סיפור של לילה
מאת נווד
8 באפריל 2009
זה היה יום חורפי, ירושלמי.
מהימים האפורים שבהם הגשם מצליח להפוך את העיר הכבדה הזאת לבלתי נראית.
עננים המגיעים מהמערב, ומקלים רק לרגעים מעטים את כובד השרב של השבוע האחרון לפני שהם נשכבים עם בטנם הכבדה על עיר האבן.
אני חומק בסמטאות האפלות, הריקות כמעט מאדם. מנסה שלא לפגוש במבטם של עוברי האורח הממהרים לביתם. כלב רטוב נצמד למדרגת אבן, על ספה של דלת עץ כבדה רועד ספק מקור ספק מרעב.
אני מכיר את הסמטאות האלה כמו את כף ידי. מאות שיטוטים ליליים לימדו את רגליי וגופי והפכו אותם לחלק מהן. לרגעים מעטים אני אפילו מצליח ליהנות מתחושת החופש, אבל מהר מאוד יורדת המועקה של זיכרון הימים האחרונים.
היעלמות החברים מהתנועה בימים האחרונים, היעדר הידיעות מהמרכז ונוכחות החיילים בעיר רק מגבירים את המועקה.
אני יודע שאני חייב להגיע לדירת המסתור שלנו. שם אוכל להתחבא עד יעבור זעם. אני עובר בריצה את הסמטה, המים נוטפים מבגדיי, וצולל לתוך חשכת החצר הקטנה. כמה מדרגות למטה ואני מול הדלת.
שאיפה עמוקה להסדיר את הנשימה בזמן שידי מגששת בכוך הסלע הנסתר ומגלה את המפתח במקומו הרגיל. כמה שניות ואני בחדרון הכניסה הקטן, חסר החלונות. ריח של עובש מעורב בטבק מכה בנחירי ואני נרגע. אני במקום בטוח.
באמת שלא צפיתי את התפוצצות האור, הכאב, הנשימה שנעתקת. בשנייה האחרונה כשהבנתי שהרגע שפחדתי ממנו הגיע עוד הספקתי לראות אותה מהנהנת, ממלמלת "זה הוא".
רצפה קרה. הכרה שמזגזגת בין אור לחושך כמו יונה שנלכדה בכלוב זכוכית, חובטת בכנפיה, מסרבת להשלים עם מוחשיותם של הקירות. הגשם נמשך, רק שהוא קר בהרבה. אור של לפיד חודר לעיניי. ושוב מפל מים.
העפעפיים הכבדים מצליחים סוף סוף להתרומם, ולחשוף חדר אבן גדול, חסר חלונות. לפידים קורעים מתוך החושך כמה דמויות, אחת מהן מחזיקה דלי גדול.
קול ספק מוכר מצלצל באוזניי: "תן לי שעתיים לגלות את מה שאנחנו צריכים, אני כבר אטפל בו".
היונה בורחת שוב והכל מחשיך בחזרה.
אני מוטל על גבי, ידיי כפותות מאחורי הגב ורגליי מסרבות לזוז, קשורות לדבר מה כבד.
לא התפלאתי לראות אותה עומדת מעליי. לבושה בבגדי יחידת מודיעין השדה השחורים שעוטפים את גופה בצורה מושלמת. נראית כל כך שונה ממי שהכרתי בכינוי המחתרתי "ליז".
אפילו הקול השתנה. הלחישה הצרודה המוכרת הפכה לפקודה: "כדאי מאוד שתספר לי איפה זה, חתיכת בן זונה".
רגלה היחפה נוחתת על פניי, מועכת את האף, אצבעות רגליה כמעט עוקרות את עיני. אני נאבק לנשום וחוטף בעיטה. שנייה אחרי רגלה בתוך הפה שלי.
"לקק, אפס".
אני מתחיל להניע לאט לאט את לשוני, כמעט מתוך רפלקס, שעה שכף רגלה נדחקת הלאה לתוך גרוני. אני נאבק לנשום, מלקק ומשתנק. הרגל ממלאת את כל כולי.
לפתע היא נסוגה, מותירה אותי לשאוף אוויר. בעיטה נוספת הפעם בצלעות, סוחטת זעקת הפתעה קטנה החומקת מבין שפתי.
