הזוכה במקום השני: אדון, הסליחות

ערב יום כיפור 2008. שעה לפני כניסת החג, אני נועל את המפעל, נכנס אל הג'יפ, מכניס להילוך, נוסע במהירות מאזור התעשייה של קיסריה לכיוון חיפה. עוצר בדרך בכפרים לקנות ירקות טריים ונתח משובח של בשר. העצים לצד הדרך נראים כאילו הם רצים אחורה, ואני ממהר ועולה על צלע ההר לביתי השכור.
כשאני מחנה את הרכב ברחבה שמול דירתי אני מבחין שחלפו כבר קרוב לעשרים דקות לאחר תחילת הצום. לא שזה מפריע לי, ובכל זאת לא נעים, השכנים.
מניח את המצרכים על השולחן, ומרתיח מים להכין קפה שחור. חזק. אני בודק אם במשך השעתיים האחרונות נכנסו לי אימיילים. והעולם בוחר לשתוק. הכול דומם. אפילו הציפורים, מאיזו סיבה עלומה, הפסיקו לצייץ.
רוב האתרים דוממים ושוממים, בכל זאת, עם ישראל עושה פוזה של שומר הלכות חג ושבת. אני נזכר שרק בשבוע שעבר עשיתי מנוי לאיזה אתר היכרויות, מחפש את הלינק ופותח את קופידון. מכניס סיסמה ומופתע. כמה פעילות, שאלוהים תשמור !
אני בודק מי נמצאת און ליין ומחליט לפעול. שולח הודעות. נראה מה יקרה. לוקח לי כמה דקות להבין שתיבת ההודעות שלי עולה על גדותיה. ברובן ההודעות די זהות. כולן רוצות מישהו דומה לבראד פיט, לכל הפחות במשכורת, שנון ומצחיק, עדיף יתום ובלי אחים ואחיות. ורק הודעה אחת שונה. "ספר לי, אותך" היא כתבה. ואני שלא ממש שולט בשפה העברית לא יורד לסוף דעתה. אותך? אני מבין שזו מטבע לשון, אבל לא את הכוונה. ואני שולח שוב הודעה, לא הבנתי את הכוונה. בעודי ממתין לתשובה אני נכנס לפרופיל. תמונה בצדודית. משהו מאוד אמורפי בפרופיל הזה. אני מנסה לשאוב מידע מהפרטים שהיא כתבה בכרטיס האישי. איך זה קרה שבכלל שלחתי הודעה? היא צעירה ממני בקרוב לעשרים שנה. אין בה פרט אחד מזמין או נעים. להיפך, היא קוצנית. מצד שני היא אמיתית. לא מחפשת עוד יפיוף מלייאן או נובוריש מלוקק, אבל בהחלט איתנה בדעתה על הטיפוס שצריך להיות לצידה.
אני לא מתאפק, לא מחכה לתשובה, ומיד שולח עוד הודעה, "תגידי, מה בדיוק את מחפשת?"
אני לא זוכר את התשובות שלה. לא במילים המדויקות, בכל מקרה. אני זוכר את התחושה שעטפה אותי. את הכמיהה שלי כגבר, למצוא את האישה הזאת, ולחבק. דיברנו כל הלילה בהודעות ובשעות הבוקר הלא יותר מדי מאוחרות נדברנו לקבוע בהמשך מתי נפגש. ניסיתי לישון. אבל השינה דרכים לה משלה, והיא חומקת ממני אל בין הצללים ואני נסחף בדמיונות מנסה להבין את השיחה של היום, להפנים שמשהו הכה בי פתאום, עמוק לתוך הלב.
שעה אחרי כן אני מוצא את עצמי מדליק את המחשב ושולח הודעה, מתחננת במיטב העברית והאנגלית שאני מצליח לגייס, האם אפשרי יהיה שנפגש כבר במוצאי החג. מוזג עוד כוס ויסקי, מייחל שהאלכוהול יגרום לי להירדם.
