עוטף עזה
מאת YOUAREMINE
12 במאי 2015
סיפור אמיתי.
הטלפון שלי צלצל, עניתי. קולה נשמע, חלש, מהסס "החפץ שלך הגיע, אדוני". לא יכולתי שלא לחייך.
היא עכשיו שומעת אותי נושם, היא שותקת, ואני ממצה את הרגע; "איפה בדיוק?", אני יורה. התשובה לא איחרה לבוא "בשער הצהוב של הישוב, אדון", היא נשמעה מתוחה נורא, "הייתה לך קשה הדרך?" שאלתי ברוך, מקשיב. נשימה אחת; "לא, אדוני" היא שיקרה, זו הייתה נסיעה לא קלה, אני בטוח בכך..
היא הגיעה אלי עד הצפון הרחוק והיא גרה בקיבוץ דרומי קטן אי שם בעוטף עזה, שם הכרנו למעשה, אספר לכם על כך; זה היה ערב חורפי רגיל, קצת אחרי מבצע צוק איתן, לא מזמן. החמ"ליסט התורן עלה מולי בקשר כשישנתי, שולף אותי ברגע ממעמקי השינה המתוקה אליה שקעתי. המחלקה שלי תפסה כוננות באותו הלילה, ישנו על מדים על רצפת מבנה בטון מחורבן שהיה מוצב בפינה הרחוקה של משטח ההזנקה הבוצי של הנגמ"שים ושאר המשוריינים שבמוצב, הערתי את הסמל מיד וכדקה וחצי אחר כך כבר היינו מנוגמשים. בחריקת זחלי פלדה כבדים דהרנו אל הגדר הלא רחוקה, הסמל עדיין חצי מנומנם, ישן בעמידה הוא מיטיב את הקסדה לראשו ומוודא שיש לו מספיק מים למי יודע כמה זמן שנהיה בחוץ; "מה יש?" הוא שואל אותי. התצפיתנית מהגזרה הצפונית ראתה דמות חשודה בשדות שליד קיבוץ גזרון (שם בדוי - עמכם הסליחה, בטחון מידע וכאלה) והקפיץ אותנו לטיול קצר, "נוודא רק שלא התרחשה חדירה ונחזור לישון אחי", הרגעתי את הסמל העייף וטפחתי לו על הכתף, אהבתי אותו מאוד, את הסמרטוט הממורט הזה.
שלוש שעות אחר כך, כשעה לפני הזריחה, התפצלנו לשתי כיתות והקפנו את הקיבוץ פעמיים, הדיווח אחרי הפטרול הגיע מיד: הגדר תקינה והכל שקט, התצפיתנית כבר הספיקה לשלול חדירה ולהודיע לי בקשר בקרקוש רדיו יבש; "קצינוס, זה היה שועל". כוסעמק, ירקתי הצידה את השלוק האחרון שעוד היה לי בפה וסגרתי את סוגר השלוקר.
אמרתי למחלקה המסמורטטת שלי שתלך לישון בנגמשים עד שיגיעו פקודות חדשות והדלקתי סיגריה, פשטתי את הווסט הקרבי הכבד, את האפוד הקרמי, ונשארתי בחולצתי בלבד. לא יכול להרדם עכשיו, הייתי גמור מעייפות אבל זה היה עוד אחד מהלילות הללו, הרחתי את זה, זה קורה לי הרבה לאחרונה, מאז החודש הדפוק הזה שביליתי במעמקי הרצועה, אבל למדתי להסתדר עם זה, שורף חצי חפיסה בשרשרת והעפעפיים חוזרות לתפקד, מחשיכות וחותמות עוד יממה, מאחסנות אותה בארון העבר, מאפשרות לחלומות לצוף, להתפתח, להפוך לאירוטיים. הם תמיד הופכים לכאלה. לעזעזאל, לא ראיתי בחורה כבר שלושה שבועות מחורבנים, חשבתי לעצמי. שיט, בנאדם, הנה אחת!
ראיתי אותה נשענת על הגדר מהצד הפנימי של הקיבוץ, עמדתי אולי מאתיים מטרים מהגדר, אין סיכוי שהיא רואה אותי, גם אם היא תסתכל לכיווני היא לא תראה כלום, נאדה, חושך. אני מתקרב לאט, שומע אותה בוכה. לא הייתי בטוח, עוד מספר צעדים, כן, נראה לי. זה לא בדיוק בכי, זו קינה, מה שזה לא יהיה, לא נחמד לה, מרחוק זה נראה כאילו היא מנסה להסתגל לרעיון חדש כלשהו אך לא מצליחה, כחכחתי אל האוויר הקר, היא קפאה. כחכחתי פעם נוספת, הסתובבה.
