הזוכה במקום הראשון: ארוחה עירומה

"תינוקת שכמותך, תראי מה עשית! ביישת אותי מול כולם! את ילדה קטנה וטיפשה, זה מה שאת!"
היא יודעת שזרקו אותם מהמסעדה בגללה. גם הוא יודע. הם לבושים במיטב מחלצותיהם – הוא בחליפת שלושה חלקים מהודרת, כיאה למעמד המקום, והיא בשמלת ערב בעלת מחשוף צנוע ומשובח, כזה המכסה טפח ומגלה טפחיים. שמלתה הכחולה מוכתמת בכתמי דם קטנים, טיפות שנספגו אל הבד.הוא צועק עליה באמצע הרחוב, ליד דלתות המסעדה היוקרתית, ומרים ידו לכיוונה. גב היד במסלול ישיר לסטירה מצלצלת. מאבטח צעיר מתקרב אליהם בהליכה מהירה.

היא מוציאה פתק קטן מהתיק ומושיטה למאבטח המופתע.
***"שלום, אני אהיה המלצר שלכם הערב. זו הפעם הראשונה שלכם אצלנו?"הוא מתעלם מהשאלה. זו לא הפעם הראשונה שלהם כאן והוא כבר החליט מראש מה יזמינו. אין לו יותר מדי כוח למשחקים או שאלות; הוא רוצה את האוכל על השולחן."בשבילי כנפיים בדבש למנה ראשונה, אנטרקוט נא למנה העיקרית וסופלה לקינוח. בשביל אשתי גלידת תותים, שוק טלה (נא מאד בבקשה) ומרק פטריות, בסדר הזה. ובקבוק מהיין המשובח ביותר שיש לכם."הוא מסביר למלצר באורך רוח שכן, הוא מתכוון בסדר הזה. אחרונה – עיקרית – ראשונה. ככה היא אוהבת. יש עם זה בעיה?לא. אין בעיה. הלקוח תמיד צודק.ערב שישי והמסעדה היוקרתית הומה אדם. המוסיקה שקטה ומאפשרת שיחה נוחה ושלווה בזמן שהם מחכים למנה הראשונה. היא מונחת על השולחן בזריזות ובסדר מופתי; המלצר שלהם מנוסה, מסוגנן ונעים. הוא מוזג מהיין לגבר היושב ואז ממתין בסבלנות לניד ראש המשחרר אותו להמשיך ולמזוג לשניהם. הכנפיים ריחניות ומתובלות היטב, והן מלוות בקערת מי-לימון חמימים לידיים. הגלידה שלה - כדורים גדולים בגביע נוצץ - מונחת במרכז הצלחת המיועדת למנה הראשונה. זהו קינוח מעורר תיאבון, מוגש עם ערימה נדיבה של קצפת ורוטב תותים סמיך, בדיוק כמו שהיא אוהבת. אבל השילוב על השולחן - הכנפיים שלו והגלידה שלה – יוצרים קונטרסט צורמני על המפה הלבנה. המלצר מנסה להראות אדיש; הלקוח תמיד צודק.

"בתאבון, ורק תרימו את היד אם אתם צריכים משהו." הוא מתחיל לכרסם את ערימת הכנפיים שלפניו בהנאה גלויה. היא מביטה בו בחיוך כשהוא מקלף את העור ונוגס בבשר.

"בתיאבון," הוא מחייך אליה.

היא אוכלת בשקט את הקצפת המוכתמת אדום. שניהם רעבים והקצפת שלה נגמרת עוד בטרם הספיק לסיים את הכנף השלישית שלו. "לאט, חמודה, לאט. חבל שתסיימי את המנה הראשונה שלך לפני שאסיים את שלי, לא? אולי עדיף שתשתמשי במזלג במקום בכפית?"
היא מהנהנת ומחליפה את הכפית במזלג, מנסה להתאים עצמה לקצב שלו. הוא אוכל בנחת, מנקה את העצמות היטב לפני שהוא מניח אותן בערימה מסודרת בצד הצלחת. ריח הבשר מדליק אותה והיא מחכה כבר למנה העיקרית, למשהו שתוכל לנעוץ בו את השיניים, אבל הוא מתעקש לאכול לאט, לאט מאד. מבטה נודד בין המנה שלה לשלו והיא מנסה למצוא את הדרך הפשוטה ביותר לאכול גלידה במזלג.

