ליד בית הספר

המודעה אמרה שהיא בת 18, ומחפשת מענג אוראלי בלבד. היא כתבה שיש לה כבר עבד קבוע והיא מחפשת מישהו שיסתפק בלרדת לה.

דיסקרטיות מובטחת, היא הוסיפה.

זה פשוט הטריף אותי, המחשבה על זה. איך ילדה בת 18 יכולה להיות במצב שיש לה עבד קבוע, ובנוסף לזה היא עוד מחפשת בנונשאלאנט כזה גבר נוסף שירד לה מדי פעם?

אבל מה שיותר מזה הטריף אותי הוא האפשרות של להיות אותו אדם – אותו מספק נוסף שיבוא ויענג אותה, ישמש אותה, ואולי גם יפנק אותה קצת, עד שתחזור להיות ילדה בת 18 שוב.

היא שאלה כל מיני שאלות, ואז עברנו לטלפון וקבענו להפגש למפגש הכרות באיזה בית קפה בתל אביב. "אני צריכה לראות מי אתה לפני שבכלל אפשר לדבר על משהו," אמרה לי.

כשהגעתי למקום ראיתי שהוא בעצם ליד בית ספר תיכון.
(אוי ואבוי – היא באמת עדיין בתיכון?)

חניתי בקרבת מקום, נכנסתי פנימה וחיכיתי, כמו שהורתה לי. כמה דקות אחר כך נשמע צלצול מבית הספר הסמוך, ומעט אחר כך היא נכנסה. היא זיהתה אותי מהתמונה ששלחתי לה והתישבה מולי.

היא היתה ילדה, אמנם, אבל היה בה את כל מה שהיית מצפה למצוא באישה. היה לה בטחון עצמי, הליכה זקופה. היה לה גוף הורס, ויופי מהמם, והיא היתה לבושה בטעם, מאופרת קלות. ראית תחכום, נימוס והדר.

היא הזמינה קפה הפוך, ואיזה קרואסון, ותוך כדי שיחה היא החלה לשאול אותי כל מיני שאלות, למה בחרתי דווקא בה, מה אני מחפש, למה אני חושב שאני ראוי לה, וכל אותו הזמן לא הצלחתי להפסיק לחשוב איזו נוכחות מהממת יש לה, אפילו בגיל כל כך צעיר.

אחרי שנראה שנועה סיימה לשאול את כל השאלות, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לענות עליהן לשביעות רצונה, היא אמרה, "שלם את החשבון, אני מיד חוזרת", והלכה לשירותים.

כשחזרה הוציאה שקית ניילון גדולהמהתיק שלה. "לך לשירותים של הנכים, תתפשט לחלוטין," היא אמרה, "ושים את כל הבגדים שלך בתוך השקית הזו. אני אדפוק בדלת שתי נקישות, הפסקה, ואז עוד שתי נקישות".

לא באמת ידעתי מה להגיד. "זוז",היא אמרה בתקיפות, ואני לקחתי את השקית ויצאתי לחפש את שירותי הנכים.

בתוך התא יכולתי לשמוע את הלב שלי דופק. חשבתי על היפיפיה הזו, שמחכה בחוץ, ואחרי שניה וחצי של היסוסים, פשטתי מעלי את כל הבגדים והכנסתי לשקית. הארנק שלי נפל מהכיס של המכנסיים.

חיכיתי. כלום לא קרה.

אחרי עוד כמה רגעים שהרגישו כמו נצח התחלתי נשמעו שתי נקישות בדלת, הפסקה של שניה ואז עוד שתי נקישות.
מהוסס פתחתי את הדלת רק חריץ קטן, אבל נועה כבר דחפה אותה עוד קצת עד שהיא נפתחה כארבעים סנטימטר, וראיתי אותה במלא הדרה, עומדת מולי, מחייכת, בוחנת את הגוף שלי.

"תן לי את השקית", פקדה, ואני ביד רועדת הושטתי לה את השקית עם כל הבגדים שלי, הארנק, והמפתחות של האוטו, מדחיק לאחורי ראשי את המשמעות של מה שאני בעצם עושה כאן.

נועה בחנה בחטף את תוכן השקית, העיפה עוד מבט אחד לתוך התא, ואז הושיטה לי זוג אזיקים.

"קשור את שתי הידיים שלך", אמרה, "מאחורי הגב!"

השפלתי מבט, לקחתי את האזיקים וקשרתי את עצמי בעצם למצב של חוסר אונים מוחלט. נועה חייכה בסיפוק, הסתובבה והתחילה ללכת. "תמתין", היא זרקה.

צמרמורת עברה בגופי. מה יקרה אם היא פשוט לא תחזור? אולי זה מעין משחק כזה של ילדה בת 18 שתצחק על זה אחר כך עם החברות שלה בהפסקות?

איך לעזעזל הגעתי למצב הזה? אני קשור באזיקים האלה, לבד, עירום, בשירותים של מסעדה במרכז תל אביב. הטלפון שלי, הארנק שלי וכל תעודה מזהה נמצאים אצלה, ואפילו אם אצליח באיזו שהיא דרך לצאת מהמסעדה, ולהתגבר על האזיקים, הרי שהמפתחות של הרכב ושל הבית נמצאים אצלה.
מה אני עושה אם היא לא חוזרת?

כששמעתי את הדפיקות בדלת הרגשתי הקלה אדירה. היא נכנסה עם אותי חיוך קלילונעלה את הדלת מאחוריה.

"עכשיו נבדוק מה אתה שווה," אמרה לי, "אם זה יהיה מעולה, אולי אני לא אשאיר אותך פה ככה."

היא תפסה אותי באוזניים ובתנועה תקיפה הורידה אותי על הברכיים. בשתי אצבעות מתגרות היא הרימה את החצאית ונתנה לי להריח.

"קדימה לעבודה," היא זימרה.

הסתערתי קדימה.

היא צחקקה לרגע ואז הורידה את התחתונים שלה, הרימה את החצאית, תפסה אותי שוב בשתי האזניים והחלה לכוון אותי. הטעם שלה היה נפלא.

היא החלה להתנשם בכבדות, אחר כך החלה להאנח בקול, ולרגע אני חשבתי על זה שאולי שומעים אותנו בתוך המסעדה, אבל אז היא תפסה שוב באוזניים ומשכה.

היא לקחה את הזמן, לא מיהרה לשום מקום, ולסירוגין הרחיקה אותי ואז קרבה אותי, שוב ושוב, עד שלבסוף גמרה בקולי קולות, נשענת אל הקיר.

היה שקט בתוך תא השירותים. "מעולה," היא אמרה לבסוף. "נראה לי שאני אאמץ אותך".

פתאום השתררה עלי מעין אופוריה. כל המצב ההזוי הזה, שאני על ברכי, עירום, קשור, בבית שימוש של בית קפה, נראה לי פתאום הגיוני. טבעי, אפילו.

"כן גבירתי", עניתי.