"שאני לא אשמע ממך אף ציוץ עד שלא תהיה מוכן לגלות את מה שאני רוצה לדעת", היא נובחת בזמן שרגלה מגששת למטה, דורכת על אשכיי, מצמידה את איבר המין שלי לרצפה.
"בן זונה עלוב, אתה חושב שאתה משחק במהפכנים? באידיאלים חסרי תועלת? זה נגמר בשבילך. קום!"
היא משחררת אותי מכדור המתכת שהחזיק את רגלי, תופסת אותי בשיער ומושכת אותי למעלה, מעמידה אותי על הברכיים. יריקה מפתיעה נוחתת על פני, הרוק נוזל על הלחי שלי. ליז תופסת אותי בשערי, גוררת אותי ולא מותירה לי ברירה אלה לזחול על ברכיי, ידיי קשורות מאחורי גבי.
הברכיים שלי נפצעות מרצפת האבן, זרזיף ראשון של דם מטשטש מעט את הכאב.
הראש שלי נדחף למטה, נקישה, ואני מגלה שצווארי נתון בתוך מתקן מעץ שסוגר על צווארי מקבע את ראשי. אני מוטל על ברכי, ידי קשורות, יכול לנוע רק מעט, התחת שלי מונף אל על.
ההצלפה הראשונה מפתיעה אותי, נוחתת על כפות רגלי.
אני כמעט יכול לראות בכל גופי את מקל הבמבוק הגמיש המונף והנוחת שוב ושוב על כפות רגלי, על ירכי, על אחורי, על גבי, על צווארי. אני כמעט יכול לראות את הגוף שלי, מואר באור המרצד של הנרות, מנסה לשווא לנחש מהיכן תגיע המכה. מפרקס במרחב המינימלי שנותר לו, מנסה להתחמק, פוגש שוב ושוב במקל ונצבע פסים אדומים, מגורים.
אני מרגיש את אצבעותיה מפשקות את אחוריי. אני חושק שיניים, מרגיש את צינור הגומי הקשיח נדחף לתוך פי הטבעת שלי, גורם לרעד בכל גופי. הצינור מפלס , מפצל וקורע אותי, מוצא דרכו למעלה באכזריות. אני שומע אותה מתעסקת עם משהו וכעבור שנייה אני מרגיש זרם ראשון של מים קפואים עמוק בתוכי. ההלם והכאב כמעט ומשתקים אותי, אבל היא שולפת את הצינור מתוכי, משפריצה עלי מים קפואים מונעת ממני להתעלף שעה ששריריי קורסים.
היא משחררת אותי מהמתקן ואני אינסטנקטיבית מתכווץ על הרצפה ומנסה להתאושש מעוצמת מכת המים.
קולר נסגר על צווארי, מכריח אותי לעמוד שוב על ברכיי ולדדות בעקבותיה.
"תראה את עצמך, כמו כלבלב רטוב", צליל אחר, ישן, מתגנב לקולה, "אתה יודע מה עושים כלבלבים?"
"מה?" אני ממלמל.
במקום תשובה אני זוכה במשיכה חזקה ברצועה המחוברת לקולר שלי שהופכת אותי על גבי, גורמת לי לגלות מצע של קש מתחתיי.
לפני שאני מספיק להתאושש היא מתיישבת על פני, ידיה אוחזות בשערי, מצמידות אותי למפשעתה.
"כלבלבים מלקקים", מגיע אלי קולה כאילו מעולם אחר, שעה שאני משקיע את לשוני לתוך איבר מינה.
אני מלקק כאילו לא קיים דבר אחר, מתוך תחושת אין סוף, אפי, שפתיי ולשוני שקועים עמוק בתוכה, שוכח לנשום, כמעט מפסיק לחוש את משקל גופה עלי, בורח, מתנתק.
דקות ארוכות היא נעה עלי, שולטת בקצב, מכתיבה לי את הכיוון עד שהתכווצות מהירה חולפת בגופה.
היא מתנתקת במהירות, משאירה את פני לחים, עיניי סגורות, מסרבות להיפתח מפחד שחום גופה יפוג.
אני עוד מספיק לשמוע צעקות, את הדלת נפתחת והרבה רגליים שפורצות לחדר, ואותה ממלמלת "תסיימו את זה". בשניה האחרונה, רגע לפני שהכל מסתיים, מתוך נבכי מוחי אני עוד מספיק להיזכר שליז ידעה עלינו הכל ולא הייתה צריכה כלל את החקירה.