כשהוא מסיים חצי מהכנפיים שלו מתחילה הגלידה שלה להיות נוזלית. כשנשאר לו רק רבע היא כבר בקושי מצליחה לדלות אותה מהגביע והיא צריכה לאכול בקצב מהיר פי שניים, להגיע בלשונה לגלידה לפני שזו נוזלת לה בין החריצים הרחבים. כשהוא ניגש באיטיות לכנף האחרונה הגלידה כבר הפכה מיץ. היא מרימה את הגביע אל שפתיה ושותה את הנוזל המתוק בשקט, משתדלת שלא לעורר תשומת לב, מקפידה לסיים את הטיפה האחרונה בדיוק רגע אחרי שהוסיף את עצמות הכנף האחרונה לערימה. היא מחייכת אליו, גאה בעצמה שהצליחה לסיים בדיוק בזמן. הוא מחייך בחזרה וטובל את אצבעותיו בקערה, מרעיד את מי-הלימון החמימים. כשהיא מושיטה ידה אל המפית הוא מניד בראשו בשקט. היא מניחה את המפית בחזרה על השולחן ומלקקת את שפתיה. היא עדיין רעבה. האיפור המוקפד שלה מסתיר היטב עווית קלה בזוית העין.
הוא מרים את ידו ומסמן למלצר. אפשר לגשת למנה העיקרית, לבשר. המלצר מפנה במהירות והמנות מגיעות דקות ספורות לאחר-מכן, כיאה למסעדה בסדר גודל כזה. הוא מרים את כוס היין שלו אל מול פניה. היא עושה כמותו. "אני אוהב אותך, אשתי," הוא אומר כשרגל הכוס שלו נוגעת בשפת הכוס שלה, מדגיש את הבדלי הגבהים ביניהם. הנקישה יוצרת צליל נעים לאוזן. "אני אוהבת אותך, אדוני."טעם הגלידה בפיה מתמזג עם ריח הבשר המהביל; ניחוח שרק בשר יכול להפיץ. קולות הרקע של הסועדים מסביב מזכירים לה כמה היא עדיין רעבה. הוא ממליח את הבשר והיא מחכה בסבלנות שיסיים. היא מתחילה לאכול מיד אחריו אבל כשהסכין המשוננת מתחילה לחתוך בבשר הוא מניד בראשו לעברה ומסמן לה להניח את הסכו"ם בצד. היא מביטה בו במבט שואל, בהכנעה, מנסה להבין למה אסור לה עדיין לאכול. 
"עם הידיים".
הוא אוהב לראות איך הבושה מגיעה לה בבת אחת עד לקצות האוזניים וממלאה אותה במהירות בה נמזג היין לכוס. בהיסוס מתלבט היא אוחזת את חתיכת הבשר בידה. העצם המזדקרת מהשוק חמה למגע, כמעט חמה מדי בכדי להחזיק, אבל היא רעבה והיא קיבלה הוראה. היא יודעת שהוא מתבונן בה, בוחן כל תנועה שלה. היא מהססת לרגע נוסף ועיניה סורקות במהירות את המסעדה. הן מתעכבות לשנייה על דלת היציאה, ואז חוזרות לצלחת שעל השולחן.

