קטע

היא שכבה פשוקת איברים על מיטתי. סימני הסשן הקרב לקצו ניכרו הן על גופה והן במבטה, המבט המיוחד הזה שמשלב בתוכו איכשהו ריגוש חזק ביחד עם שלווה עמוקה. גם את אהבתה והערצתה ניתן היה לקרוא בו, ודברים יפים נוספים שאין להם שם. כמה שלא אחזה בו, ישאר המבט הזה לפלא בעיני.
גופינו העירומים צמודים היו, מתמזגים לאחד. הנוקשות השרירית שלי הצמידה את הרכות הנשית שלה למזרון, מחזקת את פעולת החבלים הקושרים את ידיה לברזלי המיטה. ידיי לטפו בעדינות את שערה, לחייה, צווארה. היא שקטה, מתמכרת למגעי.
סגרתי בשמאלי על פיה, מונע ממנה להפר את השקט גם לו רצתה. ימיני סגרה על אפה. נשימתה שלי היא עתה. חרף איבוד השליטה על צורך הקיום הבסיסי ביותר שלה, לא נעלמה השלווה ממבטה, והאמון נטל את מקומו לצדה. נעצתי את עיניי עמוק לתוך אלו שלה. למשך רגע ארוך וקסום של דממה היינו כך, בעוד מאגרי האוויר בגופה הולכים ומתכלים.
רכנתי אליה והסמכתי את פניי לפניה. נשימתי החופשיה ליטפה רכות את עורה. חייכתי.
"החיים שלך בידיי", לחשתי לה. עיניה התרחבו, אם כתגובה לדבריי, אם משום המחסור הגובר בחמצן בריאותיה. גל קטן של רטט שטף את גופה המשווע לאוויר תחתיי. התענגתי עליו לרגע ואז הרפיתי ממנה, מאפשר לאוויר לשוב ולזרום לתוכה.
עיניה נעצמו בהתנשמות חטופה. מששבה ופקחה אותן, גדולות ויפות, שכן בהן הניצוץ המוכר שכה אהבתי.
"אם היית בוחר לקחת את חיי עכשיו", אמרה בשקט נרגש, "הייתי מתה מאושרת".
בתשובה נטלתי שוב את הנשימה מפיה. הפעם בנשיקה.