מרוסיה באהבה

"מחר בשעה זו תהיה אדם מת", אמר גיאורגי בגיחוך, והוסיף בהנאה מופגנת, "אם יהיה לך מזל".
אלכסנדר הביט בדממה בקומיסר הפוליטי שלו, ללא ניע בתווי פניו הסלעיים. "אתה טועה", התגלגל לבסוף רעם קולו. שניהם ידעו שהוא משקר. רק גיאורגי צחק.

"אינך סקרן לדעת כיצד גיליתי?" שאל גיאורגי בהתגרות. אלכסנדר משך בכתפיו ולא השיב.
"אני סקרן", המשיך גיאורגי, "כיצד עשית זאת? כיצד הפך לפתע איש ה-נ.ק.וו.ד יורי רומנצב לקצין הצבא האדום אלכסנדר זבארוב?" ידו נגעה בסימני דרגתו של אלכסנדר. "מה קרה למסכן ההוא, אותו אלכסנדר?"
"צא מפה, גיאורגי", הפטיר אלכסנדר.
"טוב, אל תספר לי", השים עצמו גיאורגי נעלב, "אקרא זאת בעצמי בפרוטוקולים של לוביאנקה". והוא סב ויצא מהחדר בצעד מתרונן.

אלכסנדר נאנח. מאז שב מספרד, שם חיסל קומוניסטים סוררים בשירות ה-נ.ק.וו.ד, לא היתה שנתו טובה כלפנים. לא המצפון הוא שהציק לו, אלא השמועות העיקשות על גורלם של שותפיו למשימה, אשר נעלמו בזה אחר זה ועמם העדויות לשליחות שמילאו. מזלו הטוב הקרה בדרכו את זבארוב, שנשלח מן הקצה האחר של הארץ העצומה לפקד על מחלקה בפאתי לנינגרד, מקום שם לא הכירו איש. בסיועם של מצפון שחוק והאנדרלמוסיה ששררה בצבא האדום בימים בהם קצינים נעלמו בהמוניהם באדיבות תלייניו של סטלין, עלה בידו ליטול לעצמו זהות חדשה. יותר משנתיים שמר עליה והחל לחבבה ממש, עד אשר הגיע אותו מלשן פוליטי נתעב ותאב שררה, גיאורגי. זו תהיה מקפצה נפלאה עבורו. האידיוט. אלכסנדר צחק בקול, גופו הגדול מיטלטל. הבאמת מאמין הוא כי יונח לו לישון בשלווה, להתמתח בקומו ולפסוע מעדנות למשרדי ה-נ.ק.וו.ד? העונג שמסב לו המשחק בטרפו השכיח ממנו כי הטרף מסוכן הוא. לא היה לאלכסנדר כל חשק לעצור כדור בגופו, ובוודאי שלא להילקח אל מרתפי לוביאנקה, הכלא המוסקבאי הידוע לשמצה. בשקט ישב, ידו האחת מלטפת את אקדחו והשנייה את צלקות פניו. האפלה הסמיכה סביבו. תמיד הצטיין בלהמתין.

לבסוף קם. לילה צונן של ראשית הסתיו קידם את פניו. המחנה היה רוגע ושומם. איש לא הבחין בו חומק אל מגורי הקומיסר, שכיאה למעמדו הצליח לארגן לעצמו מבנה מט לנפול משלו, מבודד בשולי המחנה, אשר ודאי שימש פעם בית לאיכר זה או אחר. דרך החלון החסום בקרשים ובעיתונים המבשרים על ניצחונות בחזית הפינית לא בקע אור. הדלת לא היתה נעולה, אף לא חרקה משנפתחה חרש. אלכסנדר הניח לעיניו להסתגל לעלטה למשך רגע או שניים, אקדחו וסכינו אחוזים היטב בידיו. משעלה בידו להתבונן סביבו הבחין כי הוא מצוי בטרקלין קטן. מסדרון צר הוביל אל מה שאלכסנדר תיאר לעצמו שהיה חדר השינה. הוא החל לפסוע בכיוונו ומיד קפא על עומדו בפתיעה.
הוא שמע קול.

