חזרה למבחן
מאת Askew(אחרת)
16 בפברואר 2011
היא יושבת מולו על הברכיים בפישוק קל, הידיים שלה מאחורי הראש, בישיבת המוצא החביב של שניהם, עירומה לחלוטין. על שתי הזרועות שלה מוצמדים בשורה אטבים, עשרה במספר, בצבע אדום. סביב השדיים שלה עשרה אטבים כחולים. ארבעה על כל שד, מותחים אותו מכל כיוון, ואחד מפנק על הפטמה. לקח לו כמה ניסיונות להלביש את האטב על הפטמה כשהשד כל כך מתוח, הוא כל הזמן קפץ החוצה. לעזאזל השדיים הקטנים שלה. אחרי כמה כשלונות הוא החליט להסיר את האטבים המותחים, להלביש קודם את הפיטמה, ואז למתוח את השד חזרה למקומו. יותר מאוחר הוא ישאל אותה באיזה אלמנט בלמידה מורכבת הוא השתמש. את חמשת האטבים הירוקים הוא הצמיד לשפתי הכוס שלה – שלושה מצד ימין, שניים מצד שמאל, אבל האי-סימטריות שיגעה אותו, והוא הצמיד לה עוד אטב ירוק על השפה השמאלית, "שאלת בונוס" הוא ענה לה מיד אחרי שסטר לה, כשהיא העזה לשאול למה.
"רק אני שואל שאלות עכשיו. את עונה, זה ברור?." היא הרימה את הראש שלה אליו, כמעט ולא מרגישה את החום המתפשט לה על הלחי. היא היתה עסוקה מדי בכאב בשאר הגוף.
"כן" היא ענתה במבט כמעט מתוסכל, פתאום לא בטוחה כל כך שהרעיון הנפלא שהיה לה לפני שבוע אכן כל כך נפלא. בינתיים הוא התיישב מולה על כיסא משרדי, המפשעה שלו בדיוק מול הפנים שלה, הפה שלה. הוא לקח את הספר הכבד שהמתין בצייתנות על השולחן, והניח אותו על ברכיו. הפרק הראשון, The Nature of Psychology. הוא דפדף קלות בפרק, ועיין בראשי הפרקים והערות הביניים, תוהה מה כדאי לשאול קודם. דקות ארוכות לאחר מכן, כשהעיף אליה מבט וראה שהיא מתנועעת באי נוחות במקומה, על אף הכריות הנעימות שהוא שם לה מתחת לברכיים, וככל הנראה דוקא בגלל האטבים שהחלו סוף סוף לחפור בה. הוא התחיל לשאול אותה את השאלות.
"הפסיכולוגיה ההתנהגותית – מתי פותחה, על ידי מי, למה ומהי תורתה". ירה לכיוון שלה, והיא בתגובה הסתכלה עליו במבט מופתע וקצת כועס.
"אמרנו שאלות קצרות, רובו אמריקאי –" הוא אחז בלסת שלה בחוזקה ומשך אותה לכיוון שלו, מצמיד את הפנים שלה לשלו. הפתאומיות של התגובה שלו והחשש שלה שהיא עלולה לצאת מישיבת המוצא שיתקו אותה.
"אני שואל שאלות. את עונה. אם את לא רוצה לשבת ככה כל הלילה, אני מציע לך להתחיל לענות" ובזאת הוא שיחרר את האחיזה שלו ודחף אותה חזרה למקום שלה. היא התנדנדה לרגע והתאזנה. יותר מאוחר כשהיא תיזכר בקטע הזה היא תתהה ותתעצבן על העובדה שאף אטב לא השתחרר בזכות הטלטלה וסיפק לה שניה של חסד.
"הפסיכולוגיה ההתנהגותית", היא התחילה לספר "פותחה על ידי ווטסון בארה"ב בשנת..." הכאבים בגוף עירפלו את המחשבה שלה לכמה שניות. היא עצמה את העיניים וניסתה להזכר באיזה שנה הוא פיתח את התיאוריה המחורבנת הזאת. האטב האדום, הקרוב ביותר למרפק בזרוע השמאלית, התחיל להתנדנד בפראות וכשהיא פתחה את העיניים היא ראתה את הידיים שלו טופחות בעדינות על האטב. "תעני כבר על השאלה, הוא מחכה לצאת".
"היא-מתמקדת-בחקר-ההתנהגות-הגלויה-בטענה-שההתנהגות-הסמויה-איננה-יכולה-להחקר-ומשום-כך-לא-ניתן-להתבסס-עליה" היא התחילה לירוק את כל מה שהיא זוכרת מהמחברת בזמן שהיא עוצמת את העיניים שלה בחוזקה, מנסה בכל הכוח להתעלם מהכאב שהאטב המתנדנד משדר לאורך הזרוע. "הם-חקרו-את-היכולת-של-אדם-לפתח-וללמוד-התנהגויות-ומשם-גם-פותחו-מושגי-ההתניה-קלאסית-ואופרנטית". כשהיא סיימה לירוק, כמעט צועקת את המילים האחרונות, הוא שיחרר את האטב הראשון מהזרוע שלה. היא נאנחה בהקלה.
