לילה אביבי
מאת השולט אור(שולט)
30 בנובמבר 2003
קשורה אל העץ. הובלה אליו מועדת, נסמכת על זרועי. כיסוי העיניים הונח עליה עוד במכונית. זרועותיה מתוחות אל הענפים בחבל, רגליה צמודות. עומדת עירומה.
מידי פעם היא נרעדת לקולה של מכונית עוברת, לא בטוחה אם גופה מוסתר מאחורי שיחים, או אם הוא חשוף למבטי הנהגים.
לילה אביבי. קולות של צרצרים, אוזניה כרויות לצליל המצת שמצית את הסיגריה. רוצה לקרוא בשמי, אבל אסור לה לדבר.
אני עומדת במרחק מספר צעדים, מביטה בה בשקט. רואה את הצמרמורות שעוברות בה, את חוסר השקט, ההמתנה חסרת האונים. מתקרבת אליה. על הארץ מונחים אביזרים שפיזרתי לנוחותי. מלטפת בידי את פניה.
היא קופצת. ציפתה ל... לא יודעת בדיוק למה, נרגעת.
"שפחה" אני אומרת בקול קשה, "את לא תוציאי מילה מפיך, לא תזוזי, לא תגמרי ללא אישור".
היא מהנהנת וסופגת מיד סטירה. ראשה מועף הצידה, נושכת את שפתיה.
"אמרתי לא לזוז" אני חוזרת על דברי.
היא לא זזה.
מרימה את ניילון העיטוף ועוטפת בו את כל גופה, מהידים המורמות אל רגליה, אותן אני מפסקת ועוטפת כל אחת לחוד. רק פניה גלויות.
כשאני מסיימת לעטוף אותה, אני נוטלת מספריים וגוזרת את הניילון מאזור הפטמות, ומעט מהכתפיים. הידיים כואבות לה, אני רואה את השרירים מרעידים ממאמץ, את השפתיים הנשוכות.
"היום תלמדי שליטה עצמית" אני אומרת ואוספת מהארץ נמלה, אותה אני מניחה על כתפה. "את לא תזוזי כלבה שלי" אני מסננת.
גניחת מצוקה בורחת משפתיה, וגוררת בעקבותיה סטירה נוספת. "מעבר לסייף וורד שתאמרי אם לא תוכלי עוד, לא תוציאי מילה, ברור?"
היא לא זזה, לא מוציאה הגה.
היד שלי פולשת לתוכה בתנועה גסה, מפסקת את הרגליים וחודרת אל הרטיבות שמעידה על נכונותה. אני חופרת בה, משחקת בתוכה באצבעותי, מלטפת באגודלי את הדגדגן.
היא לא מעיזה לזוז, לא מעיזה להשמיע קול, רק הנשימות מואצות.
מסלקת את הנמלה מעליה, גוזרת פס מהניילון שמונח על ישבנה, ומלטפת את פי הטבעת. שרירי הישבן שלה מתהדקים על ידי מבקשים שאחדור לתוכה ובו בזמן שאחוס על הפתח הצר. אני חודרת אליה. אני בה, מביטה בפנים שמתעוותים בניסיון לא לזוז, ואוספת את שפתיה אל פי.
"לא לזוז זנזונת רטובה שלי" אני לוחשת לה, בעוד אצבעותי מלטפות, חודרות, יוצאות, חוזרות... היא כמו נהר של תשוקה, אני אוספת מהרטיבות ומעבירה את אצבעותי על פיטמותיה ופניה.
"למצוץ" אני פוקדת ומחדירה אותן לפיה, בעוד שפתי מלטפות ויונקות את הפטמות הזקורות. היא מעבירה לשון חששנית על האצבעות, ומיד יונקת אותן, מלקקת...
אני מוציאה את אצבעותי מפיה.
"די, לא לזוז" פוקדת עליה.
אני נוטלת לידי את הקיין ומתחילה להצליף קלות על ישבנה. הניילון מגן מעט מהצריבה, אבל את המכה היא מרגישה.
ההצלפות הופכות למהירות וחזקות יותר. היא לא זזה, לא מוציאה הגה. מצליפה על ישבנה, ירכיה, מסתובבת סביבה, ומצליפה על השדיים. הצלפות קצובות, אחת בשניה. והן פוגעות זו לצד זו, מחממות את העור שמתחת לניילון.
הנשימות שלה הופכות למהירות יותר ויותר, כואב לה, היא רוצה לגנוח, לצעוק, כמה דמעות זולגות ועוברות את כיסוי העיניים, רגילה לקרוא בשמי, לתת לי את עצמה במילים, דממה.
אני ממשיכה להצליף. 40 הצלפות, 50, 60... באחת קצת הנשימה משתנה. מנשימות מיוסרות לנשימות עמוקות, חולמניות. אני מעטה את קצב ההצלפות, מניחה להן לחדור אל הספייס, להעמיק אותו. גופה נשמט, שרירייה רפויים, רק החבלים אוחזים בה זקופה.
אני מניחה לקיין, אוספת אותה בזרועותי, מסירה את כיסוי העיניים ומשחררת את החבלים. היא קורסת עלי ואני מניחה אותה על השמיכה שמונחת על המכסה הקדמי של הרכב. מחבקת וגוזרת את הניילון מגופה. ראשה שמוט עליי.
מחבקת אותה זמן רב, מחממת אותה בגופי. לאט היא חוזרת, מניחה יד מותשת על עורפי ומקרבת אותי אליה לנשיקה. העיניים שלה מלאות בי כשאני מעבירה את אצבעותי על הדגדגן הנפוח "עכשיו מותר לך לגמור" אני אומרת "בואי אליי אהובתי, קראי בשמי, התפוצצי אליי"
הגניחות שנאסרו עליה פורצות, והיא גומרת.
