הכי דור שני
מאת מאו(שולטת)
22 באוגוסט 2013
היא גרה לזמן קצר בנירנברג בפנסיון קטן ליד התחנה הסופית רוטנבאך וחושבת לפעמים על דן בן אמוץ זוכר ושוכח ושומע ברדיו את הקריין אומר משהו על באך לעקרת הבית במטבאך. היא נוסעת לעבודה המדהימה ברכבת. יום אחד היא מגיעה לתחנה בדיוק כשהרכבת נכנסת. מישהו נכנס לפניה, ואז מסתובב והעיניים נפגשות. היא מחייכת את החיוך הקטן-אוטומטי-לא-מגיע-לעיניים שלה. הוא נער פוסטר של גבלס. זוננשיין קינד, אך זו! הרמקול מצרצר וקול אומר לצאת. אכטונג, אכטונג, שנל! היא מתבלבלת ויוצאת החוצה. הוא יוצא אחריה. פראוליין, זה לאנשים שהגיעו לתחנה הסופית. בשבילך זאת תחנה ראשונה.
היא חוזרת לרכבת אחריו והוא מסתכל עליה בעיני דגניות ובמבט שהיא כבר מכירה. את לא מכאן, נכון? ניחוש טוב. את רוסיה, נכון? ניחוש גרוע. אני מישראל. הלם. את בכלל לא נראית יהודיה. עצמות הלחיים, העיניים, הפה... ואת ממש יפה. הוא מפסיק ומסמיק קצת. אולי תשבי לידי, בבקשה? היא שמחה לאפשרות של שיחה ויושבת מולו. הרכבת משקשקת. נקסטה האלט שוויינהאו. נקסטה האלט האופטבאנהוף. הוא מדבר על עצמו. מוזיקאי, גיטריסט, הקליפ הראשון שלו עולה ליו טיוב הערב. בינתיים הוא עובד בעסק המשפחתי. מכירות פומביות של רכוש פרטי יקר ערך, נוסד 1939. הוא בשנות העשרים שלו. היא, ובכן, יותר.
את כל כך יפה. אף פעם לא ראיתי מקרוב מישהי שנראית כמוך. אני רוצה לפגוש אותך הערב. נחגוג את הקליפ בפאב האירי ליד הנהר. האירים האלה, הם יודעים לשתות. היא צוחקת. רוצה? אתה יכול לבקש. תבקש יפה! היא מושיטה לו כרטיס ביקור ואומרת לו ממתי אפשר להתקשר. הוא יורד מהרכבת, שולח מבט אחרון לאחור. היא מזמזמת לעצמה את ההמנון הגרמני.
הסמס הראשון מגיע לפני שהיא מגיעה לתחנה שלה והחיוך שלה מגיע לעיניים ומאיר אותן מבפנים . היא מסיימת את יום העבודה והחיוך עדיין שם. הטלפון מצלצל בדיוק ברבע לתשע. אני כאן, במרכז הבאר, ואחכה עד שתגיעי. לא מסובך לאתר אותו: באמצע הבאר, מואר באלומת אור ומושך מבטים מהסביבה.
הוא יושב מתוח, מסתכל על הדלת, קופץ לקראתה במבט הקלה ברור על פניו. פחדתי שלא תבואי. אני כל כך שמח שבאת. היא מתיישבת ומסמנת לבארמן. נשתה וודקה לכבוד הפנים שלי. סקול! הם משוחחים. יותר נכון, היא מדברת והוא שואל שאלות לפעמים ומקשיב לכל מילה, העיניים מנסות לתפוס את המבט שלה, הידיים חסרות מנוחה. הם שותים עוד.