"מעולה ילדונת. שאלה אחת ירדה, עוד עשרים וחמש וסיימנו" אמר בחיוך וחזר לספר של אטקינסון. על עשרת השאלות האדומות הראשונות היא ענתה בלי אף טעות ועשרים דקות מאוחר יותר הזרועות שלה היו נקיות מאטבים, אך מקושטות בסימנים אדומים-עוד-מעט-כחולים שיכאבו במשך לא מעט ימים.
השאלות הכחולות, השאלות מפרק שתיים, היו הרבה יותר קשות. כבר בשאלה הראשונה היא לא זכרה מה התפקיד של ההיפוקמפוס במוח ואיפה הוא ממוקם, מה שזיכה את האטב שאליו היתה מקושרת השאלה להתלש בזעם מפיטמתה. הוא התעלם מזעקת הכאב שלה והניח את האטב באי שביעות רצון על השולחן. "אלה ארבע נקודות שהלכו לפח, יקירתי. אם את מתחילה למעוד כבר בפרק שתיים אני חרד לגורל הכוס שלך. לא ישאר ממנו כלום". היא הזיזה מעט את הכתפיים שלה, מנסה למצוא איזו נקודה בה השדיים שלה יכאבו פחות, ונזכרה פתאום שההיפוקמפוס הוא חלק מהמערכת הלימבית, התפקיד העיקרי שלו קשור ליצירת זכרונות חדשים ובאופן כללי יש לו תפקיד בזיכרון וניווט, הוא נראה כמו בוטן ששוכב בתוך האונה הרקתית
"ויש שני היפוקמפוסים במוח, אחד בכל המיספרה" היא סיימה, מתנשפת. הוא ליטף והרגיע את הפטמה הדואבת שלה בסיפוק ושאל אותה איזה עקרון של למידה היא הדגימה עכשיו.
את השאלה הזאת, שממוקמת באזור הירוק, פרק שבע, היא דווקא זכרה טוב וסיפרה לו על השימפנזים של קאולר, על עקרון הפתאומיות בניגוד לתהליך ההדרגתי של סקינר ושזו למידה של הבנה מעמיקה. הוא נשק לה במצח ולאט לאט הסיר אטב ראשון ירוק מהכוס שלה.
למחרת במבחן היא ישבה בחצי שכיבה על הכיסא, לא נותנת לשום דבר לגעת לה בשפתיים התחתונות שעדיין היו נפוחות ואדומות. הכתפיים שלה היו שמוטות ומוטות קדימה, כדי שהחולצה הרחבה שהיא לבשה לא תעז לגעת לה בשדיים ובכך להקפיץ אותה מהכיסא. דף המבחן שהיה מונח מולה הכיל עשרים שאלות אמריקאיות וחמש שאלות פתוחות. השאלה הראשונה היתה על התיאוריה הטריכרומטית של יאנג-הלמהולץ. זה הזכיר לה בכאב, ספציפית בשד הימני, את שלושת צבעי האטבים שהוצמדו לגופה אתמול במשך יותר משעה, והיא החלה לענות על השאלות.
"רק אני שואל שאלות עכשיו. את עונה, זה ברור?." היא הרימה את הראש שלה אליו, כמעט ולא מרגישה את החום המתפשט לה על הלחי. היא היתה עסוקה מדי בכאב בשאר הגוף.
"כן" היא ענתה במבט כמעט מתוסכל, פתאום לא בטוחה כל כך שהרעיון הנפלא שהיה לה לפני שבוע אכן כל כך נפלא. בינתיים הוא התיישב מולה על כיסא משרדי, המפשעה שלו בדיוק מול הפנים שלה, הפה שלה. הוא לקח את הספר הכבד שהמתין בצייתנות על השולחן, והניח אותו על ברכיו. הפרק הראשון, The Nature of Psychology. הוא דפדף קלות בפרק, ועיין בראשי הפרקים והערות הביניים, תוהה מה כדאי לשאול קודם. דקות ארוכות לאחר מכן, כשהעיף אליה מבט וראה שהיא מתנועעת באי נוחות במקומה, על אף הכריות הנעימות שהוא שם לה מתחת לברכיים, וככל הנראה דוקא בגלל האטבים שהחלו סוף סוף לחפור בה. הוא התחיל לשאול אותה את השאלות.
"הפסיכולוגיה ההתנהגותית – מתי פותחה, על ידי מי, למה ומהי תורתה". ירה לכיוון שלה, והיא בתגובה הסתכלה עליו במבט מופתע וקצת כועס.
"אמרנו שאלות קצרות, רובו אמריקאי –" הוא אחז בלסת שלה בחוזקה ומשך אותה לכיוון שלו, מצמיד את הפנים שלה לשלו. הפתאומיות של התגובה שלו והחשש שלה שהיא עלולה לצאת מישיבת המוצא שיתקו אותה.
