרת כדי לשמור על אהבה וזוגיות שלא תמצא במקום אחר. כי טוב לה בנישואים האלה למרות שמשהו בה כאישה חסר..
אז היא מוצאת אלטרנטיבות. כן – הן לא מושלמות. אבל איכשהו הן מקרבות אותה לשלמות האישית שלה כאדם.
עכשיו קחו את כל הדוגמה הזו ו"שפכו" אותה לא על הצד האימהי/נשי (כתבתי בלשון נקבה אבל כמובן שזה מדבר על שני המינים).
קחו את החסך הזה בכם כאדם אלא רק בצד המיני שלכם.
ולמה אני כותבת את הטור הזה? כי יש בינינו אנשים נשואים המוצאים אלטרנטיבות כאן. אני קוראת את הרווקים/רווקות ועוד כמה וכמה אנשים התוקפים אותם על כך ברוע, באלימות מילולית, בשנאה.
אולי כדאי שתעצרו קצת לחשוב על מי שמולכם לא רק כיצור המונע על ידי תאוותו, אלא כאדם המחפש להיות שלם, ובכל זאת לשמור על מה שבנה ומה שיש לו.
עכשיו אתם יכולים להיכנס בי :)
שתהייה לכולנו שנה נפלאה, מלאת סיפוקים, השלמה אישית, סבלנות ו.. סובלנות.