היא שואלת אם ביקר בישראל. הוא אומר שכן, נסע לצלול באילת. מים נפלאים, טהורים. היא אומרת שיבוא לבקר שוב, עכשיו שיש לו סיבה. הוא שותק. המבט תועה ממנה לרגע ואז חוזר לעיניים. זה לא שאני נאצי, אבל, אני לא יכול לראות (העוויית פנים במיאוס ויד מסובבת עיגול על הראש ומסלסלת פיאה ליד אוזן ימין). היא שותקת לרגע, מעכלת. חושבת על כל הפעמים ששמעה חברים חילוניים אומרים משהו דומה, או נגעלים מהריח. היא מרגישה שבכל זאת, יש הבדל.
הוא מבקש רשות לשיר לה את השיר שלו. היא מאשרת ומסתכלת בעיקר בשפתיים שלו נעות, הפנים מלאות הבעה. היא חושבת שהפה הזה נראה מאד שימושי. אולי תבוא לשיר לי אותו מחר בערב. חכה בתחנת רוטנבאך בתשע. היא משאירה שטר מתחת לכוס האחרונה שלה והולכת.
למחרת היא מאריכה במקלחת כמעט רותחת, שוטפת מעליה מילים שנאמרו וכאלה שלא. נקבוביות תופחות ונפערות ומתכווצות, נקיות, כל אחת במקומה. היא לובשת את השמלה האדומה, קצרה, קלה ולוהטת באדום מכבי אש, אדום דם שמזנק מאבי העורקים. מבט בשעון. היא מסמסת לו הוראות דרך. הוא מגיע מהר, מתנשף קצת. היא שומעת את המגפיים שלו חורקים בשלג הטרי שנערם על שביל הגישה והמוח מוסיף צעקות.
הוא הביא ורדים אדומים וידו מושטת קדימה ולמעלה, האצבעות הארוכות עוטפות את הגבעולים הקשורים. הייל היא! היא מהנהנת, מסתובבת ועולה למעלה. בוא אחרי. היא מגיעה לדלת שלה ומסתובבת. תחלוץ את המגפיים. הוא מסתכל עליה, מתיישב על הרצפה, מניח בזהירות את הורדים לידו וחולץ את המגפיים. האם תרצה שאוריד גם את הגרביים, פראו היא?
אין הרבה מקום בחדר. הם יושבים על המיטה. הוא מוזג וודקה לכוסות ומדליק ג'וינט ונותן לה אותו ומחפש אגרטל במטבח ושם בו את הורדים ומביא לחדר ומנגן לה בגיטרה. היא נהנית. באמצע השיר הרביעי הוא מפסיק לנגן ומסתכל לה בעיניים. אני רוצה, אני מבקש, אני יכול לנשק אותך, בבקשה?
כן.
היא דוחפת אותו לשטיח, יד ימין מורידה לו את הראש אחורה ולמטה, לכיוון המיטה. יד שמאל מרימה את השמלה מעט, ופניו נשאבים מעצמם לרווח בין ירכיה. היא מרימה את הרגליים ומשעינה אותן על הראש שלו, מוצלבות. השפתיים שלו מקיפות את חור התחת המבושם שמולו. הוא מנשק אותה. היא מפשקת רגליים לרגע ואז כולאת אותו בין ירכיה, ידיה תופסות בתלתלי הזהב ומושכות. שם. כן. כך. תזיז את הלשון לשם. עוד. תמשיך בדיוק כך. הוא בחיוך מלאכי ומנסה להגיד משהו שנשמע כמו "טעים". ואולי "אני מאושר", אבל למי אכפת? היא משתיקה אותו. גרמני טוב שומר על כללי הנימוס. אסור לדבר בפה מלא.
כמה זמן זה נמשך? היא מאבדת את עצמה בדהרה, משנה קצב, עוצרת, מתחילה מחדש ומגיעה לאורגזמה הטובה ביותר הזכורה לה בעשור האחרון לפחות, ידיה מועכות את הכתפיים שמתחתיה, הציפורניים בבשר. היא מדרגת אותה מייד ומתמוטטת אחורה על המיטה, דוחפת את ראש הזהב החוצה ממנה. הוא מתנשם ושותק. עובר קצת זמן. היא שותה עוד קצת ונזכרת בשעה ושמחה שלא יגרשו אותה מפה לשום מקום.
