אושר

היא ידעה שהוא צודק. הוא תמיד צדק. עכשיו היא ידעה שהוא גם תמיד יצדק.
היא ליטפה אותו, והרגישה את הדם, חלקלק, חם.
שלוש שנים.
היא לא צריכה להאמין יותר, היא יודעת. יודעת עמוק, יודעת בפנים. יודעת כמו שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. כמו שהיא יודעת שהיא קיימת. כמו שהיא יודעת שהים עשוי ממים והירח לא עשוי מגבינה צהובה.
שלוש שנים בדיוק.
היא יודעת שהוא צדק, שלוש שנים הוא צדק, בכל מילה שהוא אמר, בכל נשימה שהוא נשם, הכל היה אמת, אמת צרופה.
שלוש שנים היא אהבה אותו, כמו שאפשר לאהוב רק את אלוהים, אם יודעים שהוא קיים. היא אהבה אותו בכל תא ותא בגוף שלה, רצתה אותו והשתוקקה אליו. רק המבט שלו, מבט אחד הפך אותה למאושרת, ואם חייך היא כבר ריחפה. כל העולם נעלם מול החיוך שלו, חיוך חם, אוהב, החיוך של האבא שאף פעם לא היה שם, החיוך של האמא שעזבה אותה ככה פתאום משאירה אותה עם חלל ענק פעור בבטן, חלל שחשבה שאף פעם לא יתמלא. כשהוא חייך אליה כל העולם חייך. אנשים חייכו אליה ברחוב, כל הרמזורים היו ירוקים, הכל הסתדר בדיוק. מזג האויר היה בדיוק כמו שהיא אוהבת, בהיר חמים, עם טיפטיפה עננים, ורוח קלילה כזאת, נעימה מלטפת. ככה זה היה כשהוא חייך, ככה היא הרגישה.
תחשבו שאתם פוגשים את אלהים, והוא מחייך אליכם פתאום, איך הייתם מרגישים?

ושלוש שנים היא שנאה אותו. כמו שאפשר לשנוא רק את הגורל. שנאה עלובה, מושפלת. שנאה של חוסר אונים, של קטנות של אפסות. שנאה של מישהו שיודע שהוא טועה, של מישהו שיודע שאין לו ברירה חוץ מלציית לעד, לא מתוך חובה, לא מאונס, פשוט בגלל שהוא צודק, לעזאזל! ככה היא הרגישה.
היא ידעה שלעד היא תמשיך לציית לו, ולעשות מה שהוא אומר לה. והיא טעתה. כרגיל, והוא צדק.

והוא שנא אותה, שנאה כזאת כמו ששונאים את מכונת הכביסה כשמגלים אחרי שעה של כביסה ששכחנו בכלל לשים אבקה, או כמו ששונאים את המיקרוגל אחרי ששרפנו לעצמנו את האוכל שניסינו לחמם, ואנחנו כלכך רעבים, אבל השניצלים יצאו יבשים וקשים שאפילו הכלב לא ייגע בהם. הוא שנא אותה כמו שאלוהים שנא את העולם כשהוריד עליו מבול, כמו מישהו שמנסה לעשות משהו טוב והוא מתפקשש. שנאה עמומה כזאת, מתכנסת, לא מתפרצת. שנאה עצמית.

והוא אהב אותה, יותר ממה שהורה אוהב את הילד שלו, יותר ממה שבעל אוהב אשה, או אשה את בעלה או בן את אביו או כל צירוף משפחתי או לא משפחתי.
הוא אהב אותה יותר משהוא אהב את עצמו, וזו לא עניין כלכך גדול כי את עצמו הוא לא ממש אהב, אבל מה שבאמת היה עניין גדול הוא שהוא אהב אותה יותר ממה שמישהו יכול לאהוב את עצמו, ותודו שיש אנשים שממש אוהבים את עצמם - אז זהו, שהוא אהב אותה יותר. הוא אהב אותה כמו שאפשר לאהוב רק את האושר הצרוף, המוחלט, 100 אחוז אושר, אושר אמיתי עמוק ומוחשי, שיושב שם כמו ענן ענק מלא אור.

