החלטות לגיל 40

קראתי בספר להגשמה עצמית שקניתי באחת הטיסות הרבות בהן נסעתי בשנה האחרונה, שכדי להצליח בחיים, צריך לקבל החלטה חשובה ביומולדת ואז במהלך השנה לבצע.

ככה, משנה לשנה, נהפוך לבני אדם מאושרים יותר ומצליחים יותר. אז אני בגיל 40 החלטתי לבגוד באשתי.לא שרע לי איתה – להפך. היא אימא טובה ומאד פעילה ביישוב המטופח בו אנו גרים, ככה שבערב אני עם הילדים והיא – בישיבת וועדת תרבות או חגיגת שבועות / חנוכה / טו בשבט. בימים הנותרים בהן הוועדות לא מתכנסות יש הישרדות או כוכב נולד בטלוויזיה – תכניות שהיא משוגעת עליהן ואני לא יכול לסבול. כך שבשנים האחרונות יחסינו נעים בין ברכות מנומסות בצאתנו לעבודה ובחזרתנו, ואז שוב פרידה מנומסת לכבוד ועדת הקישוט ונשיקה סתמית ללילה טוב כשהיא חוזרת. אה, וגם ההוראות הטלפוניות הבלתי נמנעות שניתכות עלי מספר פעמים ביום.

החלטה חשובה ברגע שנתקבלה, כך פירט הסופר ג'ון הווארד, ממתינה בסבלנות בג'ונגל היומיומי ואורבת לשעת הכושר כדי להתממש. בדרך כלל אני לא סומך על אנשים שיש להם שני שמות פרטיים או כאלה שמשתמשים בקלישאות נבובות, אבל הפעם החלטתי ביני לבין עצמי לתת לו צ'אנס וחיכיתי. ההחלטה אכן התממשה חודשיים וחצי אחר-כך בכנס הטכנולוגיה השנתי בלאס ווגאס. המתנתי בעמידה לרדת מהמטוס, בתור שבו כולם עומדים דחוקים זה לזה ומתנהגים כאילו הם לא מתים לרדת מהמטוס, כאילו לא ישבו צפופים כמו בקר 12 שעות בקופסת פח אלא שייכים לאיזו אצולת עסקים, כאשר מבטינו הצטלבו. שיער שחור מלא ועיניים כחולות עמוקות, מעט קמטים וסימני שמש שהעידו שהיא בטח בסוף שנות השלושים – תחילת שנות הארבעים לחייה. מבנה גוף אתלטי וחזה קטן, בדיוק כמו שאני אוהב.

“אז מה, זה נכון?” היא שאלה והצביעה על הירחון שהחזקתי בידי. “ודאי!” עניתי. “סליחה, אבל מה נכון?”. היא חייכה ואמרה - “מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס?”. הבטתי במגזין הכלכלי שהחזקתי בידי, שקיבלתי בלאונג' לפני הטיסה. הכתבה הייתה על מסע הפרסום שעיריית ווגאס ערכה כדי לעורר את התיירות הדועכת. מנהל מסע הפרסום טען שהם בנו על סקס. “סקס מוכר ובווגאס קונים, בייבי" אמר שם. זו הנקודה בה הפסקתי לקרוא ונרדמתי. "לא יודע”, אמרתי, “אני ממש בתול בכל מה שקשור לווגאס, זו הפעם הראשונה שלי". היא חייכה - “אווו פעם ראשונה, אז אני אהיה עדינה איתך".

התור התקדם ואנחנו נענו איתו, מחייכים זה לזו.”את גם לכנס במלון גרנד?” אזרתי אומץ ושאלתי. “כן" ענתה קצרות וחייכה. “צריכה טרמפ למלון?", העזתי לשאול ומיד הצטערתי. "החֶברה שלי מתקמצנת בהכל – הם לא מוכנים לממן ג'י.פי.אס ואני לא מסתדר עם מפות", גירדתי תירוץ עלוב. “אני אשמח להדריך אותך" אמרה להפתעתי, כי בטח נשמעתי פתטי. בדרך שוחחנו על נושאים כלליים – העבודה בהיי-טק, על אהבתנו המשותפת לריצות למרחקים ארוכים (הבנתי למה היא כל כך אתלטית) והסלידה מטיסות. בחניה של המלון היא הורתה - “אסור לישון! תעשה צ'ק אין זריז ותבוא לאסוף אותי מהחדר. בג'ט לג נלחמים בשתי דרכים – או בסיבוב ברים ב-4 אחרי הצהריים או ב...”. “כן?” שאלתי; “המממ...” אמרה וחייכה "או בעזרת פעילות גופנית". הלב שלי החל להלום בפראות. הזדרזתי לחדרי, שהיה מוגזם כמו כל דבר בעיר המטורפת הזו, התקלחתי בזריזות והתקשרתי לקבלה כדי שיחברו אותי לחדרה.