היא אומרת לו ללכת ועוקבת אחריו מתלבש באופן מסודר. היא לא מלווה אותו לדלת. היא שומעת מהחלון את שרשרת האופניים מטופלת בגסות. אחרי כמה דקות הרחוב שקט. היא יורדת למטה ונועלת את הדלת, חוזרת למיטה החמה ומתכרבלת בשלווה מתחת לפוך.
הבית נקי מגרמנים.
היא חוזרת לרכבת אחריו והוא מסתכל עליה בעיני דגניות ובמבט שהיא כבר מכירה. את לא מכאן, נכון? ניחוש טוב. את רוסיה, נכון? ניחוש גרוע. אני מישראל. הלם. את בכלל לא נראית יהודיה. עצמות הלחיים, העיניים, הפה... ואת ממש יפה. הוא מפסיק ומסמיק קצת. אולי תשבי לידי, בבקשה? היא שמחה לאפשרות של שיחה ויושבת מולו. הרכבת משקשקת. נקסטה האלט שוויינהאו. נקסטה האלט האופטבאנהוף. הוא מדבר על עצמו. מוזיקאי, גיטריסט, הקליפ הראשון שלו עולה ליו טיוב הערב. בינתיים הוא עובד בעסק המשפחתי. מכירות פומביות של רכוש פרטי יקר ערך, נוסד 1939. הוא בשנות העשרים שלו. היא, ובכן, יותר.
את כל כך יפה. אף פעם לא ראיתי מקרוב מישהי שנראית כמוך. אני רוצה לפגוש אותך הערב. נחגוג את הקליפ בפאב האירי ליד הנהר. האירים האלה, הם יודעים לשתות. היא צוחקת. רוצה? אתה יכול לבקש. תבקש יפה! היא מושיטה לו כרטיס ביקור ואומרת לו ממתי אפשר להתקשר. הוא יורד מהרכבת, שולח מבט אחרון לאחור. היא מזמזמת לעצמה את ההמנון הגרמני.
הסמס הראשון מגיע לפני שהיא מגיעה לתחנה שלה והחיוך שלה מגיע לעיניים ומאיר אותן מבפנים . היא מסיימת את יום העבודה והחיוך עדיין שם. הטלפון מצלצל בדיוק ברבע לתשע. אני כאן, במרכז הבאר, ואחכה עד שתגיעי. לא מסובך לאתר אותו: באמצע הבאר, מואר באלומת אור ומושך מבטים מהסביבה.
הוא יושב מתוח, מסתכל על הדלת, קופץ לקראתה במבט הקלה ברור על פניו. פחדתי שלא תבואי. אני כל כך שמח שבאת. היא מתיישבת ומסמנת לבארמן. נשתה וודקה לכבוד הפנים שלי. סקול! הם משוחחים. יותר נכון, היא מדברת והוא שואל שאלות לפעמים ומקשיב לכל מילה, העיניים מנסות לתפוס את המבט שלה, הידיים חסרות מנוחה. הם שותים עוד.
היא שואלת אם ביקר בישראל. הוא אומר שכן, נסע לצלול באילת. מים נפלאים, טהורים. היא אומרת שיבוא לבקר שוב, עכשיו שיש לו סיבה. הוא שותק. המבט תועה ממנה לרגע ואז חוזר לעיניים. זה לא שאני נאצי, אבל, אני לא יכול לראות (העוויית פנים במיאוס ויד מסובבת עיגול על הראש ומסלסלת פיאה ליד אוזן ימין). היא שותקת לרגע, מעכלת. חושבת על כל הפעמים ששמעה חברים חילוניים אומרים משהו דומה, או נגעלים מהריח. היא מרגישה שבכל זאת, יש הבדל.