"את לא רעבה?""אני כן.""אז תאכלי".השוק כבד. שבע-מאות גרם עם העצם. היא צריכה לתפוס את העצם בכף יד מאוגרפת היטב בכדי להחזיק אותו יציב באויר ולנגוס בו. העצם מחליקה מהידיים העדינות פעם אחר פעם והשוק נופל לצלחת מעליה היא רוכנת. היא מבינה עכשיו למה ביקש שלא תצבע את ציפורניה הערב. העווית בקצה העין חוזרת תחת האיפור.את הנגיסות הראשונות היא מצליחה לקחת בקושי רב; קשה לה להחזיק את כל משקל השוק באויר והיא משעינה אותו כנגד הצלחת. הוא מתבונן בה מעברו השני של השולחן במבט כועס, מעט מאוכזב, והיא מתאמצת יותר. לאט לאט הופכת קריעת הבשר מעל העצם קלה יותר והרעב משכיח ממנה את האודם החדש שלה. 
הוא אוכל בדואליות האופיינית לו: אלגנטיות אצילית מחד; הנאה גלויה מאידך. היא תמיד אהבה לראות אותו אוכל, את הקמט הקטן בין עיניו כשהוא מרוכז בפעולת הלעיסה ובטעמים המתלווים אליה. היא תמיד קינאה בו על הדרך בה הוא מרשה לעצמו לאכול. הוא לא מתבייש לחתוך נגיסות גדולות ולתת לשובל דקיק של עסיס לנזול מדי פעם מזוית פיו. רגע לפני שהנוזל מגיע לסנטרו ומטפטף מטה הוא מוחה את פיו במפית הלבנה, כלאחר יד. הדיוק טבעי לו, הוא אינו דורש תשומת לב מיוחדת. אבל הערב, שלא כהרגלה, היא לא מתבוננת בו. היא עסוקה במנה שלה, אוכלת כאילו הייתה קבצן רעב, בידיים, אוחזת בכח בעצם המבצבצת מהבשר. לאט-לאט היא מתמכרת לסעודה ושוכחת את המקום שסביבה, כמעט שוכחת אפילו את מבטו הננעץ בה לפרקים. באמצע הדרך זה הופך לה כמעט טבעי והיא קורעת נתח אחר נתח בשינייה, להנאתו המאופקת של האיש שמולה. כשהיא עוצרת לנוח, מניחה ליד להתקרר מעט מחום העצם, היא לוגמת מהיין ומביטה סביבה. מבטם של מקצת הסועדים האחרים מוסט ממנה והלאה בבת אחת ומופנה אל צלחותיהם שלהם ואל נשותיהם שלהם. רק שני ילדים בשולחן קרוב ממשיכים להתבונן בה כמעט במופגן, משועשעים מהמחזה. האיש שלה שקוע בסטייק שלו ונראה כנהנה מכל רגע. היא קוברת את מבטה חזרה בצלחת ומנסה לגרש את המחשבות, אבל אזניה מאדימות שוב והזמן משנה את קצב התקדמותו ומתחיל לזחול בקושי רב, כאילו גם הוא מתעלל בה בכוונה. היא מרגישה את המבטים הכמו-אקראיים מופנים לעברה מכל עבר, כאילו היתה חיה בכלוב או קבצנית עלובה במיוחד במקום לא לה. עכשיו גם לחייה בוערות. היא ממשיכה לאכול על אף שאיבדה כבר את התיאבון וברגע של הפוגה, כשהוא מרוכז במנה שלו, היא לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לאסוף את עצמה ולהתעשת. אם רק תצליח להפסיק להאדים, הכל יהיה קל יותר.

