מתנה לחג
מאת גוליבר(שולט)
24 בנובמבר 2003
כהרגלו, לא סיפר לה מה הוא מתכנן.
תתפשטי, הוא ציווה עליה. ליטף אותה, נישק אותה, אהב לגרות אותה קצת לפני שהוא קושר אותה. ליקק אותה, נשך אותה קצת. לבסוף הפשיט אותה לגמרי. ציווה עליה לשכב על המיטה, וקשר את פרקי ידיה באזיקים אל מסגרת המיטה. דגדג אותה קצת בבית השחי, להבהיר לה שהיא חסרת אונים. את רגליה לא קשר; אהב לראות אותה בועטת, נאבקת.
הוא התחיל עם השוט, מכות חלשות-חלשות בהתחלה, כמעט בלתי מורגשות, ולאט לאט החריף אותן. זה כל מה שאתה מסוגל, היא קינטרה אותו, אבל הוא לא התפתה להזדרז. המשיך עם המכות הקטנות, המציקות. בכל הגוף. בחזה, ברגליים, בין הרגליים. היא המשיכה לקנטר אותו, אבל הסבלנות שלו, כרגיל, השתלמה. נשימתה החלה להיעשות חזקה, מהירה. ראשה נוטה לאחור. הוא הצליף בידו הימנית, ובידו השמאלית ליטף בעדינות באצבעותיו בין רגליה. לאט לאט, כהרגלו. היא החלה להתפתל תחת ידיו. הוא הוריד באיטיות את ראשו לעבר גופה, והחל ללקק אותה, לנשק, לנשוך. מכפות הרגליים למעלה, מן הצוואר למטה. גופה סער מתחתיו, נאנקת, גונחת, מייללת - עד שלרגע התרומם והפסיק הכול. רגע!
מה קרה? היא שאלה, קולה רועד.
הוא לקח מן השידה שליד המיטה את הטלפון האלחוטי. שכחתי לעשות שיחת טלפון חשובה. עכשיו?, היא נדהמה. הוא התעלם, ודקלם בקול את הספרות שתקתק: ארבע-ארבע-שש-שמונה-שתיים-שלוש-שלוש. לקח לה שתי שניות עד שקלטה, ועיניה נפערו באימה. מן הצד השני ענה לו קול נשי מבוגר.
שלום גברת דרורי, הוא אמר לתוך אפרכסת הטלפון. היא קצת הופתעה שהתקשר, בדרך-כלל אורית הייתה זאת שמתקשרת אליהם, באופן טבעי. כן, הוא אמר, אורית כרגע - היא לא חופשייה להתקשר. הם החליפו מילות פתיחה רגילות, מה נשמע, איך העניינים, ודרך אגב, אתה יכול לקרוא לי צילה. נו, היא אמרה, אתה דואג לאוריתי שלי? כמובן, גברת דרורי, הוא אמר. הוא הניח לשוט, ונתן לידו הפנויה ללטף את פניה של אורית, לצבוט אותן, ולפתע - גם סטירה קלה.
מה זה היה, שאלה צילה. מה, הוא שאל. היה איזה רעש, היא אמרה. נו, לא חשוב. אגב, התקשרנו אליכם אתמול בלילה.
איזה יום היה אתמול? יום חמישי. אה, נכון, הוא אמר. לא היינו בבית. הלכתם לבלות, היא שאלה. כן, הוא אמר. היינו ביפו, באיזה מקום. אה, יפו, התרגשה גברת דרורי. אורית תמיד אהבה את יפו העתיקה. ללכת על החוף, להתבונן בסירות הדייגים. כן, הוא אמר, בדיוק, סירות דייגים. בידיו המשיך לצבוט את אורית בבטנה, ברגליה, בחזה, בלחיים, בשפתיים. היא התפתלה, מנסה להתחמק מפגיעותיו הרעות, אבל לא היה לה הרבה מרווח לפעולה. בשפתיה היא התחננה בלי קול, אבל לא יכלה כמובן להשמיע הגה. הוא לא ריחם לרגע.
