סיפור קצרצר על זיכרון בטעם קינמון

חורף ירושלמי. הרוח שורקת בחריצי החלון שכביכול סגרתי.

הסקתי את החדר שהמתין לי חמים עד שאצא מהמקלחת. הוא עמד במטבח ובחש את תערובת הסחלב האינסטנט שקנינו בעיר העתיקה. התנגבתי וסימנתי לו שזה נראה מוכן ושיבוא אחרי לחדר.

נשכבתי על גבי ופישקתי את הרגליים הבלתי נגמרות שלי.

"רעב?" שאלתי, וחייכתי את החיוך הכי כובש שלי.

הוא היסס. ידע את כוונתי אבל נתן לשפת הגוף לחדד.

התרוממתי ונטלתי את הפינג'ן מידו. הכף עוד הייתה בפנים וניכר שהתערובת הסמיכה, הריחנית, מבעבעת עדיין. חפנתי כמות נאה בכף, עשיתי פווווווווו בנסיון לקרר מעט וזלפתי את הנוזל הרותח על הכוס המפושק.

אם שאלתם את עצמכם פעם מה התחושה הכי מחרמנת בעולם, זו הייתה נותנת מענה הולם. חום שעוטף בבת אחת איבר מין משתוקק, במרקם מושלם ובריח קינמון חם. עם שריקת הרוח כפס קול, היה שם רגע שלא רציתי שיחלוף לעולם. ובדיוק כשחשבתי שאין טוב מזה, הוא החל ללקק כמו כלב את הנוזל שהספיק להתנקז בתוך שני חורים חלקלקים שכאילו הזמינו אותו פנימה על מנת להתחמם. הלשון שלו הייתה דבוקה לרוחב השפתיים הוורודות. הוא ליקק כמו כלב, בלשון רחבה שמנסה לספוג את הנוזלים שהתערבבו לטעם אחיד. ניחשתי לפי הזקפה הקשיחה שהוא אהב את זה. ואני יותר.

רק זיכרון חורפי, והוא צף לי בראש כל פעם שהשמיים מתקדרים.