שעתיים מאוחר יותר נצנצה הודעה. הערב, בפאב פה ליד. אני מנסה לשלוח תגובה אבל היא לא זמינה באתר, מנסה להתחנן לקבל מספר טלפון נייד, לקבל פרטים -- איך אזהה אותה? בד בבד אני מנסה לסיים אי אילו מטלות של המפעל, חייב להוציא הזמנות, לענות על מיילים, לשפר תוכנה... שמונה בשעון קרוב מאוד, ואני עוד לא התקלחתי, מה בכלל לובשים לאירוע שכזה? האם אספר לה את כל האמת?
במקלחת אני מקרצף את הגוף בסבון וספוג, חופף שיער, מעביר תגלחת מהירה, רבע שעה כבר עברה, אני רץ אל הרכב, מתניע ודופק נסיעה, מגיע ליעד בפחות מעשרים דקות. מזל שיש לי תעודת שוטר, למקרה ש...
תשע בערב, אני נכנס בלי נשימה אל הפאב. בחורה יחידה ישובה על הבר. אני רואה רק את הגב. ג'ינס הדוק, ומגף. גופיה שחורה ושיער כהה אסוף בצמה. יש לידה כוס בירה שלא נלגמה והיא מדברת בנייד. אני ניגש והיא מסתובבת. המבט שלה. הירוק הזה מפלח לי את הגוף. כמו קרן לייזר הוא חודר אותי, עכשיו פתאום ברור את ה"אותך" שהיא כתבה. אני מנסה לנשום, לסדר נשימה, ליישר את הברכיים שמאבדות פתאום יכולת יציבה. אני ניגש קדימה ומציג את עצמי. הילוך אוטומטי כזה. בלי מחשבה. בלי יכולת הנעה. אני מהופנט, מתנצל. על האיחור. על מי שאני.
אלוהים מולי ואני לא יודע מה עושים עכשיו.
היא לוחצת את היד שהושטתי לשלום. כף ידה הקטנה מרפרפת וקרירה. היא אינה מורידה את מבטה וממשיכה בשתיקה. מסמנת לי לשבת על הכיסא שלצידה. הברמנית ניגשת מגישה תפריט, אני מצליח למצוא שרידים של קול כדי להגיד, תודה לא צריך, בשבילי גלנפידיך. "מה זה?" שואלת הברמנית. "חשבון, בבקשה," מבקשת אלוהים. מפנה אלי מבט ואומרת, "אני על אלכוהול? לא מתפשרת". החשבון מגיע, היא שולפת כרטיס אשראי, אני ממהר להוציא את הארנק, אבל היא בשלה, מושיטה את הכרטיס. לא משאירה טיפ.
אנחנו יוצאים מהפאב ואני מרגיש מבולבל. אולי אפילו מתוסכל. הייתכן שהערב הסתיים עכשיו? היא צועדת קדימה חוצה את הכביש מתיישבת בקפה שממול, אני מזדחל אחריה ולא מעז לצייץ.
היא מזמינה לעצמה קפה הפוך. אני נוחת לכיסא שלצידה ומנסה לעיין בתפריט והיא ממשיכה, אספרסו קצר בשבילו. גם זה חזק. המלצרית מתרחקת ואני מנסה לשאול אם היא רוצה עוגה. "אני שונאת מתוק, ועוד יותר, שונאת וניל". המלצרית חוזרת עם הקפה והפה שלי יבש. אחר כך אלוהים פוקדת, "עכשיו, אפשר שתספר לי אותך?"