מידי פעם היא נרעדת לקולה של מכונית עוברת, לא בטוחה אם גופה מוסתר מאחורי שיחים, או אם הוא חשוף למבטי הנהגים.
לילה אביבי. קולות של צרצרים, אוזניה כרויות לצליל המצת שמצית את הסיגריה. רוצה לקרוא בשמי, אבל אסור לה לדבר.
אני עומדת במרחק מספר צעדים, מביטה בה בשקט. רואה את הצמרמורות שעוברות בה, את חוסר השקט, ההמתנה חסרת האונים. מתקרבת אליה. על הארץ מונחים אביזרים שפיזרתי לנוחותי. מלטפת בידי את פניה.
היא קופצת. ציפתה ל... לא יודעת בדיוק למה, נרגעת.
"שפחה" אני אומרת בקול קשה, "את לא תוציאי מילה מפיך, לא תזוזי, לא תגמרי ללא אישור".
היא מהנהנת וסופגת מיד סטירה. ראשה מועף הצידה, נושכת את שפתיה.
"אמרתי לא לזוז" אני חוזרת על דברי.
היא לא זזה.
מרימה את ניילון העיטוף ועוטפת בו את כל גופה, מהידים המורמות אל רגליה, אותן אני מפסקת ועוטפת כל אחת לחוד. רק פניה גלויות.
כשאני מסיימת לעטוף אותה, אני נוטלת מספריים וגוזרת את הניילון מאזור הפטמות, ומעט מהכתפיים. הידיים כואבות לה, אני רואה את השרירים מרעידים ממאמץ, את השפתיים הנשוכות.
"היום תלמדי שליטה עצמית" אני אומרת ואוספת מהארץ נמלה, אותה אני מניחה על כתפה. "את לא תזוזי כלבה שלי" אני מסננת.
גניחת מצוקה בורחת משפתיה, וגוררת בעקבותיה סטירה נוספת. "מעבר לסייף וורד שתאמרי אם לא תוכלי עוד, לא תוציאי מילה, ברור?"
היא לא זזה, לא מוציאה הגה.
היד שלי פולשת לתוכה בתנועה גסה, מפסקת את הרגליים וחודרת אל הרטיבות שמעידה על נכונותה. אני חופרת בה, משחקת בתוכה באצבעותי, מלטפת באגודלי את הדגדגן.
היא לא מעיזה לזוז, לא מעיזה להשמיע קול, רק הנשימות מואצות.
מסלקת את הנמלה מעליה, גוזרת פס מהניילון שמונח על ישבנה, ומלטפת את פי הטבעת. שרירי הישבן שלה מתהדקים על ידי מבקשים שאחדור לתוכה ובו בזמן שאחוס על הפתח הצר. אני חודרת אליה. אני בה, מביטה בפנים שמתעוותים בניסיון לא לזוז, ואוספת את שפתיה אל פי.
"לא לזוז זנזונת רטובה שלי" אני לוחשת לה, בעוד אצבעותי מלטפות, חודרות, יוצאות, חוזרות... היא כמו נהר של תשוקה, אני אוספת מהרטיבות ומעבירה את אצבעותי על פיטמותיה ופניה.
"למצוץ" אני פוקדת ומחדירה אותן לפיה, בעוד שפתי מלטפות ויונקות את הפטמות הזקורות. היא מעבירה לשון חששנית על האצבעות, ומיד יונקת אותן, מלקקת...
אני מוציאה את אצבעותי מפיה.
"די, לא לזוז" פוקדת עליה.
אני נוטלת לידי את הקיין ומתחילה להצליף קלות על ישבנה. הניילון מגן מעט מהצריבה, אבל את המכה היא מרגישה.
ההצלפות הופכות למהירות וחזקות יותר. היא לא זזה, לא מוציאה הגה. מצליפה על ישבנה, ירכיה, מסתובבת סביבה, ומצליפה על השדיים. הצלפות קצובות, אחת בשניה. והן פוגעות זו לצד זו, מחממות את העור שמתחת לניילון.
הנשימות שלה הופכות למהירות יותר ויותר, כואב לה, היא רוצה לגנוח, לצעוק, כמה דמעות זולגות ועוברות את כיסוי העיניים, רגילה לקרוא בשמי, לתת לי את עצמה במילים, דממה.
אני ממשיכה להצליף. 40 הצלפות, 50, 60... באחת קצת הנשימה משתנה. מנשימות מיוסרות לנשימות עמוקות, חולמניות. אני מעטה את קצב ההצלפות, מניחה להן לחדור אל הספייס, להעמיק אותו. גופה נשמט, שרירייה רפויים, רק החבלים אוחזים בה זקופה.
אני מניחה לקיין, אוספת אותה בזרועותי, מסירה את כיסוי העיניים ומשחררת את החבלים. היא קורסת עלי ואני מניחה אותה על השמיכה שמונחת על המכסה הקדמי של הרכב. מחבקת וגוזרת את הניילון מגופה. ראשה שמוט עליי.
מחבקת אותה זמן רב, מחממת אותה בגופי. לאט היא חוזרת, מניחה יד מותשת על עורפי ומקרבת אותי אליה לנשיקה. העיניים שלה מלאות בי כשאני מעבירה את אצבעותי על הדגדגן הנפוח "עכשיו מותר לך לגמור" אני אומרת "בואי אליי אהובתי, קראי בשמי, התפוצצי אליי"
הגניחות שנאסרו עליה פורצות, והיא גומרת.
