מפגש עם עבד חדש
מאת מאסטר יקיר(שולט)
9 בדצמבר 2003
עבד כחול
בוקר של מצב רוח קודר. יום של הפוגה מהנסיעות התכופות בין חיפה לתל-אביב. התיישבתי מול המחשב, עניתי למיילים ולהודעות פרטיות, ובעיקר בדקתי הצעות מפתות. (אלה שעדיין לא קיבלו תשובה, קצת סבלנות...). הקפה כבר היה מונח על שולחני הקטן והסיגריה... העשן שלה הסתלסל בניחוחות מתוקים של הנאה.
יצאתי למרפסת, לטעום את חומם של קרני השמש הקרירות, אשר מעלות האוויר גברו על יכולתה של השמש למלא את תפקידה. הבטתי בעוברים ושבים, שעשו דרכם ברחוב מגוריי ובחנתי את הגברים, אותם הייתי בוחר להיות לי לעבדים. מדדתי את גבריותו של אחד מבעלי החנויות, ובעיני דמיוני, ישבתי על הכיסא שלו בחנות, והוא כרע מתחת לשולחן, ושימש כהדום לרגלי. סגרתי את הפנטזיה וחזרתי למחשב.
נכנסתי לצ'ט של יואל, בניק: 'אדון מצויד ת"א' וסקרתי את כינויי העבדים המיוחמים לכאב. האמת, לא כל כך בא לי שמישהו יפנה אלי. לא היה לי מצב רוח לשאלות ותשובות ולא עניתי לרבים מהפונים אלי. פתאום נחתה לי בפרטי הפניה: "שלום אדון, מצויד – הכוונה תרתי משמע?"
מכיוון שאני מצויד תרתי משמע, החלטתי להשיב לו. הוא קיבל מידע על הממדים שסיקרנו אותו ולאחר שתיאר את מראהו, עברנו לשוחח בטלפון.
קולו הגברי הרשים אותי. כבר באותו רגע, הבנתי שיכול להיות מפגש. הוא הבהיר שהוא חסר ניסיון. אני מבחינתי הבהרתי, שאקח אותו בסבלנות והוספתי, שהוא עצמו יופתע, עד כמה הוא מסוגל לקבל כאב ולהיות מושפל. קבענו לערב. הוא צלצל בדיוק בשעה היעודה. הסברתי לו לאן להגיע וכאשר צלצל בפעמון של דלת הכניסה לבנין, ירדתי לפתוח.
לבי החל לאבד את שלוותו. דפיקות מואצות התעצמו ותחושה של פחד נוראי אחזה בכל איבריי. ידיי כמעט השתתקו ורגליי ביקשו לחפור פתח מילוט על שפת המדרכה. בפתח עמד גבר בעל כוחניות רבה. על ראשו כובע ושרוך עיטר את כותפת חולצת התכלת שלו. סמל עם שמו תלוי היה על צד ימין של החולצה וכבר בעיניי רוחי, דמיינתי איך הוא שולף את האזיקים, אשר היו מחבורים ללולאת המכנסיים הכחולים שלו, שהיו צמודים מאוד לגופו, כמו ששוטרים לובשים תמיד, כדי להבליט את מה שיש או אין בין הרגליים, וזורק אותי לניידת.
עיניי סרקו במהרה את שתי המדרכות. ניידת לא הייתה. הוא הגיע ברכב פרטי, בלתי מזוהה. לבן. כזה של "מיוחדים" במשטרה. אספתי את כל פיקי הברכיים שבהם נתקפתי, בלעתי את שרידי הרוק האחרון, שעוד נותר בגרוני ואמרתי:
"ערב טוב, את מי אתה מחפש?"
הוא הרכין ראשו ולחש:
"אל תדאג, אני העבד שקבענו להיפגש".
חשתי איך ריאותיי מתמלאות חזרה באוויר שנמוג מתוכן. הרגשתי איך רגליי קובעות את אחיזתן שוב על הקרקע. נשמתי קשיחות עצומה מתוך רגעי המורא אליהם נכנסתי כשראיתי את השוטר ונכנסתי מיד לתפקיד. אחזתי באותה חבילה מובלטת שבין רגליו. חפנתי אותה בכפי בשיא כוחי, משכתי אותו פנימה, למסדרון הבניין, נעלתי את דלת הברזל בכניסה ורעמתי:
"למה לא אמרת שאתה שוטר?"
"לא יצא, מצטער..."
מעכתי חזק את החבילה שהתעוררה לזקפה מאחיזתי העזה ולחשתי ברוע:
"את כל הכוחניות שלך אני אמרח על הרצפה! זה שאתה ממויד, (לבוש מדים), לא מקנה לך דבר אצלי, ברור, אפס?!"
לא המתנתי לתשובתו וגררתי אותו לאורך המסדרון עד למדרגות, עליהן טיפסתי, תוך כדי שאני עדיין מנסה להרפות את המתח אליו נקלעתי, ברגע שראיתי שוטר בכניסה. ברקע, מול המחשבות שלי, רצו הסשנים החזקים ביותר. המשפילים ביותר. ידי המצליפה כבר החלה לנוע בעצבנות חסרת מנוחה ותכננתי להוציא מן המסתור את כל הסדיסט שטמון בתוכי. הדמיון התרוצץ בתאיו האחוריים ביותר של מוחי וריר של שביעות רצון החל לזלוג על שפתיי.
המדים שיגעו אותי. הטריפו את חרמנותי. הגבירו את רצוני להשפיל אותו. להשפיט. להפוך אותו לאבק. שטיח לדריכותיי. לנפש מתאדה. לגוף מאודה מאימת השוט ובעיקר, להשתמש בו לרצונותיי הנועזים.
נכנסנו אל תוך הבית. לא נתתי לו זמן להרגיע את הכאב באשכיו, אשר קודם הותקפו על ידי כף ידי וציוויתי:
"תוריד ת'ראש, אפס!"
סובבתי אותו, כך שגבו יהיה מופנה אלי והדפתי אותו אל הדלת. אחזתי בפטמותיו, עירפדתי את עורפו בשיניי המגורות, נצמדתי אל ישבנו, שגם הוא בלט מעוצב מן המכנסיים הכחולים והזין שלי, שקמו לו יצריו הפראיים, נע מעכוז לעכוז ובלחישה מאיימת הבהרתי:
"אני הולך לקרוע לך את התחת! זונה עם מדים, אה...? מה חשבת, כלב כחול, שזה יקנה לך איזו זכות אצלי?" אמרתי ונעצתי את שיניי שוב בעורפו, העצמתי את המשיכה בפטמותיו וביצעתי בישבנו תנועות של חדירה.