כשהיא מושיטה יד אל המפית הוא מניד לעברה בראשו. היא מרגישה מטומטמת; ברור היה שלא ירשה לה. היא מנקה את פיה בגב היד ומיצי הבשר רק נמרחים יותר על פניה. היא בטח נראית עכשיו כמו איזו כלבה מורעבת. עיניה נופלות שוב על דלת הכניסה והיא מגלה שהעולם נראה פתאום קטן מאד, מרוחק. היא גומעת את שארית היין בלגימה אחת ומתבוננת בו. הוא מחייך אליה בחום, כמעט באמפתיה, גומע גם הוא את היין שלו ומוזג שוב לשניהם. היא מזדקפת בכסאה, תופסת את העצם בכוח ונוגסת בבשר בהפגנתיות, מבלי להוריד ממנו את מבטה, מנסה להתמודד עם הבושה בעזרת גאווה מאולצת. היא מנסה לעשות לו דווקא, להוכיח שהיא מסוגלת, ומרימה באויר את השוק שכבר הפך בינתיים קל יותר וחם פחות. הוא מתבונן לרגע בעומק עיניה, כאילו היה קורא אותה, וחוזר בשקט למנה שלו. דם נוזל מהבשר אל כף ידה ומשם במורד אמתה, משאיר שובל אדום המתעבה בכל נגיסה נוספת. היא עוקבת אחרי מסלולו. הטיפות מתנקזות על מרפקה ואז נושרות, ללא הפרעה, ונספגות בשמלת הערב הכחולה והאלגנטית. היא מודעת היטב, גם אם מרחוק, למבטים הננעצים בה מכל עבר ולקולות שהיא מוציאה כשהיא נוגסת בכוח, מנסה לקלף את הבשר האדום מעל העצם. כתפיה מתכווצות והיא מתכנסת שוב בכסאה, מנסה להקטין את שטח המגע הוירטואלי בינה לבין העולם החיצון.
מלצר מתקרב בהיסוס ולוחש משהו באזני האיש שהיא שלו. "אני מצטער, לא התכוונו לעורר מהומה. אני אדבר איתה," עונה האיש שמולה. עיניה נעוצות בצלחת אבל היא מצליחה לראות שטר כסף עובר בשקט הדדי מיד ליד כפיצוי על עגמת הנפש שהיא גורמת למסעדה. המלצר נפנה והולך והיא ממשיכה לאכול. עם הידיים. היא מרגישה כלואה והזמן נעצר כליל מלכת. שום דבר כבר לא קורה בעולם שמחוץ לצלחת שלה ושל אדונה.כשהמלצר ניגש אליהם שוב היא כבר נושכת חתיכות אחרונות של בשר, מסורה כולה למלאכת ניקוי העצם. פניה מלאות תערובת של עסיס ריחני ודם. היא כבר לא טורחת לנקות אותם. בידה כבר נחרצו מסלולים אדומים רבים וארוכים, נהרות המתנקזים אל מרפקה ומשם אל שמלתה. טיפות מטפטפות גם מהסנטר ויוצרות שלולית קטנה גם על הצלחת. כשהעצם נקייה לשביעות רצונה היא מניחה אותה בצלחת ומתבוננת בעצמה, בידיה המטונפות ובשמלתה המוכתמת. היא יכולה לראות במבטים הנעוצים בה כיצד היא נראית מבחוץ.

מגוחכת. גרוטסקית. עלובה.

המלצר מפנה את השולחן ביעילות ובשקט, מחייך חיוך מעושה ואינו מביט בה כלל. "מוכנים למנה אחרונה?"- בוודאי. כשהשולחן ריק הוא מוזג לה עוד כוס יין, החמישית במספר. היא לא מרימה את עיניה מפינת השולחן, לא מעזה להתבונן באיש שמולה. היא פוחדת לראות בו את עצמה. אמם של שני הילדים בשולחן ליד גוערת בהם: "לא יפה לנעוץ מבטים". הוא לוקח את כף המרק שלה ואוכל בעזרתה את הסופלה שלו, משאיר אותה עירומה שוב. היא מסדרת ואוספת את שיערה ואז רוכנת מעל הקערה, מוציאה לשון ונוגעת במרק החם. "זה נוח, ללקק ככה?" הוא שואל וקולו השקט נשמע פתאום חזק מאד. היא מנידה בראשה. זה לא נוח. זה לא נוח בכלל. הוא מוזג לעצמו עוד יין ומישיר אליה מבט יציב. בעיניו כבר אין שמץ של חיוך.

הוא שומע בה "קנאק" פנימי קטן, משהו נשבר.

היא לא שומעת את זה.
היא כבר לא שומעת כלום.
היא מזדקפת בכסאה ומושכת את כתפיה לאחור, מישירה מבט אל האיש שהיא שלו. הוא עונה לה בחיוך שקט, מבטו עדיין נעוץ עמוק בתוכה. אולי הוא גם מהנהן מעט; היא לא בטוחה. היא מזדקפת עוד ואז מישירה מבט אל שני הילדים בשולחן שליד, מחייכת אליהם בהבנה וקורצת להם קריצה קטנה. הם מחייכים אליה בתגובה, נבוכים מעט מתשומת הלב ומהמעבר הכפוי מצופים סבילים לחלק מהסיטואציה. היא מביטה לצדדים ורואה את כל שמלות הערב ואת כל החליפות, את הסועדים האחרים מסתכלים במבט מבולבל בפרצופה המטונף ובידיה המטפטפות. היא מישירה מבט גם אליהם, עוברת אחד-אחד ונועצת בהם מבט שקט עד שהם מסיטים את מבטם שלהם וחוזרים לצלחתם. היא תופסת את קערת המרק בשתי ידיה אבל זו חמה מדי מכדי להחזיק בידיים. הפעם היא לא מחכה לאישור ממנו כשהיא לוקחת שתי מפיות לחצוץ בינה לבין הקערה ולהקל במעט על החום הצורב. היא יודעת שהפעם הוא ירשה לה. היא מרימה את הקערה לפיה וללא שהות מתחילה לשתות בקול, מתעלמת מחומו הצורב של המרק. מדי פעם נוזל מעט נוזל לבנבן על סנטרה ומשם לענק היפה שקנה לה, מפלס את דרכו באיטיות אל המחשוף האלגנטי שלה. זה כבר לא מפריע לה: המרק טעים ואדונה שומר עליה. שום דבר רע לא יכול לקרות כשהוא שומר עליה וכל לגימה רועשת מהמרק מבהירה את זה, לשניהם. בכל לגימה היא אוהבת אותו יותר, והוא אותה.***

