מקומו של גבר

"אתה בטוח שתוכל לשרת אותי?", נשמע קולה מעברו השני של הקו.
"אעשה כמיטב יכולתי", עניתי בלחש.
"אבוי לך אם פרט מתיאורך בדוי", המשיך הקול.

וכך, בפחד מהלא נודע,
מצאתי את עצמי בדרך.

מה אם לא כל כך אמצא חן, הרהרתי לעצמי.
הלא היא אמרה שיש לה מראה מלכותי, לא פחות ממטר ושמונים של יופי נשי, עור בהיר ולבנבן, שיער נשי משתפל, עיניים חודרות, ישבן אצילי בולט מבעד לגוף חטוב.

סוף סוף הגעתי אל מפתן הדלת. נקישה. ועוד שתיים, כמו שסיכמנו.
ולפני – היא. במלוא הדרה.
אכן, מראה מלכותי בהחלט. אני בהלם, משפיל מבט. מחכה לתגובתה.
"אתה, אתה... לא נראה כל כך רע", היא אומרת.
"ואת האלוהים בכבודו ובעצמו", אני לוחש בכניעה.

היא קולטת מהר מאוד.
תופסת בראשי. מטה, אל הרצפה.
מושכת אותי בשערותיי אל פנים החדר.
"לפני שתזכה ליחס ממני, עליך לנקות ולצחצח את כל החדר הזה".
היא משאירה אותי בדד, עם פקודות היכן צריך כל דבר להימצא.
בגדיה פזורים על הרצפה. אני שם אותם ביראת כבוד בסל הכביסה.
לאחר שעת עבודה נמרצת, אני דופק בדלת.
היא מאוד מרוצה מהעבודה.
"כמה שאתה אפס, אתה גם חמוד", היא מחליטה.
אתה חושב שאתה ראוי לשמש לי ככלי עינוגי? היא שואלת.
"הלוואי"..."הלוואי ותמצאי אותי ראוי".
היא מורידה אותי על ארבע וגוררת אותי בשערות אל המיטה.
מצמידה את פני אל כף רגלה.
"לקק, עבד קטן שכמוך!"
תוך כדי אני זוכה למעיכה.
לאחר כמה דקות היא שוב תופסת בשערי.
משכיבה אותי על הגב.
עולה עלי.
שתי סטירות מצלצלות.
אני המום מהמעמד.

היא מתיישבת על ראשי.
גופה מדיף ריח בושם נשי משכר.
אני מתחנן שתיתן לי קצת לנשום.
לשוני יצאה קצת החוצה, נוגעת בישבן שלה.
"מי הרשה ללשון השפלה שלך לחוש את התחת המלכותי שלי", היא שואלת תוך כדי סטירה מצלצלת.

"אני מצטער, אני יודע שכל כולי לא שווה לפיסת שיער מהישבן המלכותי שלך"...
"יפה מאוד, עבד אפסי, אתה יודע את מקומך, ומוטב שכך. וכעת, כשאתה יודע מה אתה שווה, ארשה לך לטעום מגן העדן"--

"הוצא את לשונך החוצה, ולקק בעדינות את נשיותי המלכותית"---
ואני, ביראת כבוד, מבצע את הפקודה.
היא אסתטית. כמעט ללא ריח לוואי.
"אני מקווה שירכי יפיקו ממך מעט תועלת"--
תוך כדי היא מושכת בשערי הארוך בשתלטנות, מצמידה אותי יותר ויותר. אני יודע את המלאכה הקשה, ומתאמץ לענג אותה בין נשימה לנשימה, כמעט נחנק.
רגליה מכות בגופי ללא רחם, תוך כדי שהיא משפילה אותי לחלוטין.
היא קוראת לי זונה, אפס, זבל.
הלשון שלי כמעט לא מרגישה את עצמה מרוב סיבובים, ולמזלי, היא גומרת בדיוק כשאני כמעט נחנק לגמרי.
"עשית עבודה מצוינת, הרבה זמן לא חשתי בעונג כזה".
"העונג כולו שלי, מלכתי".
"אני לא מרשה לך לגמור בשעתיים הקרובות, כי תמצא עצמך עובד קשה מאוד בין רגלי בזמן הזה".
"אין לי איך להודות לך, גבירתי", אני אומר בבושת מה.
"בוודאי, הרי מאז ומעולם כל שאיפתו של הגבר היא להיות בין ירכי האישה", היא אומרת.

ושוב אני חש את ראשי מעוך, שפוט, מושפל ומוכנס בין ירכיה המלכותיות.