"על ארבע, עבד כחול!" פקדתי והלכתי לסלון. "תזחל אחריי!" לחשתי בטון משפיל.
התיישבתי על הכורסה, הנחתי רגל אחת על עורפו והורדתי את פניו אל הנעל שלי.
"לקק, תבריק לי את הנעל, כך שאוכל לצאת איתה מחר למכולת, אפס!"
ידעתי שאין לו ניסיון. לקח לו שבריר שנייה להסס, אך לשונו הונחה על הנעל שלי והחלה לנוע, מסויגת משהו.
"אם אתה רוצה לשרת אותי, תתחיל להתאהב בנעל שלי! לקק אותה! תבריק אותה! תסגוד! תראה לי כמה אתה נהנה!" ציוויתי בטון בלתי מתפשר.
לשונו לא הותירה פינה אחת יבשה. גם נעלי השנייה זכתה להברקה לוהטת.
הטלפון צלצל. הנחתי את רגליי על גבו של העבד הכחול ושוחחתי עם חבר בניחותא. מדי פעם הנחתי רגל אחת מתחת לסנטרו, הגבהתי את ראשו, ומרחתי את סולית הנעל על פניו. הוא הבין את הרמז ושלח את לשונו לליקוק. הנעל השנייה הונחה על כותפת חולצתו. לסירוגין, חלפו נעליי על פניו, זו אחר זו. כאשר סיימתי את השיחה הוריתי לו לעמוד על רגליו ולהתפשט.
הוא ביקש רשות להניח את בגדיו על הכורסה השנייה. קמתי ממקומי, התקרבתי אליו, סטרתי בחוזקה על לחיו והבהרתי: "בגדים של זונה כחולה, מקומם על הרצפה!"
התיישבתי שוב והוא שלף את גופו במהירות מתוך המדים. פקדתי עליו לנעול שוב את הנעליים ולהישאר בחוטיני המנומר, אשר הוריתי לו מראש להגיע לבוש באותו חוטיני. על צווארו הייתה שרשרת זהב ועל פרק ידו צמיד רחב מאותו חומר.
"אלי אתה לא תגיע עם הזבל הזה על הגוף! אתה לא נמצא במשמרת ברחוב, כאן אתה זונה מסוג אחר! אצלי אין זהב! אצלי יש קולר ואזיקים, זה ברור לך?"
הוא בלע את הרוק מגרונו ולחש:
"כן, אדוני".
לקח לו זמן לומר את המילה. מראש החלטתי לא להאיץ בו לכנות אותי כך, ולהפתעתי, זה הגיע מהר יותר מכפי שציפיתי, אך משסוף סוף פלט זאת, החלטתי להביא אותו להפנמה מלאה:
"מה זה... מה אמרת?"
"כן, אדוני", לחש הוא שוב.
"לא שמעתי!" זעקתי אל תוך אוזנו.
הפעם המלים הדהדו בחלל החדר. גופו החל לרעוד. הרעד היה קל לזיהוי. המלים, 'כן, אדוני', היו מהולות בהתרגשות עצומה. חייכתי אל קשיחותי והוריתי לו לכרוע שוב על ברכיו. נעלי הורידה את מצחו לרצפה ופסעתי לעבר השוט. אחזתי בו והעברתי את רצועותיו על גופו הנידף מרעד. מכיוון שזה לו, המפגש הראשון מן הסוג הזה, שאלתי:
"אתה עדיין רוצה להיות העבד שלי?"
"כן, אדוני", אמר בקול.
"אתה בטוח?"
"בהחלט, אדוני".
ניצבתי מעליו בתחושת סיפוק אדירה והתחלתי לפסוע סביב גופו המפותח. שרירי ירכיו בלטו וזרועותיו אף הן לא התביישו בעוצמת הכוח שהצטבר בשריריהן. ישבנו, שנחצה לשניים על ידי פס החוטיני, ושעוטר חלקית בערווה של גבריות, הפגין את המוצק שבו. גבו ישר, חלק ועטור מרחב. גוף מושך, ללא ספק ובעיקר, הוא שלי. נתון למרותי, לשליטתי, לסיפוקי ולרצונותיי.
המשכתי להניע את רצועות השוט על גופו, מן העורף ועד לחריץ ישבנו והבהרתי לו, שהוא עומד לקבל כמה כללי יסוד, של התנהגות בנוכחותי.
הכלל הראשון היה, שהוא לא נוגע בי מבלי לבקש רשות לדבר קודם. ההצלפה הפתיעה אותו. נשימתו המופתעת נשמעה היטב בחלל החדר.
"ברור, עבד כחול?"
"כן, אדוני", אמר בהתלהבות מסוימת.
"כלל שני, כאשר אנחנו נכנסים אל תוך הדירה, אתה מיד יורד על ארבע ומנשק את נעליי!"
ההצלפה השנייה הייתה חזקה יותר. כך, הייתה גם אי מוכנותו אליה. הוא אישר בקול בטוח את קבלתו של הכלל.
בין הכלל השני לשלישי, הנחתי על ישבנו סדרה של הצלפות מונחות וממוקדות. גופו התפתל מצד לצד והאודם החל לצבוע בלהט את האזור, שאני כל כך אוהב לראותו אדום ולוהט.
הכלל השלישי כלל בתוכו את הפקודה, שהוא אינו מורשה להרים את עיניו אל פניי, אלא אם הוא נדרש לעשות כן, ואת ההוראה, לפנות אלי אך ורק בתואר: 'אדוני'.
להפנמת הכלל הזה, ההצלפות התמקדו על גבו.
"את הכללים האחרים תקבל בהמשך, אם תימצא ראוי בכלל לשרת אותי, ברור עבד?"
"כן, אדוני".
"תחזור על הכללים, מילה במילה, עבד שלי, וחסר לך שתטעה!"
הוא החל לדקלם את הכללים, בעוד השוט מטייל על גופו ומאיים, שמא יטעה. חשתי בניסיונו להתרכז ולשחזר את מילותיי, מה שאני עצמי לא זכרתי, איך בדיוק התבטאתי. בכל מקרה, גם אם חזר על מילותיי במדויק, ההצלפות הוכיחו לו שטעה, ושאיננו מרוכז בדברי אדונו.
"עמוד על הרגליים, עבד!" פקדתי.
הוא ניצב בכל גובהו מולי.
"ראש למעלה!" צעקתי והוספתי: "תראה לי מה יש לך מתחת לחוטיני. אל תוריד אותו, רק תחשוף!" גערתי בו.
הוא גילה בפניי את הזין הממוצע שלו.
