משרתת
מאת GSLV
22 ביוני 2012
אף פעם לא ממש דיברנו או הגדרנו, אולי כי זה היה בעצם כל כך ברור עד שלא היה כל צורך. התהליך, שלא היה ארוך במיוחד, היה כל כך טבעי לשתינו, כך שנדמה היה כי ככה זה אמור להיות תמיד, לכולם. ההתחלה, כמו בכל סיפור בנאלי של חברות-אהבה תמים. מהכרות שטחית לפגישות תדירות, לצ'טים, לארוחות ערב, חיכוך ידיים מקרי, נגיעות אצבע עדינות, חיבוק פה ושם, התעוררות משותפת בבוקר עם חיוך של הגעה למקום ירוק.
לפעמים אני חושבת שאם סבא רק היה יודע למה תשמש הדירה הצנועה שהעניק לנכדתו, הוא לבטח לא היה עושה זאת, על אף נחת הרוח שבנכדה מוכשרת שהולכת ללמוד מקצוע שסבים פולנים מתרגשים ממנו. הוא בטח התהפך לו שם למטה, אבל זה בטח לא מנע מאיתנו לעבור מהר מאד לגור ביחד. היא הביאה איתה בערך את מה שהיה לה בדירה הקודמת שלה, וגם טעם טוב וחוש אסטטי לעיצוב שהקסים אותי כל פעם מחדש. היות שלי פשוט אין את החוש הזה, שמחתי שהיא לקחה על עצמה את סידור ועיצוב הדירה שלנו, המקום שלנו. היא ידעה מה היא עושה ואני לא התערבתי כמעט בדבר. למעט אולי החלטה על מיקום שולחן הכתיבה והספרים שלי.
שאלה ששאלו כמה מאלו שהכירו את אופי מערכת היחסים שלנו, ושבעצם מסקרנת גם אותי, היא איך בעצם זה התחיל, איך זה קרה? איך קרה שמערכת היחסים ביננו הפכה להיות כזאת? אני מודה שאנני לגמרי בטוחה ושבמבט לאחור יתכן שאוכל למצוא כל מני סימנים מקדימים אבל מתי בדיוק היא התחילה לקרוא לי "משרתת" אני לא זוכרת. אולי בגלל שזה היה , כמו שכבר הזכרתי, כל כך טבעי לשתינו. גם לפני שזה היה ממש ברור אני הייתי תמיד זאת שמכינה, מגישה, מסדרת - אבל זה נהייה אחר והרבה יותר נכון עבור שתינו.
אחת הפעמים הראשונות שאני זוכרת בברור היתה מאותן פעמים ששתינו עוד היינו עם מבט של "מעניין איך היא תגיב לזה". ישבנו וראינו משהו, אני לא זוכרת בדיוק איזה סרט זה היה אבל זוכרת שדי התעניינתי בו. בשלב מסוים היא הורתה לי להביא לה משהו לשתות. זה לא היה אירוע חריג כשלעצמו, אבל כשחזרתי עם שתי כוסות בידי, היא בשיא הרוגע אמרה שהיא לא צריכה שתיים ושאחזיר את השנייה למטבח. רציתי עוד להגיד לה את מה שהיא בטח ידעה, שזה היה בשבילי אבל שוב, ובצורה טבעית כאילו ככה היה זה תמיד, היא הושיטה לי את כף היד שלה כמי שמצפה שאנשק אותה. נישקתי את גב ידה והחזרתי את הכוס למטבח. קשה לתאר את המחשבות שעברו בי תוך שאני פוסעת בחזרה אל המטבח. מן בליל של אושר, בלבול ותשוקה. אבל לא היה לי מספיק זמן למחשבות. כשחזרתי הופתעתי שוב. היא הושיטה לי את הכוס הריקה ואמרה שאחרי שאני מחזירה את הכוס למטבח אגש לחדר השינה כדי להחליף מצעים. פתאום היא רצתה להחליף אותם ולכבס. ותוך כדי שהיא אומרת לי את זה, היא שוב הושיטה את גב ידה, בדיוק באותה צורה. נישקתי והלכתי לבצע.
