צלע שלישית- מסיבת חנוכה במועדון

וכך יוצא שאנו שלש נשים העושות דרכנו אל העיר הגדולה למועדון עם אדון אחד. ליהי, הצעירה שביננו היא אם מניקה, כבר שנה שלא יצאה מהחיתולים והקימה בלילות והיא בשמלת מיני שחורה, מאופרת וחיונית. השניה היא הסאבית המיתולוגית שלו והשלישית זו אני, השפחה הנוכחית. יש ביננו, הבנות, רעות שנבנתה לאורך השנים במפגשים הזויים, הסכמי סודיות וסולידריות של סוטות.
כשאנו נפגשים מאסטר מחבק בחום את הסאבית לשעבר, חיוך קורן על פניו, אני מסיטה את העיניים הצידה לא להסתכל, אבל כשמחזירה אותן, החיבוק עדין שם, רחב ועוטף. ליבי מתכווץ בכאב, הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שהיא קטנה, נמוכה וחמודה, ואני, באופן טיפוסי לקהילה, ענקית שכזאת, גבוהה ושמנה ובגלל זה אינו מחבק אותי ככה.
תחושת יתמות וצער מגדירה מחדש כל תא שבגופי, ומחשבה דחופה מזנקת: "אני חייבת להתרחק וללכת משם, עלי לקום ולצאת ולחפש לי אהבה אחרת, הוא לעולם לא ירגיש משהו דומה כלפי".
ארבע דמויות בשחור עושות דרכן אל הדאנג'ן גבר אחד, גבוה ונאה הפוסע בנינוחות של מאסטר ולצידו שלש נשים מדדות על עקבים מייסרים. כאשר יורדים מטה, אל המועדון שמתחת למפלס הרחוב, זו ארץ לעולם-לא, דברים שלא חשבנו שנעשה לעולם, הופכים סבירים ואפשריים, מתחם שהוא על זמן וחלל, עשרה מטרים מפרידים בינו לבין הרחוב ואלפי שנות אור.
הערה לגבי מצב המועדון, היום ביחס לזמן העבר המיתי: כמות התימהונים והארסים עלתה, גם כמות הגברים ביחס לנשים ( חמישה התחילו איתי באותו ערב, חברות! אני לא יודעת איך לומר לכן יותר חזק, פשוט באנה לשם! It's Raining Men Halleluiah ) , המבוך האפל משדרג את חווית המשתמש/ת, הצוות מאיר פנים והאוירה מטמטמת חושים וסליזית כמו שמועדון צריך להיות. ויש דור חדש של צעירו/ות שאם היינו תנועה פוליטית הינו גאים בהם, הופעה יצירתית וניצוץ של שליחות בעיניים.
ערב חנוכה, ריח הסופגניות והפסטלים, המוצעים בנדיבות לקהל, מתערבב בעשן, המוסיקה טובה, הדי ג'איית, משתדלת לאזן בין הקשישים לאפרוחים ושמה לנו את Sweat Dreams are Made of Tears , ואנו שרות אותו בעוז במעגל קטן שיצרנו בינות לרוקדים, המנון בידיאסאמי.
ליהי רוקדת בשמחה שוצפת ואנרגיות של שמש ורוח, גם אנו מאבדים את תחושת הגוף, כדברי יהודית רביץ- "רחבת הריקודים, האושר הוא רחבת הריקודים", ברגע מסוים אני מוצאת עצמי מאחוריו, הוא אוסר זרועותי תחת בתי השחי שלו ואנו נעים מחובקים, אני מנצלת את הפוזיציה כדי ללקק את עורפו, מליחות קלה של זיעה על לשוני, הטעם והריח החם שלו מציפים את חושי.
ואז הוא מקרב את ליהי אלינו ושנינו אוחזים בה, מלטפים את פניה ושיערה בארבע ידיים, משלבים אצבעות וכפות ידיים, נוגעים בשדיה, מאחד נהיינו שניים ומשניים הפכנו לשלישיה מתלטפת תוך כדי ריקוד.
הגוף המשולש נפרם כאשר עולה סשן דום /שפחה על הבמה, עיני ממוסמרות בשוט רב זנבות ובאחותי שעל הצלב ואני מספיקה להתכווץ בבטן מההצלפה הראשונה כשאדוני נוטל ידי בכף ידו, באחיזה רפויה כשל מי שיודע שאלך אחריו לכל מקום, מוביל אותי אל חדר הזוגות הסגור בוילון ובשומר. במתחם זה סמיך האויר מסקס כמו נזיד חורפי.
אני למרגלותיו, אצבעותיו היפות והארוכות מוכתמות בסירופ תות של סופגניה, מלקקת את הצד הפנימי של כף ידו, הייתי יכולה לאכול מכף ידו קבוע, חלום. לשוני מתמכרת לרווח בין האצבעות, הוויתי נמלאת במתיקות הריבה, אחרי כן אני מניחה את ראשי בין מפסעותיו ונושמת את האויר שברווח וטוב לי שם, טוב לי מאוד, עד כמה שהרצפה קרה ונוקשה, זה המקום שבו אני הכי רוצה להימצא.