"תכסה אותו, אפס! אם זה מה שיש לך בין הרגליים, למה אתה טורח להבליט אותו מבעד למכנסיים?"
"סליחה, אדוני..."
"סתום את הפה! רד, רד על ארבע, כלב!"
"אל תעיז להרים את הראש או לזוז בכלל!" אמרתי וניגשתי למטבח. הכנתי לי כוס קפה והבאתי גם שתייה קרה. הוריתי לו ליישר את הגב ולא לזוז. הנחתי את כוס השתייה על גבו והזהרתי אותו, שאם הכוס נופלת מעל גבו, הוא לא יכיר את עצמו במראה. הוא לא זז. אני הזזתי את הכוס למקום אחר על גבו והיכן שהיא הייתה מונחת קודם, הנחתי את כוס הקפה. השילוב של החום והקור הביא אותו לנשימות מוטרפות. מדי פעם החלפתי את מיקומן של הכוסות על גבו ולנוחיותי, הוספתי גם את המאפרה.
"אתה רואה מה אתה שווה, עבד כחול?"
"כן, אדוני. אני לשירותך, אדוני".
הנחתי את נעליי על גב ידיו היציבות ולחצתי על אצבעותיו באיטיות מכוונת. מבלי לראות, חשתי איך שפתיו ננשכות מכאב ומעונג. כאשר סיימתי את שתיית המשקה הקר, הסרתי מעל גבו את הקפה ואת המאפרה. הנחתי אותם על השולחן הקטן שלי, והרמתי את סנטרו. בחנתי את עיניו הדומעות וקירבתי את שפתיי אל פיו. נשקתי קלות והעברתי את לשוני מקצה אחד של שפתיו אל הקצה השני. החדרתי אותה אל תוך פיו ולשונו התחננה למגע.
הוא ביקש את רשותי, להניח את ידיו על רגליי.
"ידיים מאחורי הגב!" ציוויתי. "אתה עוד לא ראוי לגעת בי!"
"סליחה, אדוני".
"כעת אני אבדוק את רמת היכולת שלך לספוג... כאב, עבד!"
"מה שתחליט, אדוני".
כיסיתי את עיניו לבל יראה את מצבטי המתכת, אשר הוצמדו אל פטמותיו. לחשתי לו, שלא יילחם בכאב. שינסה לקבל אותו בטבעיות. עיסיתי מסביב לפטמות הנואקות ושאלתי, אם הוא מסוגל לזה. הוא השיב בחיוב. הבהרתי לו, שעליו לומר לי מתי הכאב בלתי נסבל. השחלתי את ידי אל החוט המחובר למצבט, ותחבתי אותה אל פיו. ככל שהעמקתי, המצבט משך את פיטמתו ומן הסתם, הגביר את הכאב. הוא התענג על ליקוק אצבעותיי והכאב נמהל בתוך העונג הזה שלו.
הוריתי לו לעמוד והצמדתי 2 מצבטי משקולת אל אשכיו, שהיו חבויים עדיין מבעד לחוטיני. הוא נשם את הכאב והתחבר אליו. אני נשביתי בקיסמי התפתלויותיו והידקתי את המצבטים הן על הפטמות וגם על האשכים. מדי פעם, הטעמתי את פיו בלשוני ואצבעותיי חרשו בליטוף את גבו וחזהו. כאשר חשתי, שהוא מתפתל מעוצמתו של הכאב, אך מתמסר אליו, רק על מנת לרצות אותי ולהימצא ראוי להיות העבד שלי, הסרתי את המצבטים מעליו וריככתי בעדינות את הפטמות. על אשכיו סידרתי שוב את החוטיני.
חשתי שאני חייב לתת לו חיזוקים. לזרוק לו איזה עידוד, כי אכן הוא היה ראוי להם. חיבקתי אותו ואמרתי:
"עמדת יפה בכאב, אך עדיין לא סיימנו".
"תודה, אדוני", לחש הוא, תוך שהוא חש עדיין את הכאב האוחז בפטמותיו.
החלטתי לתת לו מנוחה קטנה. הדלקתי סיגריה והנחתי את שוקיי על כתפיו. סימנתי לו להגיש לי את המאפירה, והוא אחז בה, עד שנצטווה לכבות את הסיגריה.
סדרת הצלפות נוספת פילחה את מנוחתו. ארוכה יותר. חזקה יותר. גם כף העץ נחתה על בשרו ועיגנה על עורו את הצבע שאני כל כך אוהב. הוא התכרבל אל הכאב, אמנם בהתפתלויות, אך בעוז וברצון רב. כוחניות השוטר שבו, לא אפשרה לו להישבר ואני ניתבתי את היתרון לצרכיי שלי, תוך התחשבות מסוימת בייסוריו המענגים. לאחר ההצלפות הממושכות, סימנתי לו לכרוע.
הרשיתי לו להניח את ראשו על ירכי וכיוונתי את פיו אל כפתורי מכנסיי, היכן שהזין שלי, כבר עמד לשעוט במלוא אונו, אך החלטתי שעדיין הוא לא ראוי לו. פקדתי עליו לחלוץ לי את הנעליים. להריחם. להסניף את הגרביים וללקק את רגליי.
"תעביר את הלשון בין האצבעות, עבד. לקק! תשטוף לי את הרגל!"
תחבתי את כף רגלי עמוק אל תוך פיו, בעוד השנייה מונחת על חזהו, ממוללת באצבעותיה את פיטמתו. החלפתי ביניהן. וחוזר חלילה.
השבתי את כיסוי העיניים אל עיניו. הוא נדרש להוריד את מכנסיי בעדינות, לקפלם יפה ולהניחם על הכורסה. יכולתו להגיע אל הכורסה עם כיסוי העיניים, הדהימה אותי, אך לא העסקתי את עצמי במחשבות מיותרות על העניין.
כיוונתי את ראשו אל בין ירכיי ומעכתי מעט את לחייו. פישקתי את ירכיי וקירבתי את ראשו אל מפשעתי.
"תתחיל ללקק ולנשק, עבד!"
לשונו המיוחמת התמקדה בכל מילימטר במפשעתי המגורה. אחזתי בשיערו וכיוונתי את לשונו אל הזין שלי. הוא העביר את לשונו לאורכו המבורך.
"תפתח את הפה!" פקדתי ושלפתי את הזין מבעד לתחתונים.
"לקק את הראש... את החור של הזין!"
בעודו מרוכז ומתמסר לפעולת הליקוק, תחבתי שתי אצבעות אל פיו ופתחתי אותו לרווחה. דחפתי את הזין באחת עמוק אל תוך גרונו. קולות של חניקה חרחרו ממיתרי קולו, מה שלא הפריע לי לאחוז בעורפו ולהצמידו חזק יותר.