אחר-כך פתח מגירה בשידה, לקח ממנה מחבט קטן של עור, והחל להצליף בה. מכות קטנות, מציקות. הוא התבונן בעניין כיצד היא מנסה להחניק את צווחות הכאב. בינתיים המשיך לשוחח עם גברת דרורי. היא שוב תהתה לגבי הרעש. אה, זה, הוא אמר. אני מנסה להרוג פה איזה יתוש, ונתן צליפה חזקה במיוחד בין רגליה של אורית.
אגב, שכחתי להגיד לך שמאוד אהבתי את הגפילטע פיש שלך, הוא אמר, והיה יכול להרגיש בקורת הרוח מן הצד השני של קו הטלפון. באמת? אורית אף פעם לא אהבה את הגפילטע פיש שלי. איזה יופי שאתה אוהב. אני יכולה אפילו לתת לך את המתכון.
באמת, הוא אמר. זה רעיון. הוא החזיק כעת את האלחוטי בין כתפו ללחיו, על מנת לפנות את שתי ידיו. הוא החל מכה את אורית עם המחבט בין רגליה, ובידו השנייה צבט את פטמותיה. אבל רגע, הוא אמר לטלפון. אין לי איך לרשום כרגע. אבל אז הבליח בו רעיון.
הנה, מצאתי, הוא אמר. רק רגע. הוא לקח עט שהייתה מונחת על השידה שליד המיטה וזז אחורה. אחר-כך אחז בכף רגלה היחפה של אורית. כן, הוא אמר לתוך הטלפון. אני מוכן, והחל לרשום על כף הרגל את ההוראות של גברת דרורי. ברגע בו נגעה העט בעור כף הרגל החלה אורית לבעוט ברגליה, גופה מתפתל מתחתיו בפראות. הוא שינה מעט את תנוחתו, והתיישב עם כל משקלו על רגלה השמאלית, כך שלא תוכל לזוז, ואחר-כך חזר לרשום את המתכון על כף הרגל. מדי פעם הגניב מבטים לעבר אורית, שבשפתיים חשוקות עשתה מאמצים על-אנושיים למנוע מצווחות של צחוק בלתי-נשלט להגיע אל הצד השני של קו הטלפון. הוא האזין בקפידה להוראותיה של צילה, רושם כל מילה.
בסדר, הוא אמר לבסוף, ממש תודה.
הוא הניח לרגליה של אורית, וחזר אל פלג גופה העליון. כל פניה היו אדומות כעת, ועיניה שטופות מדמעות של צחוק. הוא ליטף את שיערה, ולמשך מספר דקות היה עסוק בלכסות בנשיקות את פניה. בצד השני הייתה עסוקה גברת דרורי בלקטר על בעלה.
אחר-כך שלח שוב את ידו אל המגירה שבשידה, הפעם אל אביזר אחר: מחסום של עור, עם כדור עגול ויפה לפה ורצועות מחזקות. אורית ניסתה כמובן להתנגד, אבל הוא לא הרפה, ואחרי שתי דקות היא הייתה אילמת לגמרי. לבסוף שלח את ידו אל עוד פריט שהיה מונח על השידה: זוג פמוטים גדולים, מצופים כסף מבריק. חדשים לגמרי. נר לבן וחדש היה קבוע בראש כל אחד מהם. עיניה של אורית נפקחו מאימה. הוא לקח אחד מהם, שלף גפרור מתוך קופסה, וברוב טקס הדליק את הנר. אחר-כך לקח את הפמוט בזהירות, והחל להעביר אותו מעל לגופה של אורית, נוגע ברפרוף בפטמותיה, אבל עדיין לא מטפטף. עיניה נפערו, מוכנה לספוג את הכאב.
מן הצד השני של אפרכסת הטלפון סיימה גברת דרורי את מנת הקיטורים. הם היו עסוקים כעת במילות פרידה, והוא הודה לה שוב על המתכון.
אגב, גברת דרורי, הוא אמר, שכחנו להגיד לכם תודה על המתנה לחג. באמת מתנה נהדרת. יפהפייה.
כן, אמרה אמה של אורית. האמת, אני ומשה הופתענו קצת שביקשתם דווקא פמוטי כסף לקידוש, אבל כל הכבוד. מאוד יפה שחבר'ה צעירים שומרים קצת על המסורת.