תראה אני כמו כלבה, לוחשת לו קרוב לאוזן. למה כ מ ו ? הוא שואל, את כלבה! פוסק.
וכיוון שרעש, הוא מתרומם על רגליו ומורה לי בתנועת אילוף קטנה להשאר "בארצה", יוצא לרגע וחוזר אל מאחורי הוילון כשליהי אחוזה בכף ידו. הוא מתישב על ספסל שלשת מושבי קולנוע הוא באחד מהם וליהי פרוסה על השניים האחרים ראשה וחזה על ברכיו.
אז שולף את הזין, לי זה סימן ואני נרתמת ברצון למציצה. במיוחד מפני שאני יודעת שהוא עסוק ולכן לא יפריע לי להתענג לאט וביסודיות על חלציו. אני אוהבת לסגור על הזין שלו בכל פי, להרגיש אותו גדל ומתעצם ומתארך, הטעם שלו משתנה בכל מצב, ותמיד טעים לי, לאט, כמו משיכות מכחול ארוכות ואיטיות, הלשון מתמקדת בכיפה, נעה על קוי המתאר, יונקת ומכה קלות בפי השופכה. הוא עסוק ולכן יש לי זמן עד הרגע שבו יאגרף את שערי יחזיק בכף ידו הגדולה את ערפי וישתמש בלוע ככלי לשימושו.
אבל כיוון שאני מוצצת את הזין, נקודת הראות שלי מוגבלת, אני מעיפה מבט פה ושם, וקולטת בשברירי מראה את מה שביקשתי לראות. את ההתחלה של הדברים, המראה שאבד לי, רגעי הפיתוי. עיניו לכדו את עיניה, הוא מדבר סמוך לאוזניה, שואל משהו, היא מחייכת, נבוכה מעט. אוי הריכוז הזה שבו הוא עושה כל תנועה, דרוך כצייד המותח קשתו, כנגן כינור המניף את הקשת, והיא מתרצה ונענית, כמה התגעגעתי לראות את זה. שלש שנים שאנו יחד, נוח כמו בנעלי בית אבל הדריכות התפוגגה.
בשבריר המבט הבא אני רואה אותו מטפל בחזה שלה, במשחק המוכר של אש וקרח, צביטות ולטיפות, אנחות כאב ועונג בוקעות מפיה. אני יודעת מה הוא עושה, יעשה, רגע זה כואב ועוד כמה שניות ויתרקם נס קטן הוא יצבוט חזק והיא לא תחוש. מה זה? שאלתי אותו לפני אלף ימים בפליאה? איך אתה עושה את זה ? סוגסטיה, עניתי לעצמי מפני ששתק.
מתוך החשיכה, כך נדמה לי, מטפטף חלב אם על עורה החלק ומשם אל לחיי וזה הכי ניגוד שיש, המועדון שלנו, העשן הסמיך, הפומביות, הרעש, שלישיה נואפת וחלב אם טהור.
אני מצטרפת ללטף אותה, החלקות הלבנה של עורה, הגביעים המושלמים של שדיה, פניה המכווצות בייסורים, הנה היא כמו הפייטה של מיכאלאנג'לו, היא בזרועותיו כמו ישוע בזרועות מריה, ואני כמו אחד הכרובים המלאכים המגיחים מהצד למטה. אני תוהה אם להפשיל שמלתה הקצרה, אבל ידה עוצרת בי, היא רוצה להשאר בבגדיה. אני עוזבת את הזין שלו ונעה אחורנית לקבל תמונה טובה והיא תופסת מקומי על הברכיים למרגלותיו והוא מנשק אותה, הנשיקה בינהם יפה ואיטית, מתמשכת אין סוף, זה טוב ויפה בעיני כמו רישום עדין בצבעי מים ואני יוצאת, לא להפריע ולרקוד ולספר למיתולוגית שרוקדת בחוץ רכילות בזמן אמת.
הם מצטרפים ואנחנו נדברים ביננו לצאת חזרה הביתה. בריקוד האחרון הוא רוקד איתי סלואו, אפילו שהמוסיקה לא מתאימה, על הגבול הכמעט וונילי, אני כלבה טובה? שואלת אותו, את הכלבה שלי! הוא עונה.
ואני חושבת איך כשהיתי נערה צפיתי ב"חלף עם הרוח" ורציתי להיות סקרלט בזרועות רט, ואיכשהוא ידעתי שהחיים לא צופנים לי משהו כזה ולא תהיה חתונה לבנה ותמיד יהיה אחרת וקשה יותר. אבל עמוק תמיד נשאר בי הרצון להיות מעולפת בזרועות האהוב והוא הכי רט באטלר שיכול להיות במקום הכי הזוי ומפתיע על פני כדור הארץ שאפשר למצוא בו רומנטיקה.