המתכת הקרה שננעצה בגופי לא יכלה להתגבר על חום גופה.
מהימים האפורים שבהם הגשם מצליח להפוך את העיר הכבדה הזאת לבלתי נראית.
עננים המגיעים מהמערב, ומקלים רק לרגעים מעטים את כובד השרב של השבוע האחרון לפני שהם נשכבים עם בטנם הכבדה על עיר האבן.
אני חומק בסמטאות האפלות, הריקות כמעט מאדם. מנסה שלא לפגוש במבטם של עוברי האורח הממהרים לביתם. כלב רטוב נצמד למדרגת אבן, על ספה של דלת עץ כבדה רועד ספק מקור ספק מרעב.
אני מכיר את הסמטאות האלה כמו את כף ידי. מאות שיטוטים ליליים לימדו את רגליי וגופי והפכו אותם לחלק מהן. לרגעים מעטים אני אפילו מצליח ליהנות מתחושת החופש, אבל מהר מאוד יורדת המועקה של זיכרון הימים האחרונים.
היעלמות החברים מהתנועה בימים האחרונים, היעדר הידיעות מהמרכז ונוכחות החיילים בעיר רק מגבירים את המועקה.
אני יודע שאני חייב להגיע לדירת המסתור שלנו. שם אוכל להתחבא עד יעבור זעם. אני עובר בריצה את הסמטה, המים נוטפים מבגדיי, וצולל לתוך חשכת החצר הקטנה. כמה מדרגות למטה ואני מול הדלת.
שאיפה עמוקה להסדיר את הנשימה בזמן שידי מגששת בכוך הסלע הנסתר ומגלה את המפתח במקומו הרגיל. כמה שניות ואני בחדרון הכניסה הקטן, חסר החלונות. ריח של עובש מעורב בטבק מכה בנחירי ואני נרגע. אני במקום בטוח.
באמת שלא צפיתי את התפוצצות האור, הכאב, הנשימה שנעתקת. בשנייה האחרונה כשהבנתי שהרגע שפחדתי ממנו הגיע עוד הספקתי לראות אותה מהנהנת, ממלמלת "זה הוא".
רצפה קרה. הכרה שמזגזגת בין אור לחושך כמו יונה שנלכדה בכלוב זכוכית, חובטת בכנפיה, מסרבת להשלים עם מוחשיותם של הקירות. הגשם נמשך, רק שהוא קר בהרבה. אור של לפיד חודר לעיניי. ושוב מפל מים.
העפעפיים הכבדים מצליחים סוף סוף להתרומם, ולחשוף חדר אבן גדול, חסר חלונות. לפידים קורעים מתוך החושך כמה דמויות, אחת מהן מחזיקה דלי גדול.
קול ספק מוכר מצלצל באוזניי: "תן לי שעתיים לגלות את מה שאנחנו צריכים, אני כבר אטפל בו".
היונה בורחת שוב והכל מחשיך בחזרה.
אני מוטל על גבי, ידיי כפותות מאחורי הגב ורגליי מסרבות לזוז, קשורות לדבר מה כבד.
לא התפלאתי לראות אותה עומדת מעליי. לבושה בבגדי יחידת מודיעין השדה השחורים שעוטפים את גופה בצורה מושלמת. נראית כל כך שונה ממי שהכרתי בכינוי המחתרתי "ליז".
אפילו הקול השתנה. הלחישה הצרודה המוכרת הפכה לפקודה: "כדאי מאוד שתספר לי איפה זה, חתיכת בן זונה".
רגלה היחפה נוחתת על פניי, מועכת את האף, אצבעות רגליה כמעט עוקרות את עיני. אני נאבק לנשום וחוטף בעיטה. שנייה אחרי רגלה בתוך הפה שלי.
"לקק, אפס".
אני מתחיל להניע לאט לאט את לשוני, כמעט מתוך רפלקס, שעה שכף רגלה נדחקת הלאה לתוך גרוני. אני נאבק לנשום, מלקק ומשתנק. הרגל ממלאת את כל כולי.
לפתע היא נסוגה, מותירה אותי לשאוף אוויר. בעיטה נוספת הפעם בצלעות, סוחטת זעקת הפתעה קטנה החומקת מבין שפתי.
"שאני לא אשמע ממך אף ציוץ עד שלא תהיה מוכן לגלות את מה שאני רוצה לדעת", היא נובחת בזמן שרגלה מגששת למטה, דורכת על אשכיי, מצמידה את איבר המין שלי לרצפה.