תתפשטי, הוא ציווה עליה. ליטף אותה, נישק אותה, אהב לגרות אותה קצת לפני שהוא קושר אותה. ליקק אותה, נשך אותה קצת. לבסוף הפשיט אותה לגמרי. ציווה עליה לשכב על המיטה, וקשר את פרקי ידיה באזיקים אל מסגרת המיטה. דגדג אותה קצת בבית השחי, להבהיר לה שהיא חסרת אונים. את רגליה לא קשר; אהב לראות אותה בועטת, נאבקת.
הוא התחיל עם השוט, מכות חלשות-חלשות בהתחלה, כמעט בלתי מורגשות, ולאט לאט החריף אותן. זה כל מה שאתה מסוגל, היא קינטרה אותו, אבל הוא לא התפתה להזדרז. המשיך עם המכות הקטנות, המציקות. בכל הגוף. בחזה, ברגליים, בין הרגליים. היא המשיכה לקנטר אותו, אבל הסבלנות שלו, כרגיל, השתלמה. נשימתה החלה להיעשות חזקה, מהירה. ראשה נוטה לאחור. הוא הצליף בידו הימנית, ובידו השמאלית ליטף בעדינות באצבעותיו בין רגליה. לאט לאט, כהרגלו. היא החלה להתפתל תחת ידיו. הוא הוריד באיטיות את ראשו לעבר גופה, והחל ללקק אותה, לנשק, לנשוך. מכפות הרגליים למעלה, מן הצוואר למטה. גופה סער מתחתיו, נאנקת, גונחת, מייללת - עד שלרגע התרומם והפסיק הכול. רגע!
מה קרה? היא שאלה, קולה רועד.
הוא לקח מן השידה שליד המיטה את הטלפון האלחוטי. שכחתי לעשות שיחת טלפון חשובה. עכשיו?, היא נדהמה. הוא התעלם, ודקלם בקול את הספרות שתקתק: ארבע-ארבע-שש-שמונה-שתיים-שלוש-שלוש. לקח לה שתי שניות עד שקלטה, ועיניה נפערו באימה. מן הצד השני ענה לו קול נשי מבוגר.
שלום גברת דרורי, הוא אמר לתוך אפרכסת הטלפון. היא קצת הופתעה שהתקשר, בדרך-כלל אורית הייתה זאת שמתקשרת אליהם, באופן טבעי. כן, הוא אמר, אורית כרגע - היא לא חופשייה להתקשר. הם החליפו מילות פתיחה רגילות, מה נשמע, איך העניינים, ודרך אגב, אתה יכול לקרוא לי צילה. נו, היא אמרה, אתה דואג לאוריתי שלי? כמובן, גברת דרורי, הוא אמר. הוא הניח לשוט, ונתן לידו הפנויה ללטף את פניה של אורית, לצבוט אותן, ולפתע - גם סטירה קלה.
מה זה היה, שאלה צילה. מה, הוא שאל. היה איזה רעש, היא אמרה. נו, לא חשוב. אגב, התקשרנו אליכם אתמול בלילה.
איזה יום היה אתמול? יום חמישי. אה, נכון, הוא אמר. לא היינו בבית. הלכתם לבלות, היא שאלה. כן, הוא אמר. היינו ביפו, באיזה מקום. אה, יפו, התרגשה גברת דרורי. אורית תמיד אהבה את יפו העתיקה. ללכת על החוף, להתבונן בסירות הדייגים. כן, הוא אמר, בדיוק, סירות דייגים. בידיו המשיך לצבוט את אורית בבטנה, ברגליה, בחזה, בלחיים, בשפתיים. היא התפתלה, מנסה להתחמק מפגיעותיו הרעות, אבל לא היה לה הרבה מרווח לפעולה. בשפתיה היא התחננה בלי קול, אבל לא יכלה כמובן להשמיע הגה. הוא לא ריחם לרגע.