והוא האמין באושר הצרוף, הוא האמין שאפשר להגיע אליו, הוא רק לא האמין שהוא יכול, כי כזה אושר יכול לתת רק אלהים, והוא לא האמין באלהים. הוא ניסה, באמת שהוא ניסה, ניסה חזק, אפילו היה לו איזה רב שהיה לומד איתו תורה עד שהפסיק, ואפילו היה מניח תפילין מדי פעם כשהיה מגיע ביום שישי לתחנה המרכזית לנסוע להורים שלו בפתח תקווה, והוא ניסה חזק חזק להרגיש את זה ולהתחבר, ואפילו הצליח קצת, אבל זה לא היה מספיק, וכמה שהוא ניסה היה חסר לו משהו, וככה הוא הפסיק ללמוד עם הרב הזה, ורק לתחנה המרכזית היה מגיע עוד לפעמים, אפילו אם לא היה לו לאן לנסוע, ובסך הכל זה חמש דקות הליכה מהבית שלו, רק לחפש את הדתי הזה שמגיע לשם כל יום שישי, ולקרוא לו מרחוק, " שבת שלום רבי!", "אפשר תפילין?" ולראות אותו עוזר לו עם התפילין, כאילו שהוא עדיין לא יודע, וכשהדתי היה מניח לו את הכיפה על הראש, הוא היה קולט בעיניים שלו ניצוץ קטנטן של מין אושר כזה פנימי ואמיתי, כמו שרק מי שיש לו אלהים יכול להיות מאושר.
וכזה אושר הוא חיפש, והוא ידע שלעולם לא יחוש אותו. אבל זה לא הפריע לו להמשיך ולחפש.

כשהם נפגשו הוא לא חשב שככה זה יתפתח, ולא היה לו מושג לאן זה יוביל, ככה הם נכנסו למיטה אחרי שעתיים של היכרות. אז הוא בכלל לא חשב שיהיה משהו, ובכלל הוא היה רגיל לבחורות שמזדיינות איתו אחרי שעתיים, והיא שיחקה יפה את המשחק, רק טיפה קל מדי למרות שהוא לא ציפה שיהיה קשה במיוחד. וככה הוא משך אותה עוד שעתיים במיטה ורק חימם אותה יותר ויותר, והיא התחממה, והתחממה עוד, ועוד, והיא היתה כבר כלכך חרמנית שנהיתה לה שלולית קטנה באמצע המיטה והוא כבר התחיל קצת לרחם עליה והחליט שלמשוך אותה עוד ככה זה כבר צער בעלי חיים. והוא החליט שהגיע הזמן, והיא רק שכבה על הבטן מחכה כמעט חסרת הכרה, עם הישבן קצת מוגבה כשהוא תופס לה בשיער ומצמיד לה את הפנים למיטה:
"למה את מחכה?"
"אה?" היא ענתה כאילו מתעוררת מחלום.
הוא הצליף בה בכף יד פתוחה בישבן המוגבה "מה את רוצה?"
לקח לה כמה שניות להבין, ואז היא ענתה בקול חנוק ושקט וכאילו לא מוצאת את המילים "תזיין אותי..."
"מה אמרת?" שאל והצליף בה שוב.
"תזיין אותי!" ביקשה.

והוא עשה. בהתחלה לאט, לאט מאד, כל כך לאט שנראה לה כמו נצח, ואז יותר מהר, ועמוק וחזק. והיא, בדיוק כמו האחרות, צעקה והתפתלה ונאנחה, אבל טיפה יותר, והוא היה צריך כבר לקלוט, אבל עדיין לא היה לו מושג.
והוא המשיך והמשיך, מחכה שהיא תישבר כמו האחרות, אבל היא רק המשיכה להיאנח בקול, וכשהייתה שותקת סופסוף אחרי שהייתה שוכבת שם כבר כמה דקות בלי לזוז, והוא היה בטוח שכבר התפגרה ועוצר, הייתה מבקשת בקול חנוק "אל תפסיק.." אז הוא המשיך. בכוח ובכעס, עמוק כמה שיכול, וזה היה עמוק. וכשביקשה כבר להפסיק, המשיך. וכשבכתה אמר לה שהוא עושה רק מה שהיא רוצה, וזה מה שהיא רוצה עכשיו. והוא צדק, כרגיל. שלוש שעות עד ששלח אותה מדדה לשירותים, וכשהייתה שם חשב שזה ממש מתאים לאסוף את הבגדים שלו ולהסתלק עכשיו במהירות לפני שתחזור, גם כמו שראה בסרטים הוא דרדר את האוטו כמה עשרות מטרים לפני שהניע שלא תשמע אותו והרגיש ממש מרוצה מעצמו.
אבל אחר כך זה היה לו די מוזר, הוא אף פעם לא עשה את זה קודם, ולמחרת הוא הרגיש אפילו די רע עם זה והוא התקשר אליה. היא הייתה די מופתעת והוא הזמין אותה אליו, והכין להם ארוחה מדהימה עם נרות ויין, ואחר כך עשה לה מסז` עם שמן, ונישק אותה בכל הגוף, ושכב איתה, וליטף אותה בעדינות בעדינות כאילו היתה איזו פייה קטנה ושברירית. ואז נרדם איתה מחובק, כשהיא מחופרת אצלו בתוך החזה, והוא עוטף אותה עם הידיים הענקיות שלו.
והוא עדיין לא קלט, לפני שלוש שנים פחות יום.

