שיעבוד המנכ"ל
מאת כחול(שולט){ג}
1 בדצמבר 2003
הוא שכב למלוא אורכו, עירום, על ביטנו, על מיטה צרה ומאורכת.
החדר שסביבו היה מלא בצירים צבעוניים, אך האוירה הכללית, בחדר שהיה מואר יתר על המידה, דמתה יותר לחדר ניתוח מאשר לכל מקום אחר.
הרגשת בחילה הציפה אותו, אך כעת הכל כבר מאוחר מדי.
הוא שכב דומם, ללא תנועה, חושש מהבאות, ללא כל יכולת התנגדות, מאזין בקשב וביראה לציחקוקים שמעליו, מוטל לחסדיה של גבירתו, במקום כה זר ומנוכר.
כשניכנס לחדר לפני כשעה, בצעדים מהוססים נישרך בעקבות גבירתו, העדיף להביט בישבנה החטוב כפי שהרגילה אותו, ולא בתפאורה שמסביב. עיניו נדדו בחוצפה גם במעלה גבה הזקוף, סוקרות את ידיה הדקות והעדינות ואת שיערה החלק והאסוף בקפידה. מכנסייה הלבנים ניצמדו לרגליה הארוכות, ומגפיה החומים כהים בעלי הקימור מעלה בקצה המחודד, אותם הכיר כה טוב- השלימו את התפאורה המושלמת.
לכשנכנסו לחדרון המאיים. האמן שאל אותו, "האמנם זהו רצונו?", והוא אישר זאת בשנית ובקול יציב כשעיניו מושפלות מטה, וציפורני גבירתו שורטות בעדינות מתחת לחולצתו.
האמן גיחך ודרש שיעלה על הכתב את שאמר, הוא עשה כן, וחתם בתחתית העמוד.
סימון חד מהזרת של גבירתו, הורה לו להתפשט, וכך עשה.
העוצמה שבשליטה בחיה כה יפה, הרחיבה את נחיריה של גבירתו, ושאיפות מלאות וארוכות מילאו אותה, בעודה סוקרת אותו ניצב כך לפניה, עירום וציתן.
היא ליטפה את עכוזו המוצק, אושר עילאי מילא אותה, השיעבוד הושלם, הוא ניצב לפני האקט האחרון ואינו מנסה עוד למחות.
ככל שהתחזק החשש שלו, כך התעצמה השליטה שלה.
היא הצמידה אותו למיטה, קושרת את ידיו בחוזקה מתחת למיטה, כשידיו מחבקות אותה. רגליו ניקשרו אף הן לברזלים שלאורך המיטה. ועל מנת למנוע תזוזה אפשרית כלשהי, חבל נוסף הועבר מתחת למיטה וניקשר מעל ישבנו, מצמידו בחוזקה למיטה, חבל אחרון שהוצמד לצאוורו מנע כל תנועה מראשו.
הוא שופד למיטה.
האמן ניצב לפניו פעם נוספת שאל לשלומו, ווידא האם לא נסוג ממה שחתם.
ציפורני גבירתו המשיכו כל העת לשרוט בעדינות את גבו.
הוא אישר לאמן להמשיך במלאכתו, ואישר בקול מהוסס לגבירתו לחסום את פיו ברצועה, כפי שסוכם ומראש.
הכדור הוחדר לפיו, והרצועה ניסגרה והודקה בחוזקה לצווארו.
הוא היה שלה. הוא ידע זאת והיא ידעה זאת. והאמן שלצידם המשיך בגיחוכו.
לאחר דקות לא מעטות של דיפדוף וציחקוק, הוא הצביעה בסיפוק על התמונה אותה בחרה.
האמן הינהן בהסכמה, והחל להכין את כליו.
היא ניגשה לצד פניו של תומר (כן, היה לו שם, לפחות עד לאחרונה), ליטפה אותם, ניסתה להרגיע אותו, בעוד ידה מונחת על כתפו החשופה, וציפורנה אופן בלתי מודע, ואולי דוקא כן, ננעצת בבשרו.
היא לחשה באוזנו והבטיחה שאם יתנהג יפה, הציור שדרשה יהיה קטן יחסית וימוקם היכן שסיכמו.
הוא ניסה ליבב דבר מה, רק רישרוש יצא מפיו, היא המשיכה ללטף את שערו הקצוץ, ממילא לא יכלה להבין את שרצה לומר, וממילא לא התעניינה בכך.