לאחר עשרים וחמש דקות של סוטול עינוגיי הזין והאשכים שלי, ובין המפשעה, דרשתי ממנו להתחנן לראות, את מה שזיין לו את הפה. הסטירות שנחתו על לחייו, הבהירו לו, שאני לא שומע תחינות ותחנונים.
"ככה מתחנן זונה בכחול לראות זין, אפס??"
קולות של דמעות נפלטו מגרונו. הוא נכנס לאטרף של ייחום וייבב לראות את הזין שלי. הוא ראה והמשיך לענג אותו כעשר דקות נוספות.
"אתה צמא, עבד?"
"כן, אדוני", לחש מתוך ניסיונותיו לשאוף אוויר.
"בשירותים, על האסלה יש כוס צהובה מפלסטיק. שטוף אותה והבא אותה לכאן. מיד, עבד!"
הוא שב, הניח את הכוס על השולחן, לדרישתי, וירד על בירכיו.
"מישהו הורה לך לכרוע, עבד?" אמרתי וסטרתי על פניו.
הוא נכנס לבליל של בלבול ולא ידע מה עליו לעשות.
"קום... לך למקרר ותביא משם את בקבוק השתייה הקרה".
הוא מזג שתייה לכוס הזכוכית שלי. סימנתי לו לכרוע שוב, כיסיתי את עיניו, הנחתי את רגליי על גבו ולגמתי מן המשקה הקר. הורדתי רגל אחת למטה והוריתי לו לתנות איתה אהבה.
"אני רוצה לשמוע שאתה מתענג! עשה זאת מכל הלב!"
הוא החל לגנוח מתשוקה. ליקק ונישק מבלי להתעייף. מדי פעם החלפתי רגל עד שהגיע שלב המבחן האחרון למפגש הזה, הראשון.
השתנתי אל תוך הכוס הצהובה. ציוויתי עליו להזדקף.
"אתה עדיין צמא, עבד?"
"כן, אדוני, ברשותך".
הגשתי לו את הכוס עם המשקה החם. ההיסוסים עיטרו את פניו. שפתיו ביקשו לומר דבר מה, אך הקדמתי אותן:
"זה המבחן העיקרי שלך, עבד!"
"אדוני, אני יכול לומר..."
"כן, עבד", הפסקתי את אמירתו והרשיתי לו להביע את המשפט הבא:
"אדוני, אני... אני לא בטוח... לא בטוח שאני... מסוגל לזה..."
"מה זה, עבד?"
"אבל, אדוני, אני רוצה לנסות..." מיהר להוסיף.
"שתה! תתחיל ללגום!"
הוא קירב את הכוס אל שפתיו. יכולתי לראות מבעד לכיסוי, איך הוא עוצם את עיניו, לוחש לעצמו: 'על החיים ועל...", והחל ללגום. לאט. לרגע, שפתיו הביעו סלידה. ליטפתי את פניו והוא לקח עוד לגימה. ליטפתי את ראשו והוא לגם בשלישית.
"כן, עבד שלי, תלגום באיטיות, תתענג על הטעם".
הוא לקח עוד לגימה. הסרתי את הכיסוי מעל עיניו וסימנתי לו להניח את הכוס בפינת החדר, על הרצפה.
הוא ניגב את שפתיו והניח את ראשו על ירכי, לפקודתי. העברתי יד מתרחשת על גבו ותחבתי את הזין שלי לפה שלו. אחרי עינוג ממושך, הוא ביקש רשות ללכת לשירותים.
"קח את הכוס איתך, עבד. רוקן אותה באסלה ושטוף אותה היטב בכיור של המקלחת".
"כן, אדוני", אמר, נטל את הכוס והלך לשירותים.
רציתי להמשיך את השתן שעצרתי, על גופו והלכתי אחריו. הוא עמד ליד האסלה, כשהכוס עדיין נתונה בידו. הוא הביט בכוס, הניפה לגובה, ובאחת רוקן את תוכה אל גרונו. התקרבתי אליו חרישית, לקחתי את הכוס מידיו וחיבקתי אותו בעוצמה.
"סליחה, אדוני..."
הנחתי את ידי על שפתיו ולחשתי:
"אני גאה בך, עבד שלי!"
הוא ביקש רשות לדבר. אישרתי לו.
"אדוני, ברגע שאמרת לי: 'עבד שלי', ידעתי שאני מסוגל לכל דבר".
וויתרתי על ההשתנה על גופו. הוא נדרש לשטוף את הכוס ולחזור לחדר. התלבשתי וכך הוריתי לו לעשות כאשר שב אל החדר. הוא ביצע את פקודתי במין איטיות מכוונת, שאולי אתיר לו להישאר בעירום, אך התעקשתי שיתלבש. סימנתי לו להתקרב ולכרוע לרגליי. שוחחנו על המפגש הראשון שלו כעבד. הוא הביע נכונות, תוך רעידות מרוגשות, להמשיך ולשמש לי כעבד וכמשרת.
"כך יהיה", הרגעתי את ייסוריו לתשובה וכיוונתי אותו אל דלת היציאה.
הוא ביקש לומר דבר מה וקיבל את אישורי.
"אדוני... לא חדרת אל תוכי..."
"כשתהיה ראוי לחלוטין להרגיש את הזין שלי בתוך התחת שלך, אתה תרגיש אותו, ביום בו אחליט שאתה בבעלותי הבלעדית, וזה יקרה גם ביום שבו אענוד לך קולר, אשר יסמל את השיוך שלך אלי!"
מבלי לבקש רשות, הוא נחת על בירכיו ונישק את נעליי.
"תודה לך, אדוני. אני נרגש... סלח לי על הבעת התמסרותי, מבלי לבקש רשות ממך, אדוני".
"קום... אתה שלי, עבד!", הבהרתי לו.
"אני יכול.. אדוני.. אני יכול לחבק אותך...?"
אישרתי לו לחבק אותי. ידיו השוטריות עיסו את גבי בהנאה. חשתי שאני יכול לעמוד כך עוד הרבה זמן, אך הובלתי אותו החוצה. פתחתי את דלת הכניסה לבניין, ולאחר שהתניע את מכוניתו ועזב את המקום, אני עוד נותרתי שם, בתוך רגעיי החרדה, אשר שעתיים קודם, ניתקו את נשימותיי, מעמידתו של שוטר בכניסה אל הבית שלי.
_________________
עבד,
אין לך מקום מוגן יותר,
מאשר מתחת לרגליי!
