על הבושה ולאחריה

נשלט אמיתי, עבד, גבר, צריך ללמוד איך להתבייש במעשיו. זוהי כל התורה על רגל אחת.

יקר עתידי שלי, שלום.

אל תפחד, אני אישה הגיונית. אני מבינה שזה קשה. אומנות לקיחת האחריות על מעשיך בפני האישה שלך, שכועסת ומעירה לך, היא חומר הלימוד הקשה ביותר לגברים. אסביר לך מדוע מיד. אין לי ספק שרוב הגברים "ברי החיתון", כמוך למשל , לא מסוגלים לקחת את מטלת הלימוד הזו על עצמם בלי הכוונה והתערבות מתמדת של האישה שלהם.

ותתפלא, זוהי משימה שאנו לוקחות בתחילה בחפץ לב, כמעט אוטומטית ובלי לחשוב; הרי כמעט כל אישה אומרת לעצמה כשבוע לאחר כל תחילת זוגיות "לא נורא, אני עוד אשנה אותו". אנו משקיעות המון בלשנות, לתקן, להעיר. לטובתכם. לטובת שנינו ולטובת הזוגיות. וכך, אט אט, היחס שלכם אל הניסיונות האלו הופך קשה עד בלתי נסבל. אתם פשוט מוותרים, חדלים לנסות להשתנות.

אתם קוראים לנו נודניקיות. אתם כועסים, מקללים. וכשאנחנו חוזרות ומסבירות לכם שאין לנו צורך בגבר שמקלל, אלא רק בגבר שאוהב ומקשיב, מתפתח ריב. אותי הוא משאיר, לאחר שעות, חסרת אנרגיה, מפורקת ומוטלת על המיטה ליום שלם. כמובן שיום לאחר מכן אתם מתנצלים על דבריכם. אתם מביאים פרחים, מצחיקים אותנו, מסדרים את הבית. שפוטים מקסימים. יממה מאוחר מדי. ואנו מפויסות, ואז מקיימים סקס פרוע וכיפי, פורק לחצים.

אבל ככה אתה לא תלמד מזה כלום, יקר שלי. אתה תמשיך לקרוא לי נודניקית, ולטעון שאני לא מבינה אותך. ויפרוץ ריב. ומה שיקרה הוא שאני כבר אנסה לשמור בבטן. הריבים האלו יחלישו אותי. יגרמו לי לדעוך כמו שדעכתי בפרק הראשון שלי.

מה עושים, יקר שלי? איך חושבים מחוץ לקופסה ושוברים את מעגל הקסמים הזה? זה קשה עד בלתי אפשרי בזוגיות שוויונית. אך אתה גבר נשלט, שרוצה במוצהר להישלט על ידי, ושאהיה המלכה שלך. ואני אחזיק ברכוש שלנו, המשותף. זה רק כוח, לא יותר. אמצעי. הוא פותח לנו דרך אחרת, אהוב עתידי שלי; היא לא קלה כלל, לא לך וגם לא לי, אבל אני מוכנה לעבוד קשה: מה שאתה צריך זה ללמוד כיצד להתבייש. או יותר במדויק, אני חייבת ללמד אותך איך להתבייש במעשיך באופן הנכון לי.

ואתה עושה זאת, בעצם, ממילא. בכל פעם שאנו מעירות לכם, התחושה הראשונית שלכם, האינסטינקטיבית, זאת בושה גדולה. אתם יודעים שאנו צודקות. אתה תרגיש שנכשלת. מהאביר שלי שהיית רק לפני שנייה, מהעבד המוצלח שלי, מהגבר של החיים שלי, הפכת במחי משפט למטרד בשבילי. למשהו שממלא אותי אכזבה.

אבל אז אתה תעשה את הטעות. תרגיש שאתה חייב לצאת מהמצב הזה. הלא נעים. ומהר. במה תבחר?
אולי תחזור לנסות להיות האביר שלי, לנחם אותי ולהגיד לי שזה לא נורא מה שעשית. תראי, לא קרה כלום. תנסה להרגיע אותי, לדבר איתי בשקט.
או שתכעס עלי. תבטל את דבריי. "זאת הערה מטופשת, מה שאמרת”, תאמר. "מה, בבית שלי לא אעשה מה שאני רוצה? מי מעיר בכלל על דברים קטנים כאלו? אף פעם לא נתקלתי בכזאת קטנוניות.”
או, אם אתה מהסוג של הגבר "המתחשב", אתה תקשיב לי בדממה, ותעוות את פניך בכאב, ובעליבות. תראה לי באותות ובמופתים שאתה לוקח ללב, שכואב לך הדברים שאני מטיחה בך, שאתה מרגיש נורא אשם. אתה בוודאי תחשוב שזה נורא מתחשב בי. אבל לא. יקר אהוב. זה פשוט חלק, פן, מאותה המחלה.