אלכסנדר אימץ את אוזנו. הבית היה חשוך וכל נוכחות חיה לא הורגשה בו. נכון לרגע זה אף היה דומם להחריש. אך הוא היה מוכן להישבע שרגע לפני כן הגיע לאוזניו קול מוזר, חנוק. לא קול גבר היה זה. קול אישה או ילד.
זהירותו, הטבעית והנרכשת כאחד, כמעט שהפנתה אותו על עקביו. אלא שאימת לוביאנקה הזכירה לו שאין לו ברירה. על המעשה להיעשות הלילה. ואולי אך דימה בנפשו את הקול המטריד? מה לאישה או לילד במחנה צבאי?

בצעד מהוסס שירך דרכו לאורך המסדרון, אוזניו זקופות ועיניו מביטות נכחו, בולשות בקדחתנות אחר כל סימן לתנועה. שתיקת הקירות לא נסכה בו רוגע כי אם הגבירה את עצבנותו. אך דבר לא אירע. משהגיע סוף סוף אל החדרון הטחוב קידמה את פניו רק מיטה. ריקה.
אלכסנדר קילל חרש. פחד גאה בו. הייתכן שגיאורגי אינו שוטה כפי שסבר? האומנם הבין שרברבנותו תביא אליו את אלכסנדר וטמן לו פח? הוא חש עצמו כחיה לכודה. עליו להסתלק מכאן במהרה. אולי להסתלק בכלל, להיעלם. הוא עשה זאת פעם אחת ויוכל לעשות זאת שוב. אך בסובו להימלט כשלה רגלו בדבר מה. טבעת ברזל הקבועה ברצפה היא שניגפה בו. דרכה בקעה עתה אותה יבבה חנוקה ורכה. פעם אחר פעם אחר פעם.

בזהירות משך אלכסנדר בטבעת. סדק נפער ברצפה ומדרגות הציצו בעדו. מרתף. היבבות התחזקו עתה, משלא עומעמו עוד על ידי דלת העץ הכבדה. נלווה אליהן צליל נוסף, שורקני וחד. צליפת שוט.
אלכסנדר פתח את דלת המרתף לרווחה. גרם המדרגות פנה בתחתיתו אל חלל שלא היה נגיש לעיניו ממקום עומדו, אך נוגה עדין של אור נרות ניגר ממנו. עתה היו הקולות כמעט ריתמיים: הצלפה-יבבה-הצלפה-יבבה. כעבור רגע נוסף של היסוס הבין אלכסנדר שזו ההזדמנות שלו. איש לא ישמע את צעדיו.
בשולי המדרגות נשם עמוק והציץ בזהירות אל החדר, מקפיד להסתיר עצמו במידת האפשר. מחזה מוזר נגלה לעיניו: גיאורגי עמד בגבו אליו, שוט בידו. הוא הצליף ללא רחם בגבה של אישה, מעורטלת לחלוטין פרט למה שנדמה כסמרטוט מזוהם המהודק אל פיה, אשר היתה תלויה בשלשלאות מן התקרה. אור הנרות הדגיש את קימורי גופה החיוור ואת תנועת השוט המתפתל. אלכסנדר בהה מהופנט בזנב השוט החותך שוב ושוב בבשר שכמותיה, עכוזה וירכיה, מתמכר מבלי משים להדהודן הענוג של גניחותיה. הוא התנער רק משפסקו ההצלפות לפתע וגיאורגי נדרך. כנראה חש במשהו. אלכסנדר נע במהירות שלא הלמה את מימדי גופו. בן רגע היה ניצב בלבו של החדר, אקדחו מכוון היטב.