בסוף הוא קלט, לקח לו זמן, אבל הוא קלט. בכל זאת הוא תמיד צודק.
כשהוא שאל אותה מה תעשה אם ימות פתאום. ככה פתאום. היא הסתכלה עליו במבט שואל.
ימות? היא לא הבינה. באמת לא הבינה. הוא הרי יחיה לעד. "אם אני אלך פתאום, אסתלק ולא אחזור".
"זה בסדר, אני אדע שאתה שם" ענתה כלאחר יד.
אבל זה היה אחר כך.

ולפני כן?
הם שכבו במיטה. היא אוחזת בציפורניים ומחכה. הוא לא ייתן לה. הוא גמר כבר פעמיים, אבל לה אסור. היא מחכה שהוא ירשה לה. הישבן מורם, כרגיל, ואדום מהצלפות. ועם כל מכה היא נהיית חמה יותר, רוצה יותר. היא תעשה הכל עכשיו בשביל זה, והוא יודע.
"בבקשה!" היא מתחננת. שרק יגיד כן. כבר חודשיים היא רק מקבלת, עוד ועוד... ואסור לה לגמור. חודשיים שכל החלומות שלה הם על סקס, חודשיים שהיתה מוכנה להזדיין עם כל קבצן ששוכב על המדרכה עם רק היה אומר לה. רק לגמור. חודשיים שהיא צריכה להחליף תחותנים שלוש פעמים ביום, לפחות. ככה היא שנאה אותו. ובסוף הזדיינה עם איזה מישהו שהייתה איתו פעם, באיזו פעם שנסע להורים שלו לאיזה משהו שלא לקח אותה. והיא פשוט התקשרה לזה, וביקשה שיבוא. והוא בא והזדיין איתה, ואפילו שהיה סקס מצוין היא לא גמרה. כי אסור לה.
והוא ידע. ישר כשהסתכל לה בעיניים, והיא הייתה חייבת להשפיל מבט. הוא לא אמר כלום, רק הסתכל לה בעיניים וידע הכול. ואז היא היתה צריכה שוב להוריד תחתונים ולחכות. והיא שנאה אותו, אבל ידעה שזה הכי טוב בשבילה. ובאותו ערב הוא נתן לה לגמור, ואז שוב, ושוב. הוא ספר עד עשר והיא גמרה. ואז עד חמש, ואז עד שלוש. ואז עד שתיים.
ואחרי שגמרה כבר עשרים פעמים והוא עוד סופר... "אחת, שתיים!" והיא גומרת, כי הוא אמר. "אחת שתיים!" והיא גומרת. חמישים פעמים באותו לילה. הוא ספר חמישים, והיא התחננה שיפסיק. והוא פשוט ישב לידה וספר: "אחת, שתיים!!!!" והיא כבר חסרת הכרה. "אחת... שתיים!!!!!". וזה הגיע לה. היא ידעה שמגיע לה, לכן עשתה כל מה שהוא אומר. מגיע לה, והוא צודק. ככה לפני שנתיים, והיא צלעה שבוע. וישנה שבוע על השטיח ליד המיטה ויום אחד באמבטיה, וזה הכי הרבה זמן רצוף שהוא לא נתן לה לישון איתו במיטה, ככה שבוע הוא היה מחבק אותה ומנשק אותה ואז שוכב איתה, ושולח אותה לישון על השטיח.
היא לא תעשה את זה יותר לעולם והיא אהבה אותו, וידעה שהוא לא נהנה לעשות את זה, וראתה את המבט העצוב שלו כששלח אותה לישון על השטיח, הוא עושה את זה כי זה מגיע לה. הוא היה מאוכזב ממנה והיא ידעה שלא תעשה את זה יותר לעולם, גם אם בחיים יותר לא תגמור. אבל זה לא קרה, יותר לא עבר יום בלי שהיא גמרה.

כמו שאמרתי, בסוף הוא קלט.
היא תהיה האושר שלו. הוא הבין, היא תהיה מאושרת, מאושרת באמת, כמו שהוא הבין שאושר יכול להיות, כמו שהוא האמין, כמו שהוא ידע.
והיא הפסיקה לעשן, כי אמר לה להפסיק. והיא היתה הכי יפה, הכי חכמה, הכי חזקה, הכי מקסימה בעולם. וכולם אהבו אותה, והיא לא הבינה כבר איך זה. רק ידעה שהוא צודק. צודק תמיד, לעזאזל, ואם הוא אומר זה נכון.