כתובת מייל:
DOMNB10@speedy.co.il
בוקר של מצב רוח קודר. יום של הפוגה מהנסיעות התכופות בין חיפה לתל-אביב. התיישבתי מול המחשב, עניתי למיילים ולהודעות פרטיות, ובעיקר בדקתי הצעות מפתות. (אלה שעדיין לא קיבלו תשובה, קצת סבלנות...). הקפה כבר היה מונח על שולחני הקטן והסיגריה... העשן שלה הסתלסל בניחוחות מתוקים של הנאה.
יצאתי למרפסת, לטעום את חומם של קרני השמש הקרירות, אשר מעלות האוויר גברו על יכולתה של השמש למלא את תפקידה. הבטתי בעוברים ושבים, שעשו דרכם ברחוב מגוריי ובחנתי את הגברים, אותם הייתי בוחר להיות לי לעבדים. מדדתי את גבריותו של אחד מבעלי החנויות, ובעיני דמיוני, ישבתי על הכיסא שלו בחנות, והוא כרע מתחת לשולחן, ושימש כהדום לרגלי. סגרתי את הפנטזיה וחזרתי למחשב.
נכנסתי לצ'ט של יואל, בניק: 'אדון מצויד ת"א' וסקרתי את כינויי העבדים המיוחמים לכאב. האמת, לא כל כך בא לי שמישהו יפנה אלי. לא היה לי מצב רוח לשאלות ותשובות ולא עניתי לרבים מהפונים אלי. פתאום נחתה לי בפרטי הפניה: "שלום אדון, מצויד – הכוונה תרתי משמע?"
מכיוון שאני מצויד תרתי משמע, החלטתי להשיב לו. הוא קיבל מידע על הממדים שסיקרנו אותו ולאחר שתיאר את מראהו, עברנו לשוחח בטלפון.
קולו הגברי הרשים אותי. כבר באותו רגע, הבנתי שיכול להיות מפגש. הוא הבהיר שהוא חסר ניסיון. אני מבחינתי הבהרתי, שאקח אותו בסבלנות והוספתי, שהוא עצמו יופתע, עד כמה הוא מסוגל לקבל כאב ולהיות מושפל. קבענו לערב. הוא צלצל בדיוק בשעה היעודה. הסברתי לו לאן להגיע וכאשר צלצל בפעמון של דלת הכניסה לבנין, ירדתי לפתוח.
לבי החל לאבד את שלוותו. דפיקות מואצות התעצמו ותחושה של פחד נוראי אחזה בכל איבריי. ידיי כמעט השתתקו ורגליי ביקשו לחפור פתח מילוט על שפת המדרכה. בפתח עמד גבר בעל כוחניות רבה. על ראשו כובע ושרוך עיטר את כותפת חולצת התכלת שלו. סמל עם שמו תלוי היה על צד ימין של החולצה וכבר בעיניי רוחי, דמיינתי איך הוא שולף את האזיקים, אשר היו מחבורים ללולאת המכנסיים הכחולים שלו, שהיו צמודים מאוד לגופו, כמו ששוטרים לובשים תמיד, כדי להבליט את מה שיש או אין בין הרגליים, וזורק אותי לניידת.
עיניי סרקו במהרה את שתי המדרכות. ניידת לא הייתה. הוא הגיע ברכב פרטי, בלתי מזוהה. לבן. כזה של "מיוחדים" במשטרה. אספתי את כל פיקי הברכיים שבהם נתקפתי, בלעתי את שרידי הרוק האחרון, שעוד נותר בגרוני ואמרתי:
"ערב טוב, את מי אתה מחפש?"
הוא הרכין ראשו ולחש:
"אל תדאג, אני העבד שקבענו להיפגש".
חשתי איך ריאותיי מתמלאות חזרה באוויר שנמוג מתוכן. הרגשתי איך רגליי קובעות את אחיזתן שוב על הקרקע. נשמתי קשיחות עצומה מתוך רגעי המורא אליהם נכנסתי כשראיתי את השוטר ונכנסתי מיד לתפקיד. אחזתי באותה חבילה מובלטת שבין רגליו. חפנתי אותה בכפי בשיא כוחי, משכתי אותו פנימה, למסדרון הבניין, נעלתי את דלת הברזל בכניסה ורעמתי:
"למה לא אמרת שאתה שוטר?"
"לא יצא, מצטער..."
מעכתי חזק את החבילה שהתעוררה לזקפה מאחיזתי העזה ולחשתי ברוע:
"את כל הכוחניות שלך אני אמרח על הרצפה! זה שאתה ממויד, (לבוש מדים), לא מקנה לך דבר אצלי, ברור, אפס?!"
לא המתנתי לתשובתו וגררתי אותו לאורך המסדרון עד למדרגות, עליהן טיפסתי, תוך כדי שאני עדיין מנסה להרפות את המתח אליו נקלעתי, ברגע שראיתי שוטר בכניסה. ברקע, מול המחשבות שלי, רצו הסשנים החזקים ביותר. המשפילים ביותר. ידי המצליפה כבר החלה לנוע בעצבנות חסרת מנוחה ותכננתי להוציא מן המסתור את כל הסדיסט שטמון בתוכי. הדמיון התרוצץ בתאיו האחוריים ביותר של מוחי וריר של שביעות רצון החל לזלוג על שפתיי.
המדים שיגעו אותי. הטריפו את חרמנותי. הגבירו את רצוני להשפיל אותו. להשפיט. להפוך אותו לאבק. שטיח לדריכותיי. לנפש מתאדה. לגוף מאודה מאימת השוט ובעיקר, להשתמש בו לרצונותיי הנועזים.
נכנסנו אל תוך הבית. לא נתתי לו זמן להרגיע את הכאב באשכיו, אשר קודם הותקפו על ידי כף ידי וציוויתי:
"תוריד ת'ראש, אפס!"
סובבתי אותו, כך שגבו יהיה מופנה אלי והדפתי אותו אל הדלת. אחזתי בפטמותיו, עירפדתי את עורפו בשיניי המגורות, נצמדתי אל ישבנו, שגם הוא בלט מעוצב מן המכנסיים הכחולים והזין שלי, שקמו לו יצריו הפראיים, נע מעכוז לעכוז ובלחישה מאיימת הבהרתי:
"אני הולך לקרוע לך את התחת! זונה עם מדים, אה...? מה חשבת, כלב כחול, שזה יקנה לך איזו זכות אצלי?" אמרתי ונעצתי את שיניי שוב בעורפו, העצמתי את המשיכה בפטמותיו וביצעתי בישבנו תנועות של חדירה.