מה אגיד לכם, היא הייתה יפהיפיה אמיתית. סינדרלה לגמרי, יצאה עכשיו מאיזה סרט משגע כזה של דיסני, היא נראית כמו פסל בלובר הצרפתי, חשבתי לעצמי, ודמיוני התעורר. עומדת זקופה, ידיה מונחות על אגנה בהתרסה, רגליה מפושקות מעט, מבטה אל על, לסתותיה חטובות בשיש, מתחתיה מהודק במספר ברגים שלט מתכת קטן; "יופי, מאת: מישהו, האמן הנודע מתקופת הרנסנס". התנערתי, הדמיון שלי עובד חזק בשעות האלו. אבל באמת, מה אגיד לכם, היא הייתה יפהיפיה אמיתית. בטרנינג אפור ומהוה שכיסה על הישבן המושלם שלה והירכיים הבשרניות האלה, היא הייתה אישה עבה וחטובה, בדיוק כמו שאהבתי. היא לבשה קפוצ'ון כתום ודק, מיטיבה את הרוכסן למעלה, מכסה את העצמות היפות שבלטו וקישטו את החיבור שבין הגרון הארוך שלה לכתפיה ולחזה הזקוף שלה, היה קר נורא.
התקרבתי לאט, היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, מבלי למצמץ הסתכלתי על תוך העיניים שלה, האישונים שלה שידרו בלבול עז, לא היה לי ספק בכך.
אני ראיתי אותה, ראיתי אל תוכה. היא הייתה חזקה יותר מידי זמן לפני שנשברה, שיערתי. בשקט ובאפלה המגוננת של הלילה צצתי אני והפרעתי לה, היא לא ציפתה לכך ונעה בחוסר נוחות, שאלתי לשמה ממרחק רב. היא לא ענתה.
באותו הלילה הכרנו, שוחחנו על אבא שלה שנהרג בתאונת דרכים שנה לפני ועל חבר שלה שעזב אותה באותו הלילה. דיברנו על צער ועל אבסורד, דיברנו על הגדר שמפרידה בינינו, קילומטר ימינה עד השער הקרוב, דיברנו הרבה. בעיקר היא, אני הקשבתי הרבה. היא הייתה צריכה את זה מאד, הייתה זקוקה לי, והעייפות נעלמה ממני. חלקנו את קופסת הסיגריות שלי עד שנגמרה, יושבים זה לצד זה, נשענים בגבנו האחד על השני, נתמכים בגדר מתכת קרה ומרושתת שחוצה את המרחב הבלתי עביר שבינינו, היא סיפרה לי שהיא אבודה, אמרתי לה שבמקרה כזה מורה דרך נבון יכול להוות פתרון מצויין, היא הנהנה, לא ראיתי, ידעתי. אמרתי לה שאלך להביא סיגריות מהנגמש ואחזור, היא שתקה. הלכתי.
כשחזרתי היא לא הייתה שם, התיישבתי, מאוכזב. הצתתי סיגריה אחת, ואז עוד אחת, וידעתי שהיא צופה בי ממקום קרוב, גם אם היא מחפשת מורה - היא לא מתכוונת להתפשר על אחד גרוע, זאת הבנתי מהרגע הראשון. הרגשתי שהיא רוזמת לי ללא מילים שעלי להלחם עליה. בעודי מהרהר שמעתי רשרוש רמיסת עלי שלכת מאחורי, הם התפצפצו תחת סוליות נעליה ברעש יבש שנשבר והפך לאבק, לא פניתי אליה, לא דיברתי, לא הזעתי שריר.
היא התיישבה, כבר דיברנו על הכל. הרוח הקרה של הלילה החלה תופסת מקום בסצנה הקטנה שלנו, מכה ומתנפצת, מקפיאה את העור החשוף. השקט המתוח נמשך. היה מתח מיני באויר באוויר, לא מוסבר, חסר הגיון. היו לחישות, הייתה רוח קרה בעורף החשוף שלה וצמרמורות שחלפו בגווה הבהיר. אחרי כמה דקות של שתיקה נשמע קול. היא יזמה פורפליי אמיץ, מתפתלת על גדר מתכת בגבה, נעה ומזדחלת, שמעתי את רכש החיכוך ואת הגניחות החלושות שחמקו מגרונה. שתקתי עוד קצת, ידעתי שהיא נמשכת אלי, ראיתי את זה בעיניים שלה מהרגע הראשון, אני גם ידעתי שיש לי סיכוי מעולה לזיין אותה וגם ידעתי שהיא לא ילדה רגילה, אבל היא הצליחה להפתיע אותי, ואני לא אוהב הפתעות, אלא אם כן אני בתפקיד המפתיע.
נעמדתי בגבי אליה, מביט אל האופק, שואף את עשו הסיגריה אל עומק ריאותי, מתענג, רואה בעיני רוחי את שעתיד לקרות.
"אל תפסיקי". היא לא הפסיקה. "שלא תעזי לגמור, ילדה, את מבינה?" היא הבינה. אבל לא דיברה. הסתובבתי אליה באחת כשבדל סיגריה כבוי נעוץ בזווית פי וממכנסי הצבאיות המלוכלכות מזדקר לו איברי החשוף שכבר החל להזדקף ולהתקשח, מגיב לגניחות המתוקות הללו, להצהרות הכאובות האלו.