בתיאור פונקציונאלי יבש אפשר להגיד כי תפקידי כמשרתת היה מגוון וכלל, בין היתר, הכנת והגשת אוכל, עינוגים שונים ומספקים, ניקיון וסידור הבית, סחיבת קניות ושימוש כבת לוויה מחוץ לבית, מין אוראלי, עזרה ברחצה, סירוק ועשיית השיער, שירות לחברים ואורחים שהיו באים והולכים (אבל לא באופן מיני), וביצוע מטלות שונות אחרות שתכליתן היה להעסיק את גופי כמו גם, ואולי בעיקר, את רוחי. בתיאור פשטני יחסית הייתי מגדירה זאת כהעצמה תוך ביטול האני. השלם היה מתוך היכולת ללמוד להיות שייכת, להיות "של" באופן מוחלט. לעשות מה ואיך שהיא אמרה לי, ולדעת שזאת האהבה הגדולה ביותר שאני יכולה להעניק לה ושהיא מסוגלת להעניק לי. זה לא היה משחק ולבטח לא היתה העמדת פנים. זה היה הכל עבורנו. זה היה השלם והנכון.
סדר היום שלנו במשך השבוע היה סדר יום של שתי עסוקות. אני עוד הייתי בסוף תקופת הלימודים ותוך כדי התקדמות במקום העבודה החדש שלי ולה היתה משרה די תובענית. בבקר הייתי מתעוררת לפניה, קמה, לובשת מכנסיים לבנים, עונדת את הקולר לצווארי וניגשת להכין ארוחת בוקר ומשהו לצהריים בשבילה. את ארוחת הצהרים שלי אני מקבלת בעבודה כך שאין צורך. כשהכל, למעט הקפה, היה מוכן, הייתי חוזרת לחדר ומכינה את הבגדים שלה. ידעתי בדיוק אלו בגדים היא תרצה ללבוש בכל יום ודאגתי שהם יהיו מסודרים בחדר האמבטיה כמו שהיא אהבה. אחרי שהרמתי מעט את התריס, כדי שמעט אור של בוקר יכנס לחדר, ניגשתי למיטה, כרעתי על ברכי לידה ונישקתי בעדינות את כף ידה. היא היתה מתיישבת ואני נועלת לה את נעלי הבית ומנשקת את כפות רגליה. לפעמים היא היתה אוחזת בקולר ומושכת את ראשי אליה לנשיקת בקר טוב. אחר כך היא היתה הולכת ומסתגרת באמבטיה. בבקרים היא לא רצתה אותי שם. לעיתים רחוקות היא קראה לי שאעשה עבורה דבר מה בזמן רחצת הבקר. רק הסרוק וסידור השיער היה תפקידי, הייתי עושה זאת בזמן שהיא שוחחה בטלפון או קוראת מיילים במחשב, זמן קצר לפני שיצאה לדרכה. לפעמים התבקשתי לעמוד מחוץ לחדר האמבטיה ולהקריא לה מיילים שהגיעו אליה במהלך הלילה. לאחר שיצאה מהאמבטיה הייתה נגשת לארוחת הבוקר. אז הייתי גם מכינה את הקפה ומגישה לה אותו לשולחן. בזמן שהיא אכלה אני ירדתי על ברכי והייתי נועלת לה את נעליה, לאחר עיסוי קצר. לפעמים היתה שולחת את בהונותיה לבין שפתי לפינוק נוסף שאותו הייתי מבצעת בהערצה. תוך כדי כך היא היתה מורה לי מה עלי ללבוש באותו היום, מה עלי לעשות בשיערי באותו היום ולמה היא מצפה כשהיא שבה הביתה. רק לעיתים רחוקות היא היתה מורה לי לשבת לידה ולאכול את ארוחת הבוקר איתה. אחרי שיצאה לדרכה אני נשארתי לנקות מעט את הבית ואז להתלבש ולהתארגן לעבודה. כמה דקות מאוחר יותר כבר הייתי בדרכי לעבודה, לא לפני שהתקשרתי לקבל רשות.
"הבאתי לך מתנה", היא אמרה באחת הפעמים שחזרה מהעבודה, תוך כדי שאני לוקחת מידיה את התיק שהחזיקה ומגישה לה כוס מים. היא התיישבה ועל הכורסא ובקשה ממני להביא את התיק שלה שהנחתי קודם לכן במקומו הקבוע. "היום יצא לי לדבר עליך עם מישהו", היא אמרה "אמרתי לו שיש לי משרתת". אני הייתי די המומה כי לא רק שעד אז לא דיברנו על זה ממש, ולא באמת הוגדרתי כמשרתת בצורה מוחלטת כזו (לא שלא ידענו את זה) אלא שפתאום היא מדברת על זה עם מישהו זר. השפלתי מבט. "הוא נראה מתעניין ושאל אם יש לך קולר. לא חשבתי על זה בכלל אבל זה רעיון נכון. תראי מה הבאתי לך". היא הוציאה מתוך שקית של חנות בעלי חיים קולר שחור, לא מיוחד, והורתה לי לכרוע מולה. היא ענדה אותו לצווארי והודיע לי שמאותו יום זה יהיה חלק קבוע ממה שאני לובשת בבית (אם לובשת). היא חייכה בסיפוק. "מצויין. הבטחתי לו שהוא יוכל לראות אותך עם הקולר החדש שלך".