"על ארבע, עבד כחול!" פקדתי והלכתי לסלון. "תזחל אחריי!" לחשתי בטון משפיל.
התיישבתי על הכורסה, הנחתי רגל אחת על עורפו והורדתי את פניו אל הנעל שלי.
"לקק, תבריק לי את הנעל, כך שאוכל לצאת איתה מחר למכולת, אפס!"
ידעתי שאין לו ניסיון. לקח לו שבריר שנייה להסס, אך לשונו הונחה על הנעל שלי והחלה לנוע, מסויגת משהו.
"אם אתה רוצה לשרת אותי, תתחיל להתאהב בנעל שלי! לקק אותה! תבריק אותה! תסגוד! תראה לי כמה אתה נהנה!" ציוויתי בטון בלתי מתפשר.
לשונו לא הותירה פינה אחת יבשה. גם נעלי השנייה זכתה להברקה לוהטת.
הטלפון צלצל. הנחתי את רגליי על גבו של העבד הכחול ושוחחתי עם חבר בניחותא. מדי פעם הנחתי רגל אחת מתחת לסנטרו, הגבהתי את ראשו, ומרחתי את סולית הנעל על פניו. הוא הבין את הרמז ושלח את לשונו לליקוק. הנעל השנייה הונחה על כותפת חולצתו. לסירוגין, חלפו נעליי על פניו, זו אחר זו. כאשר סיימתי את השיחה הוריתי לו לעמוד על רגליו ולהתפשט.
הוא ביקש רשות להניח את בגדיו על הכורסה השנייה. קמתי ממקומי, התקרבתי אליו, סטרתי בחוזקה על לחיו והבהרתי: "בגדים של זונה כחולה, מקומם על הרצפה!"
התיישבתי שוב והוא שלף את גופו במהירות מתוך המדים. פקדתי עליו לנעול שוב את הנעליים ולהישאר בחוטיני המנומר, אשר הוריתי לו מראש להגיע לבוש באותו חוטיני. על צווארו הייתה שרשרת זהב ועל פרק ידו צמיד רחב מאותו חומר.
"אלי אתה לא תגיע עם הזבל הזה על הגוף! אתה לא נמצא במשמרת ברחוב, כאן אתה זונה מסוג אחר! אצלי אין זהב! אצלי יש קולר ואזיקים, זה ברור לך?"
הוא בלע את הרוק מגרונו ולחש:
"כן, אדוני".
לקח לו זמן לומר את המילה. מראש החלטתי לא להאיץ בו לכנות אותי כך, ולהפתעתי, זה הגיע מהר יותר מכפי שציפיתי, אך משסוף סוף פלט זאת, החלטתי להביא אותו להפנמה מלאה:
"מה זה... מה אמרת?"
"כן, אדוני", לחש הוא שוב.
"לא שמעתי!" זעקתי אל תוך אוזנו.
הפעם המלים הדהדו בחלל החדר. גופו החל לרעוד. הרעד היה קל לזיהוי. המלים, 'כן, אדוני', היו מהולות בהתרגשות עצומה. חייכתי אל קשיחותי והוריתי לו לכרוע שוב על ברכיו. נעלי הורידה את מצחו לרצפה ופסעתי לעבר השוט. אחזתי בו והעברתי את רצועותיו על גופו הנידף מרעד. מכיוון שזה לו, המפגש הראשון מן הסוג הזה, שאלתי:
"אתה עדיין רוצה להיות העבד שלי?"
"כן, אדוני", אמר בקול.
"אתה בטוח?"
"בהחלט, אדוני".
ניצבתי מעליו בתחושת סיפוק אדירה והתחלתי לפסוע סביב גופו המפותח. שרירי ירכיו בלטו וזרועותיו אף הן לא התביישו בעוצמת הכוח שהצטבר בשריריהן. ישבנו, שנחצה לשניים על ידי פס החוטיני, ושעוטר חלקית בערווה של גבריות, הפגין את המוצק שבו. גבו ישר, חלק ועטור מרחב. גוף מושך, ללא ספק ובעיקר, הוא שלי. נתון למרותי, לשליטתי, לסיפוקי ולרצונותיי.
המשכתי להניע את רצועות השוט על גופו, מן העורף ועד לחריץ ישבנו והבהרתי לו, שהוא עומד לקבל כמה כללי יסוד, של התנהגות בנוכחותי.
הכלל הראשון היה, שהוא לא נוגע בי מבלי לבקש רשות לדבר קודם. ההצלפה הפתיעה אותו. נשימתו המופתעת נשמעה היטב בחלל החדר.
"ברור, עבד כחול?"
"כן, אדוני", אמר בהתלהבות מסוימת.
"כלל שני, כאשר אנחנו נכנסים אל תוך הדירה, אתה מיד יורד על ארבע ומנשק את נעליי!"
ההצלפה השנייה הייתה חזקה יותר. כך, הייתה גם אי מוכנותו אליה. הוא אישר בקול בטוח את קבלתו של הכלל.
בין הכלל השני לשלישי, הנחתי על ישבנו סדרה של הצלפות מונחות וממוקדות. גופו התפתל מצד לצד והאודם החל לצבוע בלהט את האזור, שאני כל כך אוהב לראותו אדום ולוהט.
הכלל השלישי כלל בתוכו את הפקודה, שהוא אינו מורשה להרים את עיניו אל פניי, אלא אם הוא נדרש לעשות כן, ואת ההוראה, לפנות אלי אך ורק בתואר: 'אדוני'.
להפנמת הכלל הזה, ההצלפות התמקדו על גבו.
"את הכללים האחרים תקבל בהמשך, אם תימצא ראוי בכלל לשרת אותי, ברור עבד?"
"כן, אדוני".
"תחזור על הכללים, מילה במילה, עבד שלי, וחסר לך שתטעה!"
הוא החל לדקלם את הכללים, בעוד השוט מטייל על גופו ומאיים, שמא יטעה. חשתי בניסיונו להתרכז ולשחזר את מילותיי, מה שאני עצמי לא זכרתי, איך בדיוק התבטאתי. בכל מקרה, גם אם חזר על מילותיי במדויק, ההצלפות הוכיחו לו שטעה, ושאיננו מרוכז בדברי אדונו.
"עמוד על הרגליים, עבד!" פקדתי.
הוא ניצב בכל גובהו מולי.
"ראש למעלה!" צעקתי והוספתי: "תראה לי מה יש לך מתחת לחוטיני. אל תוריד אותו, רק תחשוף!" גערתי בו.
הוא גילה בפניי את הזין הממוצע שלו.