היא עדיין בגבה אלי, עכשיו תורה להתעלם ממני. התעלמתי מהתעלמותה והחדרתי את הזין שלי מבעד לאחד מריבועי המתכת הקרים שבגדר המרושתת, השחלתי ושתקתי, מסתכל עליה, יושבת, חצי שוכבת, זרוקה על האדמה הקרה שמבעד לגדר, עיניה עצומות, הבעתה שברירית כל כך, שרירי פניה לחוצים בעונג מעורב והיא נראית מתוקה כל כך, ידה נעה בקצב אחיד, בהחלטיות, אני שומע אותה מחליקה ברטיבות העסיסית שהתפתחה לה בין רגליה, מתחכחת, יוצרת להבה בוערת, היא מטורפת. ואני אוהב מטורפות.
מוקסם משרואות עיני, מנסה להבין מה ואיך, נאדה. כל מה שאני רוצה לזיין את היצור המתוק הזה, כל מה שמשתולל בתוכי, מתחולל בתוכי - הוא דמיון פרוע, איך אני חודר, קורע ומשסף, מכחיד את הגדר בצרחה, לופת את ישותה בזרועותי, קורע את הטרנינג באבחה ופשוט נכנס אל תוכה, אני משתוקק לבעול אותה, להפוך אותה שלי, לעזאזאל. את שלי, זונה.
החלטתי להמר, מהרגע הראשון הרגשתי שהיא כזו, הבנתי שהיא לא מודעת לעולם המרתק הזה, שהיא לא חלק ממנו. אבל בדסם זה שם נרדף לאינטליגנציה - זו תיאוריה בה אני מחזיק כבר זמן רב. "אם תרצי שזה יעבוד את תאלצי לעשות כל מה שאומר לך, מתי ואיך שאומר לך." הבל פי החם הופך ברגע קל לעננת קור מעשנת שמתפוגגת לה מיד. "כלומר, אצווה עלייך. אלו לא יהיו המלצות, ילדה. את מבינה אותי מצויין. אני רואה אותך, את לא סתם סוטה משוגעת, יש לך נפש עמוקה ואת צריכה קולר, יותר מכל דבר אחר בעולם, את צריכה קולר".
היא קפאה, קפאה כמו ילד שנתפס בקלקלתו, קפאה כמו גנב שנתפס באורו של זרקור משטרתי רב עוצמה. היא לא זזה, מילימטר, לא דיברה, לא אמרה כלום, הזדקפה לישיבה והשפילה מבט אל ברכיה החשופות, דוחקת את עצמה אל תוך הטרנינג שלה, מבויישת.
"אל!" יריתי את הפקודה לאוויר. אהבתי את מה שראיתי, בעיקר את נסיונותיה הכושלים להתגונן מפני מבטי החודר שלא סר ממנה לרגע.
ריתק אותי לראות כיצד צדודיתה המלאכית זקופה לה גם כשפניה מושפלות ארצה, איכשהו, באבסורד מוחלט. היא בהחלט הייתה תופעת טבע, אני אהבתי אותה מרגע שראיתי אותה, ורציתי שהיא תהיה שלי, לעזעזאל.
"תמצצי לי את הזין, עכשיו".
והיא מצצה אותו, מבלי לומר מילה, צייתנות מולדת, כנועה ומלטפת בכל נימי הווייתה, כמו מכשיר, רהיט, כלי שרת שהעלה קורים במשך עשורים רבים, ממתין להגשים את ייעודו, להגאל משממון הקיום הלא מועיל שלו, לשרת את אדונו. הו, איך שהיא מצצה. היא ליקקה, ראשה נע אחורה וקדימה, לכל אורכי, ימינה ושמאלה, מטה את כל כולה, לשונה מתפתלת, חובקת את איברי הבוער, אני משתוקק לתפוס את ראשה בשני ידי ולהנעץ בה חזק יותר אך המתכת המתריסה הזו יוצרת חיץ בלתי עביר. "אספי את השיער שלך, אני רוצה לראות אותך", בשבריר שניה היה שיערה השחור והחלק מסודר איכשהו על קודקודה, במקביל, קדימה ואחורה, "מהר יותר, מהר, זונה שלי, חזק יותר" אצבעותיה משתחלות להן מעבר לגדר, מחפשות אותי. הושטתי אליה את ידי, למטה, אצבעותיה הדקיקות חובקות בכוח את האצבע המורה שלי, לא מרפות. "שלא תשפך טיפה, את מבינה?" אני שואג וגונח והיא מהנהנת, לא מפסיקה את מחול החרבות החייתי הזה, מכניסה אותו עד הסוף, משתנקת, אפה נלחץ אח הגדר, אני נאנח, כמה שהיא טובה!
גרונה מוצף, אני מרוקן את ישותי אל מעמקיה, הנוזלים החמים ניגרים אל תוכה, "תגמרי מה שהתחלת, חור חם ורטוב שלי", לאט לאט היא שולפת את איברי מבין שפתיה, מחליקה אחורה, בעדינות, ביסודיות, לא