אחר-כך פתח מגירה בשידה, לקח ממנה מחבט קטן של עור, והחל להצליף בה. מכות קטנות, מציקות. הוא התבונן בעניין כיצד היא מנסה להחניק את צווחות הכאב. בינתיים המשיך לשוחח עם גברת דרורי. היא שוב תהתה לגבי הרעש. אה, זה, הוא אמר. אני מנסה להרוג פה איזה יתוש, ונתן צליפה חזקה במיוחד בין רגליה של אורית.
אגב, שכחתי להגיד לך שמאוד אהבתי את הגפילטע פיש שלך, הוא אמר, והיה יכול להרגיש בקורת הרוח מן הצד השני של קו הטלפון. באמת? אורית אף פעם לא אהבה את הגפילטע פיש שלי. איזה יופי שאתה אוהב. אני יכולה אפילו לתת לך את המתכון.
באמת, הוא אמר. זה רעיון. הוא החזיק כעת את האלחוטי בין כתפו ללחיו, על מנת לפנות את שתי ידיו. הוא החל מכה את אורית עם המחבט בין רגליה, ובידו השנייה צבט את פטמותיה. אבל רגע, הוא אמר לטלפון. אין לי איך לרשום כרגע. אבל אז הבליח בו רעיון.
הנה, מצאתי, הוא אמר. רק רגע. הוא לקח עט שהייתה מונחת על השידה שליד המיטה וזז אחורה. אחר-כך אחז בכף רגלה היחפה של אורית. כן, הוא אמר לתוך הטלפון. אני מוכן, והחל לרשום על כף הרגל את ההוראות של גברת דרורי. ברגע בו נגעה העט בעור כף הרגל החלה אורית לבעוט ברגליה, גופה מתפתל מתחתיו בפראות. הוא שינה מעט את תנוחתו, והתיישב עם כל משקלו על רגלה השמאלית, כך שלא תוכל לזוז, ואחר-כך חזר לרשום את המתכון על כף הרגל. מדי פעם הגניב מבטים לעבר אורית, שבשפתיים חשוקות עשתה מאמצים על-אנושיים למנוע מצווחות של צחוק בלתי-נשלט להגיע אל הצד השני של קו הטלפון. הוא האזין בקפידה להוראותיה של צילה, רושם כל מילה.
בסדר, הוא אמר לבסוף, ממש תודה.
הוא הניח לרגליה של אורית, וחזר אל פלג גופה העליון. כל פניה היו אדומות כעת, ועיניה שטופות מדמעות של צחוק. הוא ליטף את שיערה, ולמשך מספר דקות היה עסוק בלכסות בנשיקות את פניה. בצד השני הייתה עסוקה גברת דרורי בלקטר על בעלה.
אחר-כך שלח שוב את ידו אל המגירה שבשידה, הפעם אל אביזר אחר: מחסום של עור, עם כדור עגול ויפה לפה ורצועות מחזקות. אורית ניסתה כמובן להתנגד, אבל הוא לא הרפה, ואחרי שתי דקות היא הייתה אילמת לגמרי. לבסוף שלח את ידו אל עוד פריט שהיה מונח על השידה: זוג פמוטים גדולים, מצופים כסף מבריק. חדשים לגמרי. נר לבן וחדש היה קבוע בראש כל אחד מהם. עיניה של אורית נפקחו מאימה. הוא לקח אחד מהם, שלף גפרור מתוך קופסה, וברוב טקס הדליק את הנר. אחר-כך לקח את הפמוט בזהירות, והחל להעביר אותו מעל לגופה של אורית, נוגע ברפרוף בפטמותיה, אבל עדיין לא מטפטף. עיניה נפערו, מוכנה לספוג את הכאב.
מן הצד השני של אפרכסת הטלפון סיימה גברת דרורי את מנת הקיטורים. הם היו עסוקים כעת במילות פרידה, והוא הודה לה שוב על המתכון.
אגב, גברת דרורי, הוא אמר, שכחנו להגיד לכם תודה על המתנה לחג. באמת מתנה נהדרת. יפהפייה.
כן, אמרה אמה של אורית. האמת, אני ומשה הופתענו קצת שביקשתם דווקא פמוטי כסף לקידוש, אבל כל הכבוד. מאוד יפה שחבר'ה צעירים שומרים קצת על המסורת.