"תכסה אותו, אפס! אם זה מה שיש לך בין הרגליים, למה אתה טורח להבליט אותו מבעד למכנסיים?"
"סליחה, אדוני..."
"סתום את הפה! רד, רד על ארבע, כלב!"
"אל תעיז להרים את הראש או לזוז בכלל!" אמרתי וניגשתי למטבח. הכנתי לי כוס קפה והבאתי גם שתייה קרה. הוריתי לו ליישר את הגב ולא לזוז. הנחתי את כוס השתייה על גבו והזהרתי אותו, שאם הכוס נופלת מעל גבו, הוא לא יכיר את עצמו במראה. הוא לא זז. אני הזזתי את הכוס למקום אחר על גבו והיכן שהיא הייתה מונחת קודם, הנחתי את כוס הקפה. השילוב של החום והקור הביא אותו לנשימות מוטרפות. מדי פעם החלפתי את מיקומן של הכוסות על גבו ולנוחיותי, הוספתי גם את המאפרה.
"אתה רואה מה אתה שווה, עבד כחול?"
"כן, אדוני. אני לשירותך, אדוני".
הנחתי את נעליי על גב ידיו היציבות ולחצתי על אצבעותיו באיטיות מכוונת. מבלי לראות, חשתי איך שפתיו ננשכות מכאב ומעונג. כאשר סיימתי את שתיית המשקה הקר, הסרתי מעל גבו את הקפה ואת המאפרה. הנחתי אותם על השולחן הקטן שלי, והרמתי את סנטרו. בחנתי את עיניו הדומעות וקירבתי את שפתיי אל פיו. נשקתי קלות והעברתי את לשוני מקצה אחד של שפתיו אל הקצה השני. החדרתי אותה אל תוך פיו ולשונו התחננה למגע.
הוא ביקש את רשותי, להניח את ידיו על רגליי.
"ידיים מאחורי הגב!" ציוויתי. "אתה עוד לא ראוי לגעת בי!"
"סליחה, אדוני".
"כעת אני אבדוק את רמת היכולת שלך לספוג... כאב, עבד!"
"מה שתחליט, אדוני".
כיסיתי את עיניו לבל יראה את מצבטי המתכת, אשר הוצמדו אל פטמותיו. לחשתי לו, שלא יילחם בכאב. שינסה לקבל אותו בטבעיות. עיסיתי מסביב לפטמות הנואקות ושאלתי, אם הוא מסוגל לזה. הוא השיב בחיוב. הבהרתי לו, שעליו לומר לי מתי הכאב בלתי נסבל. השחלתי את ידי אל החוט המחובר למצבט, ותחבתי אותה אל פיו. ככל שהעמקתי, המצבט משך את פיטמתו ומן הסתם, הגביר את הכאב. הוא התענג על ליקוק אצבעותיי והכאב נמהל בתוך העונג הזה שלו.
הוריתי לו לעמוד והצמדתי 2 מצבטי משקולת אל אשכיו, שהיו חבויים עדיין מבעד לחוטיני. הוא נשם את הכאב והתחבר אליו. אני נשביתי בקיסמי התפתלויותיו והידקתי את המצבטים הן על הפטמות וגם על האשכים. מדי פעם, הטעמתי את פיו בלשוני ואצבעותיי חרשו בליטוף את גבו וחזהו. כאשר חשתי, שהוא מתפתל מעוצמתו של הכאב, אך מתמסר אליו, רק על מנת לרצות אותי ולהימצא ראוי להיות העבד שלי, הסרתי את המצבטים מעליו וריככתי בעדינות את הפטמות. על אשכיו סידרתי שוב את החוטיני.
חשתי שאני חייב לתת לו חיזוקים. לזרוק לו איזה עידוד, כי אכן הוא היה ראוי להם. חיבקתי אותו ואמרתי:
"עמדת יפה בכאב, אך עדיין לא סיימנו".
"תודה, אדוני", לחש הוא, תוך שהוא חש עדיין את הכאב האוחז בפטמותיו.
החלטתי לתת לו מנוחה קטנה. הדלקתי סיגריה והנחתי את שוקיי על כתפיו. סימנתי לו להגיש לי את המאפירה, והוא אחז בה, עד שנצטווה לכבות את הסיגריה.
סדרת הצלפות נוספת פילחה את מנוחתו. ארוכה יותר. חזקה יותר. גם כף העץ נחתה על בשרו ועיגנה על עורו את הצבע שאני כל כך אוהב. הוא התכרבל אל הכאב, אמנם בהתפתלויות, אך בעוז וברצון רב. כוחניות השוטר שבו, לא אפשרה לו להישבר ואני ניתבתי את היתרון לצרכיי שלי, תוך התחשבות מסוימת בייסוריו המענגים. לאחר ההצלפות הממושכות, סימנתי לו לכרוע.
הרשיתי לו להניח את ראשו על ירכי וכיוונתי את פיו אל כפתורי מכנסיי, היכן שהזין שלי, כבר עמד לשעוט במלוא אונו, אך החלטתי שעדיין הוא לא ראוי לו. פקדתי עליו לחלוץ לי את הנעליים. להריחם. להסניף את הגרביים וללקק את רגליי.
"תעביר את הלשון בין האצבעות, עבד. לקק! תשטוף לי את הרגל!"
תחבתי את כף רגלי עמוק אל תוך פיו, בעוד השנייה מונחת על חזהו, ממוללת באצבעותיה את פיטמתו. החלפתי ביניהן. וחוזר חלילה.
השבתי את כיסוי העיניים אל עיניו. הוא נדרש להוריד את מכנסיי בעדינות, לקפלם יפה ולהניחם על הכורסה. יכולתו להגיע אל הכורסה עם כיסוי העיניים, הדהימה אותי, אך לא העסקתי את עצמי במחשבות מיותרות על העניין.
כיוונתי את ראשו אל בין ירכיי ומעכתי מעט את לחייו. פישקתי את ירכיי וקירבתי את ראשו אל מפשעתי.
"תתחיל ללקק ולנשק, עבד!"
לשונו המיוחמת התמקדה בכל מילימטר במפשעתי המגורה. אחזתי בשיערו וכיוונתי את לשונו אל הזין שלי. הוא העביר את לשונו לאורכו המבורך.
"תפתח את הפה!" פקדתי ושלפתי את הזין מבעד לתחתונים.
"לקק את הראש... את החור של הזין!"
בעודו מרוכז ומתמסר לפעולת הליקוק, תחבתי שתי אצבעות אל פיו ופתחתי אותו לרווחה. דחפתי את הזין באחת עמוק אל תוך גרונו. קולות של חניקה חרחרו ממיתרי קולו, מה שלא הפריע לי לאחוז בעורפו ולהצמידו חזק יותר.