"אתה עושה טעות", אמר גיאורגי. שניהם ידעו שהוא משקר. איש לא צחק.
"מה זה?" שאל אלכסנדר.
"מה זה מה?" שאל גיאורגי.
"זה!" אלכסנדר נפנה אל השלשלאות וסובב אותן. פניה של האישה נחשפו למבטו. היא נראתה מבוגרת מכפי שסבר בתחילה, כבת שלושים לפחות. עיניה, חומות, גדולות ומפוחדות, התרוצצו ממנו אל גיאורגי ובחזרה. הוא אמר להסיר את הסמרטוט מפיה. ידו נשלחה אליה כאשר האינסטינקט ירה אותו בקפיצה לאחור. השוט שכיוון גיאורגי אל ידו האוחזת באקדח החטיא במילימטרים. אלכסנדר חש את משבו ליד אצבעותיו. הוא הישיר את האקדח וסחט את ההדק. צליל עמום נשמע כאשר פגע השוט ברצפה. גיאורגי לפת את זרועו המדממת, חושק שיניו. הוא נשא את מבטו אל אלכסנדר, מכיר בתבוסתו.
"אל תהרוג אותי", אמר, "כדאי לך".
אלכסנדר נחר בבוז. "ומה יש לך להציע לי? את מילתך?" שאל בבוז, "או אולי את החיים עם החשש המתמיד שתחליט יום אחד שפיך הגדול היה חתום זמן רב מדי? לא, אני לא חושב שיש בשרוולך קלפים טובים די הצורך". קנה האקדח פנה אל בין עיניו של גיאורגי.

"חכה!" פלט גיאורגי בחופזה, "אתן לך אותה".
"מה זאת אומרת 'תיתן לי אותה'?"
"אותה, את דאשה", גיאורגי החווה בידו הבריאה אל עבר האישה הכבולה, ולפתע קפץ אגרופו והלם בבטנה. היא פלטה התנשמות עמומה של כאב והפתעה. גם אלכסנדר נרתע, אך מיד התעשת וגיחך.
"אני יכול להרוג אותך ולקחת אותה אם ארצה", אמר, "אך במה תועיל לי?"
"במה תועיל?" גיאורגי השמיע צחוק חורקני. "תראה את זה", הוא לפת את מפשעתה של האישה בכפו. אצבעותיו חפרו בתוכה בגסות. "הכוס הכי לח וחמים שידעת מעודך. ואלה", ידו צבטה את פטמתה. גופה הזדעזע. "וזה", שוב סובב אותה, סוטר על ישבנה, מפשק את פלחיו ומחדיר לתוכו את אצבעו, תנועותיו בעלותיות וכל כולו כמוכר המציג ללקוחו את שיניו המשובחות של סוסו. "תוכל לעשות איתה מה שתרצה. תזיין אותה כשתרצה, תכה אותה כשתרצה. היא אפילו יודעת לדבר, תוכל להקשיב לה אם משום מה תרצה", גיאורגי צחק בלי חדווה ובעט בישבנה של האישה.

"מספיק!" קולו העמוק של אלכסנדר החריש את אנקתה. גיאורגי הרפה משלשלאותיה וסיבובן שב והפנה אליהם את פניה. עיניה ננעצו באלכסנדר במבט שנראה לו כתחינה.
"לא לכך התכוונתי", אמר אלכסנדר, "מה אעשה איתה פה? איך אוכל להחזיק אותה בלב מחנה צבאי? מתחת למיטה בקסרקטין שלי?"
"לא סביר", אמר גיאורגי, צל של חיוך על פניו, "גם אני לא הייתי יכול להחזיק אותה פה, ולי יש מרתף נהדר! אבל עדיין, הסכנה רבה מדי. לכן לא תוכל פשוט להרוג אותי ולקחת אותה. אך אוכל לתת לך אותה".
"על מה לכל הרוחות אתה מדבר?" אלכסנדר החל לאבד את סבלנותו.
"אני לא מחזיק אותה פה, אוויל שכמותך!" קרא גיאורגי, "היא גרה בעיר. פעם או פעמיים בשבוע היא באה בלילה ואני מגניב אותה פנימה, עושה בה כרצוני ומסלק אותה לפני שמישהו שם לב".
"אתה רוצה להגיד לי שהיא באה אליך מרצונה?" נדהם אלכסנדר.
"כן", אמר גיאורגי במתיקות, "ולא".
"אני נשבע שאם לא תתחיל לדבר ברורות אירה בך ובה ברגע זה", נהם אלכסנדר.
"אין צורך בכך. מיד תבין הכול. דאשינקה ואני מכירים כבר זמן רב. למעשה היא היתה שכנתי פעם, לפני שנים. היה לה בעל אוהב וילד חמוד, קטנטן. ואז בא הרעב של שנת 33. אתה זוכר אותו?"
אלכסנדר הנהן וגיאורגי המשיך: "בעלה האומלל גווע ברעב. היא עצמה אולי נראית לך רזה עכשיו, אבל אז? שלד מהלך. והילד? הוא לא היה שורד. לא ולא. אך למזלה נחלץ לעזרתה גיאורגי הטוב".
אור הנרות הלך ודעך, מזכיר לאלכסנדר את חשיבותו של הזמן. הוא דחק בגיאורגי להגיע לעיקר.
"גם אני הייתי רעב אז", אמר גיאורגי, "לא יכולתי להאכיל שלוש נפשות גם אם רציתי. אך עלה בידי להעביר את בנה לזוג חשוך ילדים שהכרתי. שם ניצל והתחזק. ושם נשאר עד עצם היום הזה".
"כלומר?"
"הילד נמצא קילומטרים רבים מפה ואינו יודע עוד את שמו המקורי", עלץ גיאורגי, "הוריו המאמצים אינם יודעים דבר אודות הוריו הביולוגיים. חשוב מכל – אמו היקרה אינה יודעת היכן הוא, כיצד הוא נקרא או איך להגיע אליו. האדם היחיד בעולם כולו שיודע את כתובתו ושם משפחתו הוא אני. עכשיו אתה מבין?"