“אני בדרך, איזה חדר את?" שאלתי עניינית. “1304” ענתה, “אני אהיה מוכנה תוך 10 דקות”. נחפזתי למעלית וצעדתי נמרצות במסדרון הארוך עד לחדר, ודפקתי על הדלת. "רגע" שמעתי את קולה מבעד לדלת. היא פתחה לבושה בחלוק רחצה אדום שהיה סגור ברישול. “הקדמת קצת... קיבלתי את הסוויטה המשפחתית", היא אמרה, "שלושה חדרים, ג'קוזי ענק ו-4 חלוקי רחצה. האמריקאים האלה חולים. חכה אני מתלבשת". הרגשתי שההחלטה עומדת לזנק. היא פנתה לכיון המיטה הענקית וסיפקה לי הצצה מבעד לחלוק אל השד השמאלי שלה, שהיה קטן ומושלם. ידה פגעה כאילו שלא במתכוון במפתח מכנסי כשהסתובבה. הבטתי מטה וראיתי את קרסוליה הדקים והמושלמים ואחזתי בידה. סובבתי אותה אלי כשידה מאחורי גבה. היא שלחה את ידה השנייה, כאילו לשחרר את האחיזה. כעת החזקתי את שתי ידיה מאחורי גבה. היא גנחה בהתרגשות ושפתינו נפגשו לנשיקה חושנית, כזו שאולי חוויתי בחודש הראשון לנישואי. “או" היא אמרה לפתע, “אתה לא רק חזק אלא גם גבוה. בוא למיטה לפני שאני נוקעת את הצוואר". כמעט קרעתי את החלוק מגופה והטלתי אותה על המיטה העגולה. עורה הבהיק בשמש אחרי הצהרים שנכנסה מבעד לחלון. היא התמתחה בחתוליות, קישתה את גבה והצליבה את ידיה מעל לראשה. החזה שלה היה מושלם והיא הייתה חלקה וחמימה. נראה כאילו מפשעתה ביקרה בברזיל יום לפני הטיסה. ניגשתי למיטה ואחזתי בכוח במפרקי ידיה, מחבר אותם יחד. היא נאנקה בהתרגשות ואני הרגשתי כאילו הלב שלי הולך לזנק מבעד בית החזה, מזל שאני בכושר לא רע. עם אשתי, איך לומר, הדברים היו יותר רגועים ולפניה... אני לא ממש זוכר.

בעודי אוחז את מפרקי ידיה ביד אחת, לשתי את שדיה בחזקה וצבטתי את פטמותיה בידי השנייה. התפלאתי לגלות כמה רטובה היא הייתה; כמעט ונפלטה לי התחכמות תפלה כמו "בבית יש לנו KY באריזה של 2 ליטר" אבל החלטתי לשתוק ולשחק את הקשוח לראשונה בחיי. “חזק יותר" היא נאנקה, ואני לא יודע למה אבל טפחתי על שפתיה התחתונות. היא צעקה בהתרגשות "כן!" ואני כמו רובוט הגברתי את עוצמת טפיחות עד שהפכו לחבטות של ממש. לפתע היא סגרה את רגליה והחלה להתחמק מכף ידי. “רוצה לשחק?" שאלתי בחצי כעס וחצי חיוך "כן" היא ענתה. "היית בצופים?” והסתכלה על ערימת החלוקים שהייתה מסודרת ליד המיטה. שלפתי את חגורת הבד של החלוק ובזריזות קשרתי את אמותיה זו לזו, מעל לראשה. פישקתי את רגליה אך היא שוב סגרה אותן, וצחקה צחוק מתגרה. “הבנתי אותך" אמרתי ושלפתי חגורת בד נוספת. קשרתי את קרסולה העדין והמושלם והבטתי סביב החדר. היא קלטה שאני מבולבל וצחקה צחוק מתגרה. כעסתי אבל אז הבנתי איך לרתק אותה – לקחתי את החלוק השלישי ושלפתי ממנו את רצועת הבד. קשרתי את הקרסול השני שלה תוך שאני מתפלל שהיא לא מבחינה ברעידות ההתרגשות שלי, והושבתי אותה על המיטה. קשרתי את שתי הרצועות מעל לעורפה כך שאני שכעת אני מכריח אותה לפשק את רגליה. “אתה ממש צופה מצט...” אך לפני שהספיקה לסיים את המשפט חבטתי שוב בכוס שלה, ואז עיסיתי אותי עד שגמרה בפעם הראשונה. “תודה", היא חייכה בעודה עקודה ומפושקת "אתה יכול ללכת". “את לא קובעת פה" אמרתי ולא האמנתי למשמע אזני.

התרתי את ידיה תוך שאני מביט בפניה הסמוקות ועיניה הכחולות. "סיפרתי לך על מחנה הצופים בקיץ87'? עמידת שש, מותק”. חיברתי בכוח את מרפקיה לברכיים כך שהישבן שלה פנה מעלה. “איזה קהילה היית? בטח בתל-אביב... תמיד הייתם פחות שמרניי...”. הסיתי אותה בחבטה על ישבנה שלבלבה לסימן אדום. נתתי לה להתייבש כמה דקות, תוך שאני פושט באטיות את בגדי. "בוא..” היא גנחה. חבטתי בה שוב - “את כבר לא קובעת פה" סיננתי. בעלתי אותה בכוח עד שגמרתי והפכתי אותה בגסות על גבה. התרתי את הקשרים וקשרתי שוב, הפעם אמת כל יד קשורה לחלק הפנימי של השוק כך שהיא שוב מצאה עצמה מפושקת וחסרת אונים. גרמתי לה לגמור שוב עד שחייכה מיוזעת ואמרה "אני מובילה 2:1”.קשרתי את פרקיה לקרסוליה וזיינתי אותה בפראות עד שגמרה בפעם השלישית. “3:1?” שאלה. התרתי את קשריה כדי שתוכל לתת לגמור בפיה.

***

בדרך חזרה לארץ שלפתי את המגזין הכלכלי ששמרתי בתיק. הבטתי בכתבה על העיר שעזבתי וחשבתי שאין סיכוי שמה קורה בווגאס באמת נשאר שם.