לאחר עשרים וחמש דקות של סוטול עינוגיי הזין והאשכים שלי, ובין המפשעה, דרשתי ממנו להתחנן לראות, את מה שזיין לו את הפה. הסטירות שנחתו על לחייו, הבהירו לו, שאני לא שומע תחינות ותחנונים.
"ככה מתחנן זונה בכחול לראות זין, אפס??"
קולות של דמעות נפלטו מגרונו. הוא נכנס לאטרף של ייחום וייבב לראות את הזין שלי. הוא ראה והמשיך לענג אותו כעשר דקות נוספות.
"אתה צמא, עבד?"
"כן, אדוני", לחש מתוך ניסיונותיו לשאוף אוויר.
"בשירותים, על האסלה יש כוס צהובה מפלסטיק. שטוף אותה והבא אותה לכאן. מיד, עבד!"
הוא שב, הניח את הכוס על השולחן, לדרישתי, וירד על בירכיו.
"מישהו הורה לך לכרוע, עבד?" אמרתי וסטרתי על פניו.
הוא נכנס לבליל של בלבול ולא ידע מה עליו לעשות.
"קום... לך למקרר ותביא משם את בקבוק השתייה הקרה".
הוא מזג שתייה לכוס הזכוכית שלי. סימנתי לו לכרוע שוב, כיסיתי את עיניו, הנחתי את רגליי על גבו ולגמתי מן המשקה הקר. הורדתי רגל אחת למטה והוריתי לו לתנות איתה אהבה.
"אני רוצה לשמוע שאתה מתענג! עשה זאת מכל הלב!"
הוא החל לגנוח מתשוקה. ליקק ונישק מבלי להתעייף. מדי פעם החלפתי רגל עד שהגיע שלב המבחן האחרון למפגש הזה, הראשון.
השתנתי אל תוך הכוס הצהובה. ציוויתי עליו להזדקף.
"אתה עדיין צמא, עבד?"
"כן, אדוני, ברשותך".
הגשתי לו את הכוס עם המשקה החם. ההיסוסים עיטרו את פניו. שפתיו ביקשו לומר דבר מה, אך הקדמתי אותן:
"זה המבחן העיקרי שלך, עבד!"
"אדוני, אני יכול לומר..."
"כן, עבד", הפסקתי את אמירתו והרשיתי לו להביע את המשפט הבא:
"אדוני, אני... אני לא בטוח... לא בטוח שאני... מסוגל לזה..."
"מה זה, עבד?"
"אבל, אדוני, אני רוצה לנסות..." מיהר להוסיף.
"שתה! תתחיל ללגום!"
הוא קירב את הכוס אל שפתיו. יכולתי לראות מבעד לכיסוי, איך הוא עוצם את עיניו, לוחש לעצמו: 'על החיים ועל...", והחל ללגום. לאט. לרגע, שפתיו הביעו סלידה. ליטפתי את פניו והוא לקח עוד לגימה. ליטפתי את ראשו והוא לגם בשלישית.
"כן, עבד שלי, תלגום באיטיות, תתענג על הטעם".
הוא לקח עוד לגימה. הסרתי את הכיסוי מעל עיניו וסימנתי לו להניח את הכוס בפינת החדר, על הרצפה.
הוא ניגב את שפתיו והניח את ראשו על ירכי, לפקודתי. העברתי יד מתרחשת על גבו ותחבתי את הזין שלי לפה שלו. אחרי עינוג ממושך, הוא ביקש רשות ללכת לשירותים.
"קח את הכוס איתך, עבד. רוקן אותה באסלה ושטוף אותה היטב בכיור של המקלחת".
"כן, אדוני", אמר, נטל את הכוס והלך לשירותים.
רציתי להמשיך את השתן שעצרתי, על גופו והלכתי אחריו. הוא עמד ליד האסלה, כשהכוס עדיין נתונה בידו. הוא הביט בכוס, הניפה לגובה, ובאחת רוקן את תוכה אל גרונו. התקרבתי אליו חרישית, לקחתי את הכוס מידיו וחיבקתי אותו בעוצמה.
"סליחה, אדוני..."
הנחתי את ידי על שפתיו ולחשתי:
"אני גאה בך, עבד שלי!"
הוא ביקש רשות לדבר. אישרתי לו.
"אדוני, ברגע שאמרת לי: 'עבד שלי', ידעתי שאני מסוגל לכל דבר".
וויתרתי על ההשתנה על גופו. הוא נדרש לשטוף את הכוס ולחזור לחדר. התלבשתי וכך הוריתי לו לעשות כאשר שב אל החדר. הוא ביצע את פקודתי במין איטיות מכוונת, שאולי אתיר לו להישאר בעירום, אך התעקשתי שיתלבש. סימנתי לו להתקרב ולכרוע לרגליי. שוחחנו על המפגש הראשון שלו כעבד. הוא הביע נכונות, תוך רעידות מרוגשות, להמשיך ולשמש לי כעבד וכמשרת.
"כך יהיה", הרגעתי את ייסוריו לתשובה וכיוונתי אותו אל דלת היציאה.
הוא ביקש לומר דבר מה וקיבל את אישורי.
"אדוני... לא חדרת אל תוכי..."
"כשתהיה ראוי לחלוטין להרגיש את הזין שלי בתוך התחת שלך, אתה תרגיש אותו, ביום בו אחליט שאתה בבעלותי הבלעדית, וזה יקרה גם ביום שבו אענוד לך קולר, אשר יסמל את השיוך שלך אלי!"
מבלי לבקש רשות, הוא נחת על בירכיו ונישק את נעליי.
"תודה לך, אדוני. אני נרגש... סלח לי על הבעת התמסרותי, מבלי לבקש רשות ממך, אדוני".
"קום... אתה שלי, עבד!", הבהרתי לו.
"אני יכול.. אדוני.. אני יכול לחבק אותך...?"
אישרתי לו לחבק אותי. ידיו השוטריות עיסו את גבי בהנאה. חשתי שאני יכול לעמוד כך עוד הרבה זמן, אך הובלתי אותו החוצה. פתחתי את דלת הכניסה לבניין, ולאחר שהתניע את מכוניתו ועזב את המקום, אני עוד נותרתי שם, בתוך רגעיי החרדה, אשר שעתיים קודם, ניתקו את נשימותיי, מעמידתו של שוטר בכניסה אל הבית שלי.
_________________
עבד,
אין לך מקום מוגן יותר,
מאשר מתחת לרגליי!
כתובת מייל:
DOMNB10@speedy.co.il