אני מספר אותי כמו שאף פעם לא העזתי. אני מספר על הגירושים שאני עובר, על השנים שהשקעתי באישה שהיתה אפ-אחת והיום היא מספר אחת בשכונה, מספר על החלומות שלי, על הפחדים שלי, על הכמיהות. שעתיים שאני שופך את הקרביים שלי למישהי שהיא לחלוטין זרה, והיא מקשיבה. מפעם לפעם היא מדליקה עוד סיגריה, לפעמים ניגשים לשולחן שלנו כל מיני גברים נושקים לה על הלחי ושואלים לאן נעלמת? את חסרה. כשאני מגיע לספר על הילדים שלי, על זה שאני לא מבין איך דווקא עכשיו, כשאנחנו מתגרשים הם בוחרים לתמוך באשתי, איך שניהם פתאום הפסיקו לדבר איתי. הדמעות זולגות לי על הפנים. ובמקום להרגיש נבוך או חסר גבריות אני מרגיש פתאום טהור ונקי ממשקעים. ואני שוב מתנצל, על הדמעות האלה שיורדות. אני מנסה להבין את בליל הרגשות, ויודע שצריך לחיבוק וליטוף, להרגיש נאהב, להיות אוהב.
"תפסיק להתנצל. זה לא פולני. אם אתה ממש חייב אתה רשאי להתחנן".
"סליחה?" אני שואל. לא מבין את המשפט שלה. מה זאת אומרת להתחנן? על מה?
"אני לא מוצאת היגיון להתנצל על שאתה כואב את הקשר שלך עם הילדים, עוד פחות מכך את הצורך להתנצל על שאתה מצליח להצביע ולהביע כאב, להתחבר לצורך האבהי שלך, או למהות האישית שלך". היא מדליקה עוד סיגריה. "יחד עם זאת אתה חרא טיפוס, וזאת הסיבה שהילדים בורחים ממך. אם תתחנן מספיק ותבטיח לי את הירח אולי אסכים לעזור לך להפוך לבנאדם סביר, ונוח. לבריות בכלל ולילדים שלך בפרט".
באמצע רחוב סואן, על יד שולחן בפאב עמוס, אני נופל מהכיסא.
אני לא ממש זוכר איך הסתיים לו הערב, או איך הגעתי חזרה לדירה השכורה שלי. אבל אני בהחלט זוכר איך התאפקתי שלא להוריד לה סטירה. באיזו זכות היא מחליטה שאני חרא של בנאדם? אני מחבק כל הלילה את הכרית, מחכה שהשעון יצביע על השעה שש, מתקלח, מכין קפה, ושולח לה סמס: "אני מתחנן".
התשובה שלה מתאחרת להגיע ואני שוקע אל שיגרת עבודה, שוכח לחלוטין מכל העניין ואפילו מעצם קיומה. באחת לפנות בוקר הנייד שלי מצפצף, אני מחליט שלא לקום עכשיו, מחר מחכה לי יום קשה. בבוקר כשאני אוסף את הנייד שנייה לפני שאני יוצא לעבודה אני קורא הודעה. "מתחנן ש...?" שתסכימי, אני משיב.
אני נכנס למשרד לאסוף כמה דברים לפני שאני נוסע ללקוח ראשון להיום, בדרך אני בודק מיילים. לסיכומו של עניין, כתוב בכותרת. אני נכנס למייל ויש שם רשימה של הנחיות שאני צריך למלא לפני שאני משיב. אני לא מתאפק ומתחיל להתעמק.
למפגש הבא אני מבקשת שתהיה מוכן כדלקמן: טיפול אצל שיננית, מניקור ופדיקור, מכנסיים מגוהצות, וחולצת טריקו, עדיף שחור, בכל מקרה בלי דוגמאות.
אני פשוט לא מצליח להבין מה בין רשימת מוצרים שעוסקת בהיגיינה ובין להפוך לאנוש טוב. וזה מכעיס אותי. אני מתאפק שלא לשלוח לה עכשיו הודעה שתפסיק לבלבל לי את השכל באמצע יום עבודה. אבל משהו עוצר בעדי. איזה קול עמוק בתוכי רוצה להיות עכשיו צעצוע שלה. רוצה להיות "ראש קטן" ולמלא פקודות. בדיוק כמו שנכתב. לא פחות ואפילו לא יותר. בדרך הביתה אני אוסף בקבוק יין אדום משובח.