"בן זונה עלוב, אתה חושב שאתה משחק במהפכנים? באידיאלים חסרי תועלת? זה נגמר בשבילך. קום!"
היא משחררת אותי מכדור המתכת שהחזיק את רגלי, תופסת אותי בשיער ומושכת אותי למעלה, מעמידה אותי על הברכיים. יריקה מפתיעה נוחתת על פני, הרוק נוזל על הלחי שלי. ליז תופסת אותי בשערי, גוררת אותי ולא מותירה לי ברירה אלה לזחול על ברכיי, ידיי קשורות מאחורי גבי.
הברכיים שלי נפצעות מרצפת האבן, זרזיף ראשון של דם מטשטש מעט את הכאב.
הראש שלי נדחף למטה, נקישה, ואני מגלה שצווארי נתון בתוך מתקן מעץ שסוגר על צווארי מקבע את ראשי. אני מוטל על ברכי, ידי קשורות, יכול לנוע רק מעט, התחת שלי מונף אל על.
ההצלפה הראשונה מפתיעה אותי, נוחתת על כפות רגלי.
אני כמעט יכול לראות בכל גופי את מקל הבמבוק הגמיש המונף והנוחת שוב ושוב על כפות רגלי, על ירכי, על אחורי, על גבי, על צווארי. אני כמעט יכול לראות את הגוף שלי, מואר באור המרצד של הנרות, מנסה לשווא לנחש מהיכן תגיע המכה. מפרקס במרחב המינימלי שנותר לו, מנסה להתחמק, פוגש שוב ושוב במקל ונצבע פסים אדומים, מגורים.
אני מרגיש את אצבעותיה מפשקות את אחוריי. אני חושק שיניים, מרגיש את צינור הגומי הקשיח נדחף לתוך פי הטבעת שלי, גורם לרעד בכל גופי. הצינור מפלס , מפצל וקורע אותי, מוצא דרכו למעלה באכזריות. אני שומע אותה מתעסקת עם משהו וכעבור שנייה אני מרגיש זרם ראשון של מים קפואים עמוק בתוכי. ההלם והכאב כמעט ומשתקים אותי, אבל היא שולפת את הצינור מתוכי, משפריצה עלי מים קפואים מונעת ממני להתעלף שעה ששריריי קורסים.
היא משחררת אותי מהמתקן ואני אינסטנקטיבית מתכווץ על הרצפה ומנסה להתאושש מעוצמת מכת המים.
קולר נסגר על צווארי, מכריח אותי לעמוד שוב על ברכיי ולדדות בעקבותיה.
"תראה את עצמך, כמו כלבלב רטוב", צליל אחר, ישן, מתגנב לקולה, "אתה יודע מה עושים כלבלבים?"
"מה?" אני ממלמל.
במקום תשובה אני זוכה במשיכה חזקה ברצועה המחוברת לקולר שלי שהופכת אותי על גבי, גורמת לי לגלות מצע של קש מתחתיי.
לפני שאני מספיק להתאושש היא מתיישבת על פני, ידיה אוחזות בשערי, מצמידות אותי למפשעתה.
"כלבלבים מלקקים", מגיע אלי קולה כאילו מעולם אחר, שעה שאני משקיע את לשוני לתוך איבר מינה.
אני מלקק כאילו לא קיים דבר אחר, מתוך תחושת אין סוף, אפי, שפתיי ולשוני שקועים עמוק בתוכה, שוכח לנשום, כמעט מפסיק לחוש את משקל גופה עלי, בורח, מתנתק.
דקות ארוכות היא נעה עלי, שולטת בקצב, מכתיבה לי את הכיוון עד שהתכווצות מהירה חולפת בגופה.
היא מתנתקת במהירות, משאירה את פני לחים, עיניי סגורות, מסרבות להיפתח מפחד שחום גופה יפוג.
אני עוד מספיק לשמוע צעקות, את הדלת נפתחת והרבה רגליים שפורצות לחדר, ואותה ממלמלת "תסיימו את זה". בשניה האחרונה, רגע לפני שהכל מסתיים, מתוך נבכי מוחי אני עוד מספיק להיזכר שליז ידעה עלינו הכל ולא הייתה צריכה כלל את החקירה.
המתכת הקרה שננעצה בגופי לא יכלה להתגבר על חום גופה.