כי מה שגבר אמיתי, עבד, צריך *באמת* לעשות ברגע ההוא, הראשוני, אחרי הרגשת הבושה, הוא פשוט כלום. לוותר על הצורך בתגובה. כי הרי, באותו רגע שאני מעירה לך שאתה מתנהג כמו אפס, אתה בעצם מקבל עונש. אתה מרגיש רע. מרגיש קטן. המשימה היא ללמוד לוותר על התגובה. אתה תלמד לוותר על הצורך התת-מודע שלך להגן על עצמך כאשר אני מענישה אותך. תוותר על הצורך לתקוף כאשר אתה נענש על ידי. תוותר אפילו על הצורך לרחם על עצמך, להאשים את עצמך או בכלל לראות את עצמך.

כאשר אתה נענש, אתה תראה אותי.

ברגע שאני מעירה, בן-זוגי הכנוע צריך להיות ייצוגי בשבילי, וחשוף. הוא, אתה, צריך לעמוד כמו גבר. להאזין לי. ולהגיד לי רק: אהובתי, את צודקת. אני מרגיש בושה גדולה.

ואהוב שלי, אנא הבן. זה לא משנה אם אובייקטיבית אני צודקת או לא באותה רגע. אחר כך יהיה זמן, שנשב על קפה ונברר את זה ביחד. יהיה זמן. לא חשוב. כרגע אני צריכה אותך, ואתה צריך לתת לי את מה שאני צריכה. "את צודקת”. נקודה.
וזה לא חשוב אם תרגיש שאולי יש לך נסיבות מקלות, או שאתה מרגיש רגשי אשמה איומים. הם לא מועילים לי, רגשי האשמה שלך. או אולי תרגיש שאני מחממת את עצמי, ושאתה כלכך רוצה להיות אביר שלי ולנסות לתקן אותי. אין לך מה לתקן, יקר שלי. כל זה משני, כל זה הוא פשוט חלק ממחלה, וצריך להידחק.
באותו הרגע, אני צודקת. אתה צריך להקשיב, זקוף, עיניים מלאות הבעה. גברי, חסון, סופג. ופשוט להגיד בקול את מה שאתה מרגיש באמת: "את צודקת! וואו, אני כלכך מתבייש בעצמי!".

ואני גם לא רובוטית מושלמת. אני גם לא רוצה להיות. ולכן יכול להיות שאמשיך לעלוב בך. שארגיש צורך להוציא כעס. “זאת לא פעם ראשונה!”. "תסביר לי למה אני צריכה להמשיך לחיות ככה איתך?!". זה מה שאוטומטית יבוא לי להגיד, ואתה? אתה צריך רק להנהן. להמשיך להישיר לי מבט לתוך עיניי, הגבר הכנוע של חיי. ולהגיד רק את האמת לאמיתה: “כן. אהובתי. אסור שתמשיכי לחיות כך. את כלכך צודקת. אני אפילו עוד יותר מתבייש עכשיו".

ואני מבטיחה לך, יקר שלי, שלמרות שאין שום דבר מיני בנ"ל, כמו שאני מכירה את עצמי, רבע שעה אחרי זה אני ארצה אותך בתוכי כאילו אין מחר. ארצה לזיין אותך כלכך חזק כמו כלבים מיוחמים בליל ירח מלא, ואני מבטיחה לך שאתה אכן תצרח מהתשוקה. בעיקר מהתשוקה שלי, אני מתכוונת (:.

מעטים הגברים שיידעו להתנהג כך מהתחלה. אתה לא תדע. אתה תעשה את הטעויות. וככל שהפשע שלכם "אמיתי" ומאכזב אותנו יותר, כך הנטייה שלכם יותר להרגיש אשמים ולטעות בתגובה. והרי אתה כלכך חכם. אולי גם תנסה במניפולציה לשכנע אותי שאני גם קצת אשמה.

"מי אשם?” לא נכנס אלינו לזוגיות, אהוב. ובוודאי שכלל לא משנה לאותו הרגע. רגע הבושה.

אסור לי לוותר. אני חייבת את זה לעצמי. יש לשנס מותניים וללמד אותך. שוב ושוב. לא לתת לך מוצא. אשתמש בשוט הרכוש, בשוט ההתעלמות, בכל הבא ליד. בעדינות אך בנחישות. ברגע שתלמד, ותהיה מודע, וכבר תתרגל בעצמך כיצד להתבייש באופן שמכבד אותי, שנינו נרגיש הקלה עצומה. אני בטוחה שכבר תתחיל לחשוב בעצמך על דרכים לרצות אותי אפילו יותר. להתחרות בעצמך בכל פעם, להתבייש אפילו יותר. לחפש בך דרכים להגיש לי את הבושה שלך באריזה יותר נאה ומעניינת. זה יהיה עולמך הפנימי, פינת היצירה הקטנה והפרטית שבראש שלך, עבד, של איך לעשות את המלכה מאושרת. לא אתערב בו.

ולסיום, כמו תמיד. לאחר כל שיעור כזה ארצה להבהיר לך את המעמס הנפשי שאתה שם עלי, ואת כובד המשימה בה אני עומדת. אני ארצה שתודה לי שלימדתי אותך. ששיניתי אותך קצת, עד הפעם הבאה. להבין שיש לך חוב כלפיי, אהוב שלי, והחוב גדל כל פעם שאתה מאלץ אותי לנהוג בך בתקיפות כזאת.