"אני שואל שאלות. את עונה. אם את לא רוצה לשבת ככה כל הלילה, אני מציע לך להתחיל לענות" ובזאת הוא שיחרר את האחיזה שלו ודחף אותה חזרה למקום שלה. היא התנדנדה לרגע והתאזנה. יותר מאוחר כשהיא תיזכר בקטע הזה היא תתהה ותתעצבן על העובדה שאף אטב לא השתחרר בזכות הטלטלה וסיפק לה שניה של חסד.
"הפסיכולוגיה ההתנהגותית", היא התחילה לספר "פותחה על ידי ווטסון בארה"ב בשנת..." הכאבים בגוף עירפלו את המחשבה שלה לכמה שניות. היא עצמה את העיניים וניסתה להזכר באיזה שנה הוא פיתח את התיאוריה המחורבנת הזאת. האטב האדום, הקרוב ביותר למרפק בזרוע השמאלית, התחיל להתנדנד בפראות וכשהיא פתחה את העיניים היא ראתה את הידיים שלו טופחות בעדינות על האטב. "תעני כבר על השאלה, הוא מחכה לצאת".
"היא-מתמקדת-בחקר-ההתנהגות-הגלויה-בטענה-שההתנהגות-הסמויה-איננה-יכולה-להחקר-ומשום-כך-לא-ניתן-להתבסס-עליה" היא התחילה לירוק את כל מה שהיא זוכרת מהמחברת בזמן שהיא עוצמת את העיניים שלה בחוזקה, מנסה בכל הכוח להתעלם מהכאב שהאטב המתנדנד משדר לאורך הזרוע. "הם-חקרו-את-היכולת-של-אדם-לפתח-וללמוד-התנהגויות-ומשם-גם-פותחו-מושגי-ההתניה-קלאסית-ואופרנטית". כשהיא סיימה לירוק, כמעט צועקת את המילים האחרונות, הוא שיחרר את האטב הראשון מהזרוע שלה. היא נאנחה בהקלה.
"מעולה ילדונת. שאלה אחת ירדה, עוד עשרים וחמש וסיימנו" אמר בחיוך וחזר לספר של אטקינסון. על עשרת השאלות האדומות הראשונות היא ענתה בלי אף טעות ועשרים דקות מאוחר יותר הזרועות שלה היו נקיות מאטבים, אך מקושטות בסימנים אדומים-עוד-מעט-כחולים שיכאבו במשך לא מעט ימים.
השאלות הכחולות, השאלות מפרק שתיים, היו הרבה יותר קשות. כבר בשאלה הראשונה היא לא זכרה מה התפקיד של ההיפוקמפוס במוח ואיפה הוא ממוקם, מה שזיכה את האטב שאליו היתה מקושרת השאלה להתלש בזעם מפיטמתה. הוא התעלם מזעקת הכאב שלה והניח את האטב באי שביעות רצון על השולחן. "אלה ארבע נקודות שהלכו לפח, יקירתי. אם את מתחילה למעוד כבר בפרק שתיים אני חרד לגורל הכוס שלך. לא ישאר ממנו כלום". היא הזיזה מעט את הכתפיים שלה, מנסה למצוא איזו נקודה בה השדיים שלה יכאבו פחות, ונזכרה פתאום שההיפוקמפוס הוא חלק מהמערכת הלימבית, התפקיד העיקרי שלו קשור ליצירת זכרונות חדשים ובאופן כללי יש לו תפקיד בזיכרון וניווט, הוא נראה כמו בוטן ששוכב בתוך האונה הרקתית
"ויש שני היפוקמפוסים במוח, אחד בכל המיספרה" היא סיימה, מתנשפת. הוא ליטף והרגיע את הפטמה הדואבת שלה בסיפוק ושאל אותה איזה עקרון של למידה היא הדגימה עכשיו.
את השאלה הזאת, שממוקמת באזור הירוק, פרק שבע, היא דווקא זכרה טוב וסיפרה לו על השימפנזים של קאולר, על עקרון הפתאומיות בניגוד לתהליך ההדרגתי של סקינר ושזו למידה של הבנה מעמיקה. הוא נשק לה במצח ולאט לאט הסיר אטב ראשון ירוק מהכוס שלה.
למחרת במבחן היא ישבה בחצי שכיבה על הכיסא, לא נותנת לשום דבר לגעת לה בשפתיים התחתונות שעדיין היו נפוחות ואדומות. הכתפיים שלה היו שמוטות ומוטות קדימה, כדי שהחולצה הרחבה שהיא לבשה לא תעז לגעת לה בשדיים ובכך להקפיץ אותה מהכיסא. דף המבחן שהיה מונח מולה הכיל עשרים שאלות אמריקאיות וחמש שאלות פתוחות. השאלה הראשונה היתה על התיאוריה הטריכרומטית של יאנג-הלמהולץ. זה הזכיר לה בכאב, ספציפית בשד הימני, את שלושת צבעי האטבים שהוצמדו לגופה אתמול במשך יותר משעה, והיא החלה לענות על השאלות.
