באמת היה ערב ארוך

חזרנו הביתה בסוף ערב ארוך.

לא משהו מיוחד – שלושה זוגות, כוס קפה, הבנות קצת מרכלות, הבנים מדברים על כדורגל, רואים יחד כוכב נולד בטלוויזיה - ערב סטנדרטי. זה מסוג הערבים שנגמרים יותר מדי מאוחר, אבל אתה פשוט לא חושב על איך שהזמן בורח.

למעשה דנה הייתה הראשונה שאמרה שהיא צריכה לקום מחר מוקדם, ורק אז בכלל הסתכלתי על השעון וראיתי שכבר רבע לאחת. ואז גם אמיר אמר שבעצם הוא צריך לזוז והתפזרנו.

נהגתי כל הדרך הביתה ושירה היפיפייה שלי כבר נרדמה במושב לידי. היא התעוררה רק כשהגענו לחניה, פיהקה לה לאט ועלינו הביתה. היינו הרוגים. נכנסתי ישר לחדר השינה והצעתי את המיטה, כשהיא בקושי הולכת וממששת את הקירות.

"למה לא אמרת כלום כשנועה דיברה על הלימודים בבינתחומי?" שאלה אותי פתאום.

מה לי ולזה? מי בכלל זוכר מה נועה אמרה? בכלל לא הקשבתי, בטח הייתי עסוק במשהו אחר. בכלל מי מתעניין בבינתחומי? ועוד בשעה כזו בלילה?

"לא זוכר, מה היא אמרה?"

"אתה יודע שאני שוקלת להתחיל ללמוד בבינתחומי," ספק אמרה ספק שאלה, "אז אתה יכול להגן קצת על המוסד הזה כשתוקפים אותו. אתה הרי לא רוצה שיחשבו שאני מטומטמת כשאספר לכולם שנרשמתי עוד כמה שבועות, נכון?" זיהיתי בקול שלה נימה מסוכנת של חוסר סבלנות.

"תראי, מתוקה, אני כנראה פספסתי את החלק הזה בשיחה שלכם, אני לא ממש זוכר – אולי לא שמעתי או משהו כזה..." ניסיתי להתחמק, כשבראשי כבר רצים סרטים על איך השיחה הזו יכולה להתפתח.

"אל תעשה ממני מטומטמת!" אמרה שירה ברוגז, "אתה היית שם ושמעת את כל השיחה ופשוט התעלמת. אתה יכולת לצאת להגנתי ופשוט בחרת שלא". היא הלכה והתעצבנה. "אתה לא נחלץ להגנתי! אתה כנראה צריך לעבור שיעור בנאמנות, כדי ללמוד מה זה להיות לצידי!" עכשיו היא הייתה עירנית לגמרי – כמו נמרה ששולפת ציפורניים.

הבטתי עליה במבט קצת חושש.

"תתפשט!"

הורדתי את כל הבגדים במהירות, קיפלתי אותם והנחתי בצורה מסודרת בפינה. ידעתי שככל שאבצע את מה שהיא מבקשת מהר יותר ובצורה מדויקת, כך יש סיכוי שאצליח לישון קצת הלילה.

"תמזוג לי כוס יין אדום ותביא אותו למרפסת".

ידעתי מה יש במרפסת.

הושטתי לה את כוס היין בעיניים מושפלות.

"תעלה על הסד," היא אמרה.

רכנתי מעל הסד. שירה קשרה את הקרסוליים שלי ואת פרקי הידיים. הרגשתי איך הדם עולה לי לראש כשראיתי שהיא מניחה את כוס היין ומוציאה את הקיין.

באמת כבר היה מאוחר.

"אני אראה לך מה זה לא לעמוד לצידי," אמרה שירה בקול שקט.

"בבקשה, זו הייתה טעות, אני מצטער, אני אדבר עם נועה ודנה ואדאג לתקן את זה מחר על הבוקר!" התחננתי, למרות שהיה ברור שזה לא יעזור.

"את זה אתה באמת תעשה, אבל עד אז", היא עצרה לרגע ואני כבר הייתי מתוח עד להתפקע.

היא החלה להצליף בי במלוא המרץ. המכות היו חדות, מהירות וכואבות. היא לא ביקשה שאספור אותן, לא ביקשה שאגיד כלום. לא היו רחמים – רק גל אנרגיה פתאומי, שלא ידעתי מאיפה הוא מגיע.

נשברתי. זה התחיל בדמעה אחת קטנה שלא הצלחתי לעצור, והפך לבכי ממש.

משכתי באזיקים בלי שום תועלת או תכלית, נאבקתי והתפתלתי, עד שבאיזה שלב הגוף פשוט השלים עם המהלומות הנוראיות, הכאב והייסורים, והפסקתי להיאבק.

שירה המשיכה להצליף בי עוד כמה מלקות, עד שעצרה מתנשפת.

היא שתקה לגמרי, אפילו לא הגה, בעוד אני שרוע על הסד, ממרר בבכי. היא לא הראתה אפילו טיפת אמפתיה. אחרי שהחזירה לה את נשימתה, לגמה קצת מהיין והרימה את הכוס אל מול האור, כאילו להתפעל מהצבע האדמומי הצלול.

"אני לא חושבת שסיימנו," אמרה בקול שקט.

"אבל בכל זאת קצת מאוחר," היא הוסיפה.

היא נעלמה לתוך החדר, חזרה עם שמיכת הצמר הישנה, ופרסה אותה מעלי, ככה שהיא מכסה גם את הראש שלי. המגע עם השמיכה כאב, אבל החום של הצמר היה נעים.

"לילה טוב, מתוק," אמרה בקול מלטף.

שמעתי אותה מכבה את האור והולכת לחדר, שם היא הורידה וזרקה את המגפיים, שם כנראה כיבתה את האור והלכה לישון.