מוצאי שבת שאחרי אנחנו נפגשים. היא אוספת אותי מבית הקפה ואנחנו נוסעים לדירתה. היא מובילה ואני משתרך אחריה. בקושי מדבר. היא עוד פחות מזה. כשאנחנו מגיעים לדלת הדירה, היא מבקשת ממני להישאר בחוץ על השטיח לכמה דקות. ואני עומד. מופתע. לא מבין. נצח חולף לפני שהיא פותחת את הדלת ומאפשרת לי להיכנס. ריח נרות מכה בי באחת והצללים על הקירות מעצימים את התחושות הלא מוגדרות שאצלי בבטן עכשיו. על השיש אני מבחין בשתי כוסות יין ופותחן, אני ניגש לשם, עם בקבוק היין שהבאתי ומוזג לכוסות. אני מסתובב לאחור להגיש לה את כוס היין היא יושבת על הספה, מביטה בי. אני מגיש את הכוס ומתיישב לצידה.
"אתה וניל, נכון?" היא שואלת, ואני שוב מוצא את עצמי מתנצל. אבל מה זה וניל, אני עונה. והיא צוחקת ויש לה צחוק מדבק ושנינו צוחקים והמחיצות נשברות ואנחנו לוגמים מהיין ושוב אני מספר לה אותי במשך השבוע שחלף ואני אפילו מרשה לעצמי לספר לה על כל המחשבות שחלפו לי בשבוע האחרון ואיך מצאתי אותי כועס עליה לרגע אחד וברגע השני מייחל לחבק. והיא מניחה אצבע אחת על שפתיי. מרמזת לי לשתוק. מבקשת שאעצום עיניים. והשקט הזה שפתאום מקיף אותי עושה לי טוב. הגוף שלי שוקע בתוך הספה, ומוזיקה חרישית מתחילה פתאום. אני חושב שאני מחייך.
הסטירה שחטפתי עכשיו מקפיצה אותי מהמקום. האינסטינקט הבסיסי שלי הוא להתקיף חזרה אבל אז אני רואה אותה עומדת מולי, מחייכת ומצווה "תתפשט". ומיד אני חולץ נעליים, מוריד גרביים, פותח חגורה ומשתחל החוצה מהמכנסיים, מוריד חולצה ופושט תחתונים. עומד מולה עירום ונבוך. הפקודה הבאה לא מתאחרת לבוא, ואני יורד על שש. פה גדול ולשון בחוץ. היא פותחת את האור והקסם מתפוגג. כפפות לטקס על כפות ידיה והיא מושכת לי בלשון, מכניסה לפה מקל ובודקת את מצב השיניים, אחר כך את מצב הלשון. עוברת על לחי ימין, בודקת גילוח, דורשת לראות את טיפול המניקור-פדיקור שעשיתי. לבסוף היא קובעת ללא עוררין. יותר מדי שיער. זה בלתי אפשרי.
אני מתבקש לשכב על הגב, על הרצפה הקרה, כשגופי מתוח. מאי שם היא שולפת קערה עם מים וסכין גילוח. קצת קצף היא מורחת על בית השחי ומתחילה לעבוד. כשהיא מסיימת לגלח לי את בתי השחי היא נעלמת פתאום. ואני לא יודע אם לקום ולברוח או להמתין ולראות לאן העניין מתפתח. היא חוזרת עם קערה של מים נקיים והקצף עכשיו עוטף לי את הביצים. אני בקושי נושם. והיא מגלחת שם מסביב. אני פוחד מהגילוח, אני נשנק מאיבוד הגבריות שלי, אני חושש שאפצע, אני...
זהו. היא אומרת, עכשיו אתה מוכן. ואני מת מפחד לשאול, מוכן למה?
