מחשבות של בת 18
מאת זיפים(שולט)
4 בדצמבר 2011
אני יושבת מולו בבית הקפה. הוא כל כך זחוח שבא לי לקום וללכת. זאת אני, הפרס שלו, הבלונדינית הקטנה והצעירה שאמורה להעריץ אותו, שגורמת לו להביט על האנשים מסביבו בתחושת עליונות. ואני שוקלת אם לפוצץ את בועת האגו שעוטפת אותו. ואני רוצה כל כך. אני רוצה להגיד לו שהוא לא כזה גבר, שהוא מגושם, שהזין שלו לא כזה גדול, שהוא לא כזה מציאה, שלפעמים הוא סתום, שאני יודעת שלמרות כל המילים שלו הוא מזלזל בי כמו שכל גבר בן 40 מזלזל בכלבה בת ה-18 שלו. אני רוצה להגיד לו שאני הרבה יותר חכמה ממנו, שאני קוראת אותו כמו ספר פתוח.
הוא ממשיך לדבר על משהו, ואני מרגישה כמה שאני שונאת אותו. הוא בכלל לא רוצה לזיין אותי. הוא רוצה להשפיל אותי, לסמן אותי, להפוך אותי לרכוש שלו כדי שיוכל להוסיף אותי לרשימת ההישגים שלו, אותה רשימה שאותה הוא מזכיר לעצמו בכל בוקר כשהוא עומד מול המראה ותוהה מי זה האיש שנשקף מולו. כל פעולה בחייו נועדה רק כדי להעצים את האגו המטופש שלו, כדי למנוע ממנו להתמודד עם המציאות הלא מרוככת של החיים. והנה אני, הגראד פינאלה שלו, פסגת השאיפות: המאהבת הצעירה. וככל שאני אהיה יותר יפה, יותר סקסית, כך האגו של יגדל. כשהוא מחמיא לי, אני יודעת, הוא מחמיא לעצמו.
הוא שואל אותי משהו, ואני עונה באירוניה דקה. הוא לא מבחין בה. אני שונאת גם את עצמי, על זה שאני נכנעת לו. על זה שכשהיצור הזה, שחי רק בשביל עצמו, נוגע בי, אני נרטבת. על זה שלמרות כל המחשבות והתובנות, אני לא יכולה לאלף את הגוף שלי. אני שונאת את העובדה שכל איבר שלי שבו הוא נוגע מקבל חיים משל עצמו, וכשזה קורה אני גם מוכנה לחיות למענו. אני שונאת את זה שהמחשבה שאני הרכוש שלו, שאני הכלי שלו להעצמה עצמית, גורמת לי לתחושת חרמנות בלתי נשלטת.
אני שונאת את ההנאה שאני מוצאת בהשפלה של להיות כלבתו של גבר שמנמן ומבוגר, את זה שהוא צריך לעשות כל כך מעט כדי לגרום לי לסיפוק, את זה שאני נהנית מההנאה הפשוטה והאגואיסטית שלו.
ותמיד יש את התחושה הזאת, שמשהו בי דפוק, שאיפשהו לאורך הדרך משהו בחינוך שלי נפגם כל כך, ולכן אני לא כמו כולן. ואני חושבת על להפסיק את זה, לסיים עם הרומן חסר ההיגיון וההצדקה הזה.
אבל אז הוא אומר לי שאשתו לא בבית, ומלטף את היד שלי כמו שרק הוא יודע, ואני שוב לא יכולה להתנגד.
אחר כך בבית, רגע אחרי שהוא מוריד אותי על הברכיים וגומר לי על הפנים, הוא מלמעלה בשביעות רצון על הפנים שלי מכוסות בזרע כמו שקיסר רומא מסתכל על מפות האימפריה שלו. וברגעים האלה אני יודעת, שאם הוא היה יודע מה באמת אני חושבת עליו, הוא לא היה מרגיש כל כך טוב עם עצמו.
הוא ממשיך לדבר על משהו, ואני מרגישה כמה שאני שונאת אותו. הוא בכלל לא רוצה לזיין אותי. הוא רוצה להשפיל אותי, לסמן אותי, להפוך אותי לרכוש שלו כדי שיוכל להוסיף אותי לרשימת ההישגים שלו, אותה רשימה שאותה הוא מזכיר לעצמו בכל בוקר כשהוא עומד מול המראה ותוהה מי זה האיש שנשקף מולו. כל פעולה בחייו נועדה רק כדי להעצים את האגו המטופש שלו, כדי למנוע ממנו להתמודד עם המציאות הלא מרוככת של החיים. והנה אני, הגראד פינאלה שלו, פסגת השאיפות: המאהבת הצעירה. וככל שאני אהיה יותר יפה, יותר סקסית, כך האגו של יגדל. כשהוא מחמיא לי, אני יודעת, הוא מחמיא לעצמו.
הוא שואל אותי משהו, ואני עונה באירוניה דקה. הוא לא מבחין בה. אני שונאת גם את עצמי, על זה שאני נכנעת לו. על זה שכשהיצור הזה, שחי רק בשביל עצמו, נוגע בי, אני נרטבת. על זה שלמרות כל המחשבות והתובנות, אני לא יכולה לאלף את הגוף שלי. אני שונאת את העובדה שכל איבר שלי שבו הוא נוגע מקבל חיים משל עצמו, וכשזה קורה אני גם מוכנה לחיות למענו. אני שונאת את זה שהמחשבה שאני הרכוש שלו, שאני הכלי שלו להעצמה עצמית, גורמת לי לתחושת חרמנות בלתי נשלטת.
אני שונאת את ההנאה שאני מוצאת בהשפלה של להיות כלבתו של גבר שמנמן ומבוגר, את זה שהוא צריך לעשות כל כך מעט כדי לגרום לי לסיפוק, את זה שאני נהנית מההנאה הפשוטה והאגואיסטית שלו.
ותמיד יש את התחושה הזאת, שמשהו בי דפוק, שאיפשהו לאורך הדרך משהו בחינוך שלי נפגם כל כך, ולכן אני לא כמו כולן. ואני חושבת על להפסיק את זה, לסיים עם הרומן חסר ההיגיון וההצדקה הזה.
אבל אז הוא אומר לי שאשתו לא בבית, ומלטף את היד שלי כמו שרק הוא יודע, ואני שוב לא יכולה להתנגד.
אחר כך בבית, רגע אחרי שהוא מוריד אותי על הברכיים וגומר לי על הפנים, הוא מלמעלה בשביעות רצון על הפנים שלי מכוסות בזרע כמו שקיסר רומא מסתכל על מפות האימפריה שלו. וברגעים האלה אני יודעת, שאם הוא היה יודע מה באמת אני חושבת עליו, הוא לא היה מרגיש כל כך טוב עם עצמו.