"זה הדבר המרושע ביותר ששמעתי מימיי", אמר איש הנ.ק.וו.ד לשעבר. אך הוא אמר זאת ביובש, מציין עובדה ללא רגש.
"התכוונתי לגלות לה, בסופו של דבר", גיאורגי משך בכתפיו, "משהייתי מואס בה".
אלכסנדר הפנה מבטו לאישה. דאשה. עתה דימה לראות בפניה קווי ייסורים שלא נראו לו קודם לכן. כמה זמן היא מתגנבת בלילות אל גיאורגי, נאנסת, מוכה ומושפלת עבור התקווה לחבק שוב את ילדה ביום מן הימים?
כאילו חשה במחשבותיו, השמיעה דאשה קול חנוק, מנסה לומר דבר מה מבעד למחסום פיה. גיאורגי בעט במפשעתה והיא נאלמה.
"אכתוב לך את הכתובת והשם על פיסת נייר", אמר לאלכסנדר, "תשנן ותשרוף, אחרת היא עלולה להרוג אותך כדי להשיג זאת. אני עצמי איעלם. אני מבטיח לך שלא תראה אותי יותר. אין בי כל רצון לסכן עצמי במאבק מול טיפוסים כמותך כשהארץ מלאה הזדמנויות בטוחות יותר. דאשה תהיה כולה שלך. יש בה עוד כמה שנים טובות".

אלכסנדר הביט בו בדממה, חוכך בדעתו. "כתוב לי את הפרטים", אמר לבסוף.
גיאורגי חייך חיוך רחב. הוא שלה מכיסו פנקס קטן ועפרון, שרבט מספר מילים ותלש את הדף. "אל תשכח להשמיד את זה לפני שאתה משחרר אותה", אמר בהושיטו את הנייר לאלכסנדר, "תראה שלא תצטער. היא יודעת הרבה דברים. לימדתי אותה היטב. הא! אני אלך עכשיו כל עוד חשוך ולעולם לא..."
אבחת הסכין קטעה את להגו. דם פרץ מגרונו. הוא ניסה להוסיף דבר, אך רק בועות אדומות בקעו משפתיו. אלכסנדר אחז בשערו והעמיק את החתך, עד שגיאורגי דמם לגמרי. גופו הושלך לרצפה. האישה נאנקה, עיניה מתרחבות.

אלכסנדר קרב אליה. היא התכווצה בפחד כשידו הכבדה עשתה דרכה לעברה, אך הוא רק פרם בעדינות את הקשר שהידק את הסמרטוט אל פיה. מיד שחרר גם את ידיה. היא מיהרה אל גופתו של גיאורגי וצנחה על ברכיה לצדו ביבבה מרה. אצבעותיה נעו על פניו, מנסות לפקוח את עיניו המתות.
"את חופשייה", אמר אלכסנדר, "אינך זקוקה לו יותר", והוא השליך לעברה את הנייר. "כאן נמצא בנך. לכי אליו".
היא נשאה אליו עיניים דומעות.
"אני יודעת היכן בני", אמרה רכות, "כבר שנים אני יודעת".