ויום אחד הוא הצביע על השמים ואמר לה "תראי!, השמש, היא ירוקה! ומרובעת!" היא לא הבינה על מה הוא מדבר. ואז הרימה עיניים לשמים והשמש שלה, שכל כך אהבה, השמש הצהובה הצוחקת שנתנה לה תמיד חום, ותמיד היתה שם בשבילה, היתה פשוט ירוקה. ומרובעת!
וכשהסתכלה עליו במבט המום חייך פשוט את החיוך היודע שלו. "זאת השמש", אמר, "היא תמיד היתה כזאת".
והיא אהבה את השמש הזאת אפילו יותר, זאת השמש שלה, שמאירה לכולם באור ירוק מרובע, והם אפילו לא יודעים! כמה טפשים הם, כמה עיוורים. כמה עוורת היא היתה קודם, לפני שסיפר לה. וזה היה לפני שנה בערך.

והיא נשמה כשאמר לה לנשום, וכשאמר לה לא לנשום, לא נשמה, ונחנקה והשתעלה והשתנקה בעיניים ענקיות, מפוחדות. למה הוא עושה לה את זה? והתחננה עד שהרשה לה לנשום. אבל היא ידעה שיש לו סיבה, וסיבה טובה. וכשאמר לה להיות עצובה היתה עצובה, והחזיקה את הדמעות ולא ידעה על מה. על העולם שביגר אותה ככה בבת אחת כשבכלל כל מה שרצתה זה להיות עוד קצת ילדה. על התמימות שלא הספיקה לטעום. על אמא שלה, שכל מה שרצתה זה רק טיפה להניח את הראש על הברכיים שלה, ועל אבא שלה, ועל העולם, שכל כך רצתה פעם שיהיה טוב, עוד אז בתמימות של ילדה, העולם שנתן לה סטירה ככה פתאום, בלי הכנה. העולם שביקש שתשנא אותו.

וכשאמר לה להיות מאושרת הייתה מאושרת. מאושרת באמת, אושר כזה של מישהו יודע שהכל בסדר, כי הוא אמר שהכל בסדר. אושר של מי שיודע שהכל לטובה, וכל אבן במדרכה היתה מדהימה, וכל עץ היה יפהיפה, איך לא ראתה את זה קודם? העולם היה קסום. והכל טוב, והכל יפה והכל יסתדר, כל זמן שתעשה מה שיבקש.
והוא אמר לה להיות מאושרת.
היא לא ידעה כמה אפשר להיות מאושרת, זה האושר שהוא רצה. אושר מושלם של מי שיודע שהעולם מושלם. אותו עולם, כשהוא אמר לה שהוא מושלם.
ככה, רק לפני חצי שנה.

היא ליטפה את הראש שלו, מרגישה את הדם בין האצבעות, חם סמיך. הכל בסדר, הוא אמר שהכל בסדר. והוא הרי תמיד צודק.

"אני נותן לך לעשות רק מה שאת רוצה לעשות", אמר לה תמיד. ובהתחלה היא חשבה שהוא סתם אומר. אבל הוא צדק.

היא לא הבינה את הבקשה שלו. כשנתן לה סכין ארוכה, חדה שקנה יום קודם. היא באמת לא הבינה את העניין המשונה שיש לו בסכינים בשבוע האחרון, אבל גם לא שאלה.

כשהוא ביקש ממנה לבוא איתו, ממתי הוא מבקש משהו? כשהוא ביקש ממנה לקחת את הסכין, והסתכל עליה במבט אוהב, חם, מבט כזה שלעולם לא תשכח, הוא אמר לה לעולם לא לשכוח. הוא שכב ולא זז, והמשיך להסתכל עליה כשהעבירה את הסכין לאט על הצוואר שלו, ובכתה. והדמעות שלה נזלו ונזלו. והדם שלו פרץ, והידיים שלה רעדו, והיא בכתה עוד.
ואח"כ עוד שעה ליטפה אותו והסתכלה עליו, יודעת שהפעם הוא לא יקום. הפעם הוא לא יתפרץ פתאום בצחוק מתגלגל, צוחק על כמה פתי היא, ואיך היא מאמינה לכל דבר.
הוא אמר לה שהוא אומר לה לעשות רק מה שהיא רוצה ממילא. הוא אמר לה שעכשיו היא תהיה מאושרת לעד. והיא יודעת שהיא תהיה, לעזאזל, אבל איך?
והיא רצתה להיות עצובה, כל כך עצובה, והיא רצתה להמשיך לבכות, ולבכות ולבכות עד שיתייבש לה הגרון והאף שלה ינזל, ויכאב לה הראש עד שתרגיש שהוא מתפוצץ ולהמשיך בכל זאת לבכות, אבל היא לא יכלה.
היא רצתה שיגיד לה להיות עצובה, אבל הוא אמר לה שהיא תהיה מאושרת.
"את תהיי מאושרת", הוא אמר, והיא לא רצתה להיות מאושרת בלעדיו, אבל הוא אמר, והוא תמיד צודק, וכנראה שגם הפעם.

היא הביטה לחלון וחיוך קטן התגנב לפרצופה. שמש גדולה, ירוקה ומרובעת שטפה את הרחוב באור ירוק ורך.