אולי זה משהו חשוב

אנחנו בסופר,

אני גם ככה די מעוצבן, למה היא סחבה אותי לסופר. יש כאן משימה לאדם אחד בלבד. אמרתי לה - או שתלך בעצמה או שתיתן לי ללכת, אבל אין באמת מה לעשות לשני אנשים שדוחפים עגלה משותפת. לקנות כל אחד מאיתנו יכול לבד. נראה שהיא מתייחסת לשהייה בסופר כמו סוג של בילוי. בעיה חמורה של תפיסת המציאות, הגורמת לירידה באיכות חיינו. הרי בזמן שהיא בסופר יכולתי לגלוש באתרי סקס. או לחלופין, אם אני בסופר, היא יכלה באותו זמן לשטוף את הרצפה או למלא מדיח ומכונת כביסה. לזה אני קורה ניצול זמן מיטבי. אבל שני בני זוג בסופר ביחד? בשביל מה? כדי לנהל דיון מעמיק על איזה סוג פסטרמה קונים?

אז אני כבר מעוצבן ממילא. ועכשיו זה – הטלפון שלה מצלצל. על הקו – חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי. לא רק ששנינו מבזבזים זמן בסופר, עכשיו אנחנו גם לא מתקדמים. אני עומד עצבני והיא מדברת בטלפון. אין טעם למלא את העגלה בעצמי, היא ממילא תוציא כל מה ששמתי. הרי בשביל זה היא באה, לא?

השיחה נמשכת דקות ארוכות. בסיומה היא פוגשת מולה בעל עצבני וכועס. אנחנו לא מדברים כמעט חמש דקות.

אנחנו בבית,

היא שואלת איך הולך עם הפרויקט החדש. אני פותח בתיאורים נלהבים. הטלפון מצלצל. אני שולח אליה מבט של תחינה – אולי לא תעני הפעם? תשומת הלב שלה מתפצלת ביני ובין הצלצול הטורדני, מבטה זולג בהדרגה אל צג המכשיר. "אולי זה חשוב". (מה כבר יכול להיות יותר חשוב מההסברים הנלהבים שלי?) היא עונה. אני כועס. היא שולחת אלי מבט מתנצל – "זה ייקח קצת זמן". בטלפון שוב חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי. בסיום השיחה היא מבקשת שאמשיך בהסברים מהנקודה שהפסקנו. אני כבר לא רוצה. אנחנו לא מדברים כמעט עשר דקות.

אנחנו בטיול,

מטפסים בעליה מאתגרת על איזו גבעה. הטלפון מצלצל. לא! אני מבקש ממנה לא לענות. דבר אחרון שאני רוצה עכשיו זה לעשות הפסקה ולשבור את הקצב. אנחנו בפעילות, בטיול, בהפסקה מענייני היום. אל תעני. אבל היא לא מסוגלת. אנחנו נתקעים באמצע העלייה לאיזה עשר דקות בשיחה מיותרת עם חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי. אני כועס. אני מנסה להסביר לה למה אני כועס אבל מהפה שלי יוצאות בעיקר מילים קשות. .

היא מנסה להעביר נושא: "בטיול הזה יש הרבה יותר עליות ממה שאמרת שיהיו".

אני: "בכל פעם שאת מדברת בטלפון, אלוהים מוסיף עוד מאה מטר של עליה על כל דקת שיחה".

היא: "אתה לא אלוהים".

אני כועס על אובדן הסטטוס. אנחנו לא מדברים כמעט שלוש דקות.

אנחנו במיטה,

הידיים שלה מעל הראש, מחוברות להן בשרשרת המשתלשלת בנונשלנטיות בין הסורגים שעל ראש המיטה. מין תנוחה לא מחייבת כזאת, כאילו היא בכלל לא קשורה, רק סתם הניחה את ידיה על הכרית ובמקרה השרשרת מחברת ביניהן. הזין שלי נע הלוך וחזור באיטיות, בתעלה המשומנת היטב, בחומר סיכה המשובח ביותר בעולם, חומר סיכה שרק גופה של נקבה אנושית מסוגל להפיק. היא קרובה, קרובה מאוד. אני שומע את זה בנשימתה, קולט את זה בכל תנועה של שרירי גופה המעוצב להפליא. גרגור בוקע מפיה, עיניה מתגלגלות בארובותיהן. אויר זורם כמו נוזל בנשימותיה העמוקות.

תנועתי בתעלה המשומנת הופכות למהירות וקצביות. היא קרובה לשיא.

הטלפון שלה מצלצל.

היא בכלל לא שומעת אותו.

אני שומע.

אני שולח את ידי מעבר למיטה ואוחז במכשיר. על הצג חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי. אני מאיץ את קצב תנועות האגן.

"הלו ? לא, זה אני. בסדר גמור, תודה, ומה שלומך ? כן, כן, היא כאן לידי. הנה אני כבר מעביר לה את הטלפון".