מחליפים

הכאב היה חודר. צורב. הוא קטע את נשימתה, משחרר מפיה שברי אוויר חמים רוויים בזעקה שקטה. היא עצמה עיניים לרגע, מנסה להתמודד.
מנסה להתחבר.

זה הצליח רק לרגע, רגע קלוש שבו הרגישה את הכאב מתחמם.

אצבעותיה פעמו תחת עומס הכאב, היא ראתה את שתי האצבעות השבורות מתנפחות ומכחילות, החתך הקטן שסימן את הנקודה בה פגשה הדלת את אצבעותיה, שוברת שתיים מהן אל מול המשקוף – החתך הזה דימם.

הכאב בא מבפנים, בוקע החוצה בצבעים ובנשימותיה הקטועות.

היא קיללה את עצמה על שלא החזיקה טוב מספיק את הדלת אל מול הרוח החזקה, קיללה את עצמה על שלא הייתה זריזה מספיק למשוך את היד בזמן... הקללות אי שם בפנים לא הקלו על הכאב הארור.

היא גייסה את כל האנרגיה בתוכה, פוסעת במהירות אל המטבחון בקומת המשרדים. משכה מתוך מגירה מגבת, מרטיבה אותה במים קפואים ממכשיר המים המינרלים, עוטפת בזהירות את כף היד.

היא צריכה להגיע לבית חולים אבל לפני כן הייתה חייבת להגיש את המסמכים האלה. הם חיכו שם, בישיבת ההנהלה בקומה מעליה.
בהחלטה פתאומית הסירה בזהירות את הז'קט השחור שלבשה, הניחה אותו על היד העטופה במגבת שהחלה להיספג בדם שטפטף מאצבעותיה, מסתירה את הכאב מעיניים זרות.

מתחה את כתפיה מנסה בכל כוחה להתעלם מהצריבה הנוראית בכף ידה ופנתה אל חדר הישיבות.

הם ישבו כולם שם שקועים בענייניהם. בחילה עלתה בה. הניסיון להתמודד עם הכאב הזה מבלי שזה ייראה על פניה סחט ממנה כל טיפת אנרגיה.

פסעה אל עבר יושב הראש, מגישה לו את הניירת, מצליחה לדבר בקול שקט מאוד, מעבירה בעל פה את המסרים המשלימים לניירת .
הוא לא הפסיק לשאול שאלות והיא רק רצתה לברוח משם. לחפש פינה שקטה. להתחבר לכאב כמו שתמיד ידעה - ולזכך אותו.
השאלות שלו הפריעו לה להתמקד.

בקול ענייני ושקט מסרה את האינפורמציה המבוקשת אך מזווית עיניה ראתה את עורך הדין של החברה, מייק, בוחן אותה בעיניים מצומצמות.
היא התעלמה מהמבט שחקר אותה.

"אולי תשבי איתנו עד שנעבור על הכול. כנראה כבר תהיה לנו תשובה..." אמר יושב הראש כשהוא מצביע על כורסה בקצה החדר.

היא הרגישה שעוד רגע ברכיה קורסות.

עורך הדין התרומם מכיסאו בפתאומיות ופסע אל הגבר שבראש השולחן, מתכופף לעברו ולוחש לו משהו.

יושב הראש המבוגר הרים מבטו אליה בהפתעה.

"מאיפה אתה יודע?" שאל את מייק.

"אני מרגיש את האנרגיות... אתה כבר מכיר אותי, שאולי", שמעה את מייק אומר במבטא אמריקאי כבד, הוא חייך אל האיש המבוגר שעדיין בחן את פניה.

"הכול בסדר?" שאל אותה "את נראית קצת חיוורת".

"אני.. הייתה לי תאונה קטנה בכניסה לבניין, אבל אני אטפל בזה עוד מעט. אם תוכלו לוותר על נוכחותי, אני אשמח" ענתה בשקט.

"מה קרה?" הפעם היה זה מייק ששאל אותה, עיניו עוזבות את עיניה, חולפות על שפתיה המהודקות ונעצרות על ידה העטופה בז'קט.

"דלת הכניסה נסגרה לי אל היד", לא יכולה הייתה יותר להתמודד.

"הראי לי", אמר מייק כשהוא מתקרב אליה ובעדינות מסיר את הז'קט.

היא רעדה מעט, לרגע משחררת אחיזתה בכאב הפועם.