במגבת רכה היא מנגבת שרידים אחרונים של קצף גילוח ומים שעוד נותרו על גופי, ושולחת אותי לשירותים להתפנות. כשאני חוזר לסלון היא שואלת ישירות "אתה גמיש?" אני מהנהן והיא מושיבה אותי שוב על הרצפה, ברכיים קדימה, אגן על כפות הרגליים. בעצמה מתיישבת מולי על הספה, אוחזת שנית בכוס היין, לוגמת איזה שלוק וממלמלת, באמת יין לא רע. מדליקה סיגריה ומרימה גבה, "למה אתה מחכה? תאונן". אני נוגע בעצמי מולה. והמבט שלה שחודר לא מאפשר לו להתרומם, ואני מתאמץ ומבקש חומר סיכה, והיא מסרבת, "יש לך רוק בפה". אני יורק על עצמי, ומשפשף וזה פשוט מסרב להתרומם. והמוזיקה פתאום נגמרה. והשקט מאיים. והמבט הזה שחודר. "אתה חרא זונה", היא לוחשת, ממשיכה ואומרת, "אתה מבין שאתה חסר תועלת?" אני משפשף עכשיו ממש חזק, מנסה להתרכז, מנסה לגרום לו להתרומם, עוצם עיניים מנסה להיזכר במשהו מגרה וכלום, פשוט כלום לא קורה. אני בוכה. בהתחלה זה רק דמעות שזולגות, דמעות שהופכות לבכי מתגבר עד שכל הגוף שלי רועד ואני לא מסוגל להמשיך לאונן אבל אז הוא פתאום מתרומם. והוא מלא. ויציב.
אני חוזר ומאונן והתנוחה הזאת כבר קשה ואני מנסה להניח את האגן על הרצפה, אבל בעיטה בגב התחתון מיישרת אותי חזרה למקום. אין לי מושג איפה אני או מה השעה, אפילו לא איזה יום אני מרגיש שהזין שלי עכשיו עומד להתפוצץ. "עצור!" היא פוקדת. אני נבהל ומיד עוזב פותח עיניים ומקבל את כוס היין שלי, "שתה!" ואני לוגם. הדופק חוזר לקצב רגיל. "מה אתה מסתכל, על שש, טיפש". אני מתמקם מולה על שש, "תפשק, רחב!" היא קושרת לי צעיף סביב העיניים. הלב שלי חוזר לרוץ בקצב מטורף.
בבת אחת ובלי הכנה אני מרגיש אותה חודרת לתוך הרקטום שלי. התחושה של קור מהכפפה והמשחה גורמות לי לפלוט יבבה, והיא מחדירה אצבע נוספת והכאב הזה חותך אותי מבפנים. צעקה של כאב פורצת ממני והקול שאני שומע הוא את קולה של אשתי בחדר הלידה, כשבננו הבכור יוצא מתוכה. אני נזכר בה שוכבת על מיטה עם צירים והרופא והאחות מזכירים לה לנשום, בעיקר לשאוף, וללחוץ. ללחוץ חזק. והצעקה שקרעה את האוויר כשהראש שלו פילח את הכוס שלה, וצעקות הכאב של גופה שבקושי עמד בלידה כשגופו של הבן בקושי הצליח לצאת מבעד לחור שבין רגליה. האצבעות שיוצאות ונכנסות לתוך הרקטום שלי מגבירות את הקצב ואחרי כמה דקות כשהגוף מתרגל ואני מצליח להרפות מעט את השרירים פתאום הזין שלי עומד ואני מבקש את רשותה להמשיך ולאונן, לאפשר לזין שלי להתרוקן. להפתעתי היא מרשה. ואני משפריץ, כמו שבחיים לא השפרצתי לפני. "תראי מה עשית, זונה. תנקי את הרצפה". אני מתרומם, רוצה לגשת למטבח להביא מטלית אבל היא עוצרת בעדי, "סליחה? מה קרה ללשון שלך? היא לא מספיק טובה?" ואני זוחל על הרצפה מלקק שאריות שלי ודואג שלא לפספס אף כתם, וזה לא טעים לי ואני נלחם ברפלקס אבל בלי הצלחה כי הגוף שלי מתעוות ופולט גוש של קיא על הרצפה. והרגל שלה דורכת לי עכשיו על הראש ואני מוצא את הפרצוף שלי עמוק בתוך הקיא שלי והריח של הקיא גורם לי לרצות להקיא עוד פעם אבל הקיבה שלי ריקה ונפלטים ממני רק מיצים בריח של יין מקולקל שזורקים אותי חזרה לאותו יום שהחלטתי ללמד את הבן שלי איך להיות גבר, והוא רק בן 16, לקחתי אותו לפאב והכרחתי אותו לרדת על בקבוק של ויסקי ששרף לו את הנשמה, והילד הקיא בשירותים ולכלך מסביב ובקושי עמד על הרגליים כשנתתי לו להבריק שירותים ציבוריים של פאב שכונתי כשכל העיניים סביב צופות בו.