לפעמים אני חושבת שאם סבא רק היה יודע למה תשמש הדירה הצנועה שהעניק לנכדתו, הוא לבטח לא היה עושה זאת, על אף נחת הרוח שבנכדה מוכשרת שהולכת ללמוד מקצוע שסבים פולנים מתרגשים ממנו. הוא בטח התהפך לו שם למטה, אבל זה בטח לא מנע מאיתנו לעבור מהר מאד לגור ביחד. היא הביאה איתה בערך את מה שהיה לה בדירה הקודמת שלה, וגם טעם טוב וחוש אסטטי לעיצוב שהקסים אותי כל פעם מחדש. היות שלי פשוט אין את החוש הזה, שמחתי שהיא לקחה על עצמה את סידור ועיצוב הדירה שלנו, המקום שלנו. היא ידעה מה היא עושה ואני לא התערבתי כמעט בדבר. למעט אולי החלטה על מיקום שולחן הכתיבה והספרים שלי.
שאלה ששאלו כמה מאלו שהכירו את אופי מערכת היחסים שלנו, ושבעצם מסקרנת גם אותי, היא איך בעצם זה התחיל, איך זה קרה? איך קרה שמערכת היחסים ביננו הפכה להיות כזאת? אני מודה שאנני לגמרי בטוחה ושבמבט לאחור יתכן שאוכל למצוא כל מני סימנים מקדימים אבל מתי בדיוק היא התחילה לקרוא לי "משרתת" אני לא זוכרת. אולי בגלל שזה היה , כמו שכבר הזכרתי, כל כך טבעי לשתינו. גם לפני שזה היה ממש ברור אני הייתי תמיד זאת שמכינה, מגישה, מסדרת - אבל זה נהייה אחר והרבה יותר נכון עבור שתינו.
אחת הפעמים הראשונות שאני זוכרת בברור היתה מאותן פעמים ששתינו עוד היינו עם מבט של "מעניין איך היא תגיב לזה". ישבנו וראינו משהו, אני לא זוכרת בדיוק איזה סרט זה היה אבל זוכרת שדי התעניינתי בו. בשלב מסוים היא הורתה לי להביא לה משהו לשתות. זה לא היה אירוע חריג כשלעצמו, אבל כשחזרתי עם שתי כוסות בידי, היא בשיא הרוגע אמרה שהיא לא צריכה שתיים ושאחזיר את השנייה למטבח. רציתי עוד להגיד לה את מה שהיא בטח ידעה, שזה היה בשבילי אבל שוב, ובצורה טבעית כאילו ככה היה זה תמיד, היא הושיטה לי את כף היד שלה כמי שמצפה שאנשק אותה. נישקתי את גב ידה והחזרתי את הכוס למטבח. קשה לתאר את המחשבות שעברו בי תוך שאני פוסעת בחזרה אל המטבח. מן בליל של אושר, בלבול ותשוקה. אבל לא היה לי מספיק זמן למחשבות. כשחזרתי הופתעתי שוב. היא הושיטה לי את הכוס הריקה ואמרה שאחרי שאני מחזירה את הכוס למטבח אגש לחדר השינה כדי להחליף מצעים. פתאום היא רצתה להחליף אותם ולכבס. ותוך כדי שהיא אומרת לי את זה, היא שוב הושיטה את גב ידה, בדיוק באותה צורה. נישקתי והלכתי לבצע.
בתיאור פונקציונאלי יבש אפשר להגיד כי תפקידי כמשרתת היה מגוון וכלל, בין היתר, הכנת והגשת אוכל, עינוגים שונים ומספקים, ניקיון וסידור הבית, סחיבת קניות ושימוש כבת לוויה מחוץ לבית, מין אוראלי, עזרה ברחצה, סירוק ועשיית השיער, שירות לחברים ואורחים שהיו באים והולכים (אבל לא באופן מיני), וביצוע מטלות שונות אחרות שתכליתן היה להעסיק את גופי כמו גם, ואולי בעיקר, את רוחי. בתיאור פשטני יחסית הייתי מגדירה זאת כהעצמה תוך ביטול האני. השלם היה מתוך היכולת ללמוד להיות שייכת, להיות "של" באופן מוחלט. לעשות מה ואיך שהיא אמרה לי, ולדעת שזאת האהבה הגדולה ביותר שאני יכולה להעניק לה ושהיא מסוגלת להעניק לי. זה לא היה משחק ולבטח לא היתה העמדת פנים. זה היה הכל עבורנו. זה היה השלם והנכון.