המגבת היתה כבר ספוגה בדמה. היא שמעה אותו נאנח לרגע ופולט "!!Dear God" . הוא קילף בזהירות את המגבת והציץ פנימה. נשימתו נעצרה.

"אני לוקח אותה לבית חולים, שאולי. זה לא נראה טוב", אמר באנגלית אל יושב הראש שהנהן מייד בהסכמה.

***

מייק תמך בה כשטיפסה אל מושב הנוסע ברכב השטח הגבוה שלו, סוגר מאחוריה את הדלת. היא ישבה כשכף ידה הפגועה מונחת בחיקה, משעינה ראשה לאחור ועוצמת עיניה... מנסה... מנסה שוב למצוא את החיבור החמקמק ההוא אל הכאב.

"תתרכזי!" חשבה לעצמה "את יודעת איך עושים זאת!"

"אני יכול לעזור לך, אם תרשי לי", היא שמעה את קולו של מייק בוקע מבעד לערפילי הכאב.

היא הרימה ראשה ושלחה אליו מבט.

עיניים ירוקות כהות, כמעט אפלות. מבט חודר מבעד לעדשות משקפי המתכת העדינות שהרכיב.

הוא הושיט לה את ידו, כפו הגדולה מזמינה את כף ידה הבריאה אל שלו. נשימתה עדיין השתנקה.
רועדת הניחה את כף ידה בשלו, אצבעותיו נסגרות סביב שלה.

אצבעותיו התהדקו והיא עצמה עיניה, שואבת ממנו אנרגיות. מרגישה את העוצמה שלו זוחלת מהאצבעות שלו אל שלה ופנימה... נספגת בעור, חודרת לורידים וזורמת בדמה.

"אתה סדיסט", לא ידעה אם אמרה או שאלה. משהו בנקודת המגע ביניהם אמר לה זאת.

"כן", הוא לא אמר דבר מעבר לזה.

אנחת רווחה נפלטה מפיה. "תודה לאל..." הצליחה ללחוש כשהיא פוסעת בבטחה במסע הזה לזיכוך הכאב, הפעם עם שותפה לצדה.

"קשה לי כך, מייק. סליחה. אני צריכה קרוב יותר?" ספק שאלה ספק התחננה כשהרימה אליו עיניים לחות.

"בואי".

היא נצמדה אליו, מצמידה את לחיה לשלו. החמימות שלו עוטפת אותה, הריח שלו מרגיע.

התמקדה בפעימות בכף ידה וקולות הכאב בקעו מפיה עם נשימותיה הקטועות.

"תודה.." הצליחה לפלוט אל מול ה"ששששש..." שלו.

ידו ליטפה את שערה "תתחברי... זה בסדר... אני כאן... תני לי את הכאב הזה...", הוא לחש בשפת האם שלו באוזנה, כאילו מוזג בכך נימה מקצועית אל האינטימיות שבקרבת גופם.

לחיה החליקה על שלו וזווית פיה נצמד לזווית פיו. הנשימות שלה בקעו מתוכה מהולות באנקות כאב, מתערבבות בשלו. הוא נשם אותה אליו.

"את יודעת איך להחליף..." הוא אמר בחיוך והיא ידעה למה התכוון.

ככל שעברו השניות ומייק נשם את שאיפותיה, היא הרגישה איך הצריבה בידה מתמוססת לחום,
את הערפל הכהה והמחניק מתבהר והופך לערפל ורוד חמים ומזמין,
את הלב שלה מאט פעימותיו,
את היד בחיקה נרגעת,
את השרירים מתרפים כשהסמים הטבעיים של גופה השתחררו סוף סוף אל דמה.

בנשימה עמוקה היא התנתקה ממנו, עכשיו יש חיוך על שפתיה.

היא לא אמרה מילה. רק הנהנה בתודה. עיניהם התלכדו לרגע, מבט מבין הוחלף ביניהם.

היא ראתה את הניצוץ ההוא בעיניים שלו. ניצוץ של סיפוק ו..

"ניסע עכשיו..." הוא אמר, מסתובב ממנה ומניע את הרכב.

"הרבה שנים עברו מאז פגשתי מישהו ש..." לא ידעה להגדיר זאת פתאום מתוך הערפל הזה שהקיף אותה

"כן. גם אני..."

והם יצאו מהחניון האפל החוצה אל אור היום.