הזיכרונות האלו קשים לי. הגוף שלי מותש, הנפש שלי קרועה לחתיכות ואני מתמוטט על הרצפה. בעיטה באזור האשכים גורמת לי להתרומם חזרה לכריעה על שש עם לשון מלקקת זוהמה. הדמעות שיורדות לי עכשיו בלי שליטה מונעות ממני לראות לאן אני מתקדם ואני נתקל בשולחן, הבקבוק נופל ונשבר ורסיסים של זכוכית עפים לכל עבר. מההלם בורח לי עכשיו גם שתן. הפחד משתק אותי ואני שוב נופל על הרצפה, אל תוך שתן מעורב ביין מעורבב עם שברי זכוכית ואני זוחל קדימה והגוף שלי נפצע ומדמם. הדם הזה, שנמרח עליי עכשיו, שנוטף לי על העור. אני נזכר ביום שהבת שלי קיבלה לראשונה מחזור וכולה מבועתת התחננה שאתקשר לגרושתי כי משהו אצלה לא בסדר ואני רק צחקתי מאושר שהבת שלי הצטרפה היום למין הנשי והודעתי בכול השכונה שהיום זה קרה, הבת שלי קיבלה מחזור.
היא כורעת לצידי ומלטפת אותי, מנשקת בעדינות על פניי. מגישה לי כוס מים ועוזרת לי לעמוד. מורחת משהו על השריטות והפצעים. אחר כך מביאה סינור וקושרת אותו סביבי. בשקט היא מושיטה לי סמרטוט ומגב, ודלי מים. היא כבר לא צריכה לצוות, אני מתחיל לשפשף שרידים של קיא וזכוכיות, פיסות של עור, דם ושפיך. מעולם לא שטפתי בבית אפילו לא כוס. את הכול עשתה גרושתי. ואני רוצה עכשיו לחבק, רוצה לאהוב. לא, אני זקוק לחיבוק. רוצה לצרוח שאני רוצה להיות נאהב. אבל המילים לא יוצאות לי, אז אני ממשיך לנקות עד שלבסוף הרצפה מבריקה כאילו דבר לא אירע. ברצפה המבריקה אני מצליח לראות השתקפות של הנפש שלי. אני כורע אל מול אלוהים ומביט בה בביישנות. היא מהנהנת ופורשת ידיה לחיבוק. אבל כשאני מתרומם כדי להתחבר לחיבוק היא לוקחת צעד אחורה ושולפת מאי שם מגבת, מצביעה לכיוון המקלחת.
המים החמים שזורמים לי צורבים את השריטות ואני מנסה להסתבן בעדינות, להוריד מהעור זוהמה, וריח של זיעה מהול בריח של פחד. מוחק עקבות דמעות שחרצו לי את עור הפנים. מנסה לאפשר לגוף לחזור ולהיות יחידה אחת שחלקיה מונעים יחדיו. בעודי מתקלח אני מריח קפה חם וחזק מתבשל על הגז. היא מוזגת קפה לכוס חד פעמית, מושיטה לי את הכוס. אני עדיין מחכה לחיבוק האחד, הנרמז. אבל היא נושקת לי על הלחי, ופותחת את הדלת לרווחה. כשהגעתי הביתה מצאתי הודעת מייל ממנה: זונה יקרה, הערב חצית לראשונה בחייך את גבול הלא-רוצה לא-יכולה. המטלה שלך לשבוע הקרוב היא ליישם את השיעור במציאות שמעבר לדלת, במשפחה. שם מחכה לך ים של חיבוקים.