סדר היום שלנו במשך השבוע היה סדר יום של שתי עסוקות. אני עוד הייתי בסוף תקופת הלימודים ותוך כדי התקדמות במקום העבודה החדש שלי ולה היתה משרה די תובענית. בבקר הייתי מתעוררת לפניה, קמה, לובשת מכנסיים לבנים, עונדת את הקולר לצווארי וניגשת להכין ארוחת בוקר ומשהו לצהריים בשבילה. את ארוחת הצהרים שלי אני מקבלת בעבודה כך שאין צורך. כשהכל, למעט הקפה, היה מוכן, הייתי חוזרת לחדר ומכינה את הבגדים שלה. ידעתי בדיוק אלו בגדים היא תרצה ללבוש בכל יום ודאגתי שהם יהיו מסודרים בחדר האמבטיה כמו שהיא אהבה. אחרי שהרמתי מעט את התריס, כדי שמעט אור של בוקר יכנס לחדר, ניגשתי למיטה, כרעתי על ברכי לידה ונישקתי בעדינות את כף ידה. היא היתה מתיישבת ואני נועלת לה את נעלי הבית ומנשקת את כפות רגליה. לפעמים היא היתה אוחזת בקולר ומושכת את ראשי אליה לנשיקת בקר טוב. אחר כך היא היתה הולכת ומסתגרת באמבטיה. בבקרים היא לא רצתה אותי שם. לעיתים רחוקות היא קראה לי שאעשה עבורה דבר מה בזמן רחצת הבקר. רק הסרוק וסידור השיער היה תפקידי, הייתי עושה זאת בזמן שהיא שוחחה בטלפון או קוראת מיילים במחשב, זמן קצר לפני שיצאה לדרכה. לפעמים התבקשתי לעמוד מחוץ לחדר האמבטיה ולהקריא לה מיילים שהגיעו אליה במהלך הלילה. לאחר שיצאה מהאמבטיה הייתה נגשת לארוחת הבוקר. אז הייתי גם מכינה את הקפה ומגישה לה אותו לשולחן. בזמן שהיא אכלה אני ירדתי על ברכי והייתי נועלת לה את נעליה, לאחר עיסוי קצר. לפעמים היתה שולחת את בהונותיה לבין שפתי לפינוק נוסף שאותו הייתי מבצעת בהערצה. תוך כדי כך היא היתה מורה לי מה עלי ללבוש באותו היום, מה עלי לעשות בשיערי באותו היום ולמה היא מצפה כשהיא שבה הביתה. רק לעיתים רחוקות היא היתה מורה לי לשבת לידה ולאכול את ארוחת הבוקר איתה. אחרי שיצאה לדרכה אני נשארתי לנקות מעט את הבית ואז להתלבש ולהתארגן לעבודה. כמה דקות מאוחר יותר כבר הייתי בדרכי לעבודה, לא לפני שהתקשרתי לקבל רשות.
"הבאתי לך מתנה", היא אמרה באחת הפעמים שחזרה מהעבודה, תוך כדי שאני לוקחת מידיה את התיק שהחזיקה ומגישה לה כוס מים. היא התיישבה ועל הכורסא ובקשה ממני להביא את התיק שלה שהנחתי קודם לכן במקומו הקבוע. "היום יצא לי לדבר עליך עם מישהו", היא אמרה "אמרתי לו שיש לי משרתת". אני הייתי די המומה כי לא רק שעד אז לא דיברנו על זה ממש, ולא באמת הוגדרתי כמשרתת בצורה מוחלטת כזו (לא שלא ידענו את זה) אלא שפתאום היא מדברת על זה עם מישהו זר. השפלתי מבט. "הוא נראה מתעניין ושאל אם יש לך קולר. לא חשבתי על זה בכלל אבל זה רעיון נכון. תראי מה הבאתי לך". היא הוציאה מתוך שקית של חנות בעלי חיים קולר שחור, לא מיוחד, והורתה לי לכרוע מולה. היא ענדה אותו לצווארי והודיע לי שמאותו יום זה יהיה חלק קבוע ממה שאני לובשת בבית (אם לובשת). היא חייכה בסיפוק. "מצויין. הבטחתי לו שהוא יוכל לראות אותך עם הקולר החדש שלך".