המשך יבוא.
החדר שסביבו היה מלא בצירים צבעוניים, אך האוירה הכללית, בחדר שהיה מואר יתר על המידה, דמתה יותר לחדר ניתוח מאשר לכל מקום אחר.
הרגשת בחילה הציפה אותו, אך כעת הכל כבר מאוחר מדי.
הוא שכב דומם, ללא תנועה, חושש מהבאות, ללא כל יכולת התנגדות, מאזין בקשב וביראה לציחקוקים שמעליו, מוטל לחסדיה של גבירתו, במקום כה זר ומנוכר.
כשניכנס לחדר לפני כשעה, בצעדים מהוססים נישרך בעקבות גבירתו, העדיף להביט בישבנה החטוב כפי שהרגילה אותו, ולא בתפאורה שמסביב. עיניו נדדו בחוצפה גם במעלה גבה הזקוף, סוקרות את ידיה הדקות והעדינות ואת שיערה החלק והאסוף בקפידה. מכנסייה הלבנים ניצמדו לרגליה הארוכות, ומגפיה החומים כהים בעלי הקימור מעלה בקצה המחודד, אותם הכיר כה טוב- השלימו את התפאורה המושלמת.
לכשנכנסו לחדרון המאיים. האמן שאל אותו, "האמנם זהו רצונו?", והוא אישר זאת בשנית ובקול יציב כשעיניו מושפלות מטה, וציפורני גבירתו שורטות בעדינות מתחת לחולצתו.
האמן גיחך ודרש שיעלה על הכתב את שאמר, הוא עשה כן, וחתם בתחתית העמוד.
סימון חד מהזרת של גבירתו, הורה לו להתפשט, וכך עשה.
העוצמה שבשליטה בחיה כה יפה, הרחיבה את נחיריה של גבירתו, ושאיפות מלאות וארוכות מילאו אותה, בעודה סוקרת אותו ניצב כך לפניה, עירום וציתן.
היא ליטפה את עכוזו המוצק, אושר עילאי מילא אותה, השיעבוד הושלם, הוא ניצב לפני האקט האחרון ואינו מנסה עוד למחות.
ככל שהתחזק החשש שלו, כך התעצמה השליטה שלה.
היא הצמידה אותו למיטה, קושרת את ידיו בחוזקה מתחת למיטה, כשידיו מחבקות אותה. רגליו ניקשרו אף הן לברזלים שלאורך המיטה. ועל מנת למנוע תזוזה אפשרית כלשהי, חבל נוסף הועבר מתחת למיטה וניקשר מעל ישבנו, מצמידו בחוזקה למיטה, חבל אחרון שהוצמד לצאוורו מנע כל תנועה מראשו.
הוא שופד למיטה.
האמן ניצב לפניו פעם נוספת שאל לשלומו, ווידא האם לא נסוג ממה שחתם.
ציפורני גבירתו המשיכו כל העת לשרוט בעדינות את גבו.
הוא אישר לאמן להמשיך במלאכתו, ואישר בקול מהוסס לגבירתו לחסום את פיו ברצועה, כפי שסוכם ומראש.
הכדור הוחדר לפיו, והרצועה ניסגרה והודקה בחוזקה לצווארו.
הוא היה שלה. הוא ידע זאת והיא ידעה זאת. והאמן שלצידם המשיך בגיחוכו.
לאחר דקות לא מעטות של דיפדוף וציחקוק, הוא הצביעה בסיפוק על התמונה אותה בחרה.
האמן הינהן בהסכמה, והחל להכין את כליו.
היא ניגשה לצד פניו של תומר (כן, היה לו שם, לפחות עד לאחרונה), ליטפה אותם, ניסתה להרגיע אותו, בעוד ידה מונחת על כתפו החשופה, וציפורנה אופן בלתי מודע, ואולי דוקא כן, ננעצת בבשרו.
היא לחשה באוזנו והבטיחה שאם יתנהג יפה, הציור שדרשה יהיה קטן יחסית וימוקם היכן שסיכמו.
הוא ניסה ליבב דבר מה, רק רישרוש יצא מפיו, היא המשיכה ללטף את שערו הקצוץ, ממילא לא יכלה להבין את שרצה לומר, וממילא לא התעניינה בכך.
המשך יבוא.