המלצר ניגש אליהם, מלווה הפעם באיש מבוגר לבוש חליפה יוקרתית; האחראי. המבוגר מבקש מהם בנימוס זועף לשלם ולעזוב מיד את המקום. אדונה מניח את הכפית, מוציא חבילת שטרות ונותן למלצר הנבוך. יש שם הרבה יותר מדי כסף. "נלך מיד כשנסיים," הוא אומר לאחראי, "אני מקווה שזה יטפל באי-הנעימות שנגרמה לכם ואני מתנצל. זה סוג של ריב-אוהבים. אתה מבין? היא עושה לי דווקא, הילדה הקטנה שלי". היא ממשיכה לשתות את המרק מהקערה ולא מעיפה מבט לכיוונם. האחראי חושב לרגע ואז מהנהן בהבנה והולך יחד עם המלצר. שניהם נעמדים לא הרחק משם ומתבוננים בזוג בהבעה מסוייגת, מהולה ברחמים. מאחוריהם עומד המאבטח, מוכן לכל מקרה שלא יבוא.היא מסיימת לאיטה את המרק והם שניהם קמים. הוא מניח את ערימת השטרות על השולחן ואז אוחז בזרועה כאילו היתה ילדה קטנה וסוררת. הוא מעמיד פני כועס, מושך אותה אחריו בכוח וממלמל לעברה שהביכה אותו מול כולם ושלא יסלח לה על זה. היא מחייכת חיוך ילדותי בתגובה, חיוך מתגרה. לפני שהם יוצאים היא מפנה את החיוך לסועדים האחרים, שכבר לא טורחים להסיט את מבטם.

***הלילה הם חוגגים את יום נישואיהם. הוא עומד להזמין אותה לארוחת ערב משובחת במסעדה יוקרתית, רחוק מהבית; הוא הזמין מקומות חודש מראש, מקום מרכזי במסעדה. הוא רוצה שתתלבש כמו שהיא אוהבת, אלגנטי ומכובד. שתלבש את השמלה הכחולה שלה, שתענוד את הענק היפה - הקולר החגיגי שלה - שקנה לה בירח הדבש. שתהיה אלגנטית ומטופחת. היא הרי לא יכולה אחרת, זה טבוע בה עוד מבית הוריה. היא תמיד תהיה מנומסת, היא תמיד תערוך את השולחן כראוי - גם כשמדובר בארוחת ערב קלה של שניהם ביחד, לבד. הסכין תמיד בצד הנכון של הצלחת, וגם המזלג. היא תמלא קודם את צלחתו ואז את צלחתה, תחכה לאישורו ותאכל בשקט, מבלי להרעיש, מבלי שייראו אותה אוכלת. וגם אם יסתכלו היא תהיה אסתטית ואצילית; ככה היא אוהבת. ככה היא יודעת.רק כשהיא לבד בבית, כשהוא עדיין בעבודה והיא אוכלת את שאריות העוף של אתמול, רק אז היא מרשה לעצמה לאכול קצת עם הידיים. בלי שאף אחד ייראה.***"זה בסדר," היא אומרת. "אני בסדר." המאבטח פותח את הפתק המקופל שהגישה לו, הפתק שבעלה, בעליה, הכין מראש ונתן לה עוד כשהיו בבית, הפתק שמתחיל במילים "מאבטח יקר,"המאבטח קורא בשקט וחיוך מבולבל מתפשט על פניו. 
"זה בסדר," היא אומרת ומחייכת.
"אני בסדר."
הוא מאחל להם יום נישואין שמח וחוזר מבולבל למסעדה, לאבטח.