הוא מבקש רשות לשיר לה את השיר שלו. היא מאשרת ומסתכלת בעיקר בשפתיים שלו נעות, הפנים מלאות הבעה. היא חושבת שהפה הזה נראה מאד שימושי. אולי תבוא לשיר לי אותו מחר בערב. חכה בתחנת רוטנבאך בתשע. היא משאירה שטר מתחת לכוס האחרונה שלה והולכת.
למחרת היא מאריכה במקלחת כמעט רותחת, שוטפת מעליה מילים שנאמרו וכאלה שלא. נקבוביות תופחות ונפערות ומתכווצות, נקיות, כל אחת במקומה. היא לובשת את השמלה האדומה, קצרה, קלה ולוהטת באדום מכבי אש, אדום דם שמזנק מאבי העורקים. מבט בשעון. היא מסמסת לו הוראות דרך. הוא מגיע מהר, מתנשף קצת. היא שומעת את המגפיים שלו חורקים בשלג הטרי שנערם על שביל הגישה והמוח מוסיף צעקות.
הוא הביא ורדים אדומים וידו מושטת קדימה ולמעלה, האצבעות הארוכות עוטפות את הגבעולים הקשורים. הייל היא! היא מהנהנת, מסתובבת ועולה למעלה. בוא אחרי. היא מגיעה לדלת שלה ומסתובבת. תחלוץ את המגפיים. הוא מסתכל עליה, מתיישב על הרצפה, מניח בזהירות את הורדים לידו וחולץ את המגפיים. האם תרצה שאוריד גם את הגרביים, פראו היא?
אין הרבה מקום בחדר. הם יושבים על המיטה. הוא מוזג וודקה לכוסות ומדליק ג'וינט ונותן לה אותו ומחפש אגרטל במטבח ושם בו את הורדים ומביא לחדר ומנגן לה בגיטרה. היא נהנית. באמצע השיר הרביעי הוא מפסיק לנגן ומסתכל לה בעיניים. אני רוצה, אני מבקש, אני יכול לנשק אותך, בבקשה?
כן.
היא דוחפת אותו לשטיח, יד ימין מורידה לו את הראש אחורה ולמטה, לכיוון המיטה. יד שמאל מרימה את השמלה מעט, ופניו נשאבים מעצמם לרווח בין ירכיה. היא מרימה את הרגליים ומשעינה אותן על הראש שלו, מוצלבות. השפתיים שלו מקיפות את חור התחת המבושם שמולו. הוא מנשק אותה. היא מפשקת רגליים לרגע ואז כולאת אותו בין ירכיה, ידיה תופסות בתלתלי הזהב ומושכות. שם. כן. כך. תזיז את הלשון לשם. עוד. תמשיך בדיוק כך. הוא בחיוך מלאכי ומנסה להגיד משהו שנשמע כמו "טעים". ואולי "אני מאושר", אבל למי אכפת? היא משתיקה אותו. גרמני טוב שומר על כללי הנימוס. אסור לדבר בפה מלא.
כמה זמן זה נמשך? היא מאבדת את עצמה בדהרה, משנה קצב, עוצרת, מתחילה מחדש ומגיעה לאורגזמה הטובה ביותר הזכורה לה בעשור האחרון לפחות, ידיה מועכות את הכתפיים שמתחתיה, הציפורניים בבשר. היא מדרגת אותה מייד ומתמוטטת אחורה על המיטה, דוחפת את ראש הזהב החוצה ממנה. הוא מתנשם ושותק. עובר קצת זמן. היא שותה עוד קצת ונזכרת בשעה ושמחה שלא יגרשו אותה מפה לשום מקום.
היא אומרת לו ללכת ועוקבת אחריו מתלבש באופן מסודר. היא לא מלווה אותו לדלת. היא שומעת מהחלון את שרשרת האופניים מטופלת בגסות. אחרי כמה דקות הרחוב שקט. היא יורדת למטה ונועלת את הדלת, חוזרת למיטה החמה ומתכרבלת בשלווה מתחת לפוך.
הבית נקי מגרמנים.
