אנדרופינים

רציתי לבדוק אם יש לי אנדורפינים. אם כשכואב לי, המוח שלי מפריש אלפי אנדורפינים קטנים וחמודים שרוקדים בחצאיות טוטו עם פונפונים בידיים ושרים "האפי האפי ג'וי ג'וי". אז לקחתי תווית של בגד, מלבנית כזאת, מקרטון, עם פינות חדות, נעצתי את אחת הפינות שלה בצד הברך שלי ואז משכתי אותה לאט לאט למטה, עד התחת, מציירת שביל אדמדם וכואב לאורך הירך שלי.

עצמתי עיניים ולחשתי לעצמי: "בואו, אנדורפינים, בואו". ניסיתי לדמיין שלא אני שורטת את עצמי, אלא אדוני הדמיוני, החתיך והשרמנטי. שזו דרכו לסמן אותי, ושאני נהנית מזה מאוד. בואו, אנדורפינים. בואו כבר. כואב לי. לא באו, הזונות. הכאב בא, אבל לא החרמנות הנלווית, לא הנחמה, לא הסוטול, לא הריחוף. סתם כאב. סתם.

אתמול שכבתי על הספה, צפיתי באיזה תכנית משעממת וליטפתי לעצמי את הירך בהיסך הדעת. הרגשתי משהו מוזר במרקם העור שלי, אז בדקתי וראיתי שריטה ארוכה, אדומה, לאורך הירך, מהברך עד התחת. לקח לי זמן להזכר מאיפה זה הגיע.

אבל אני עדיין מתחברת לקטע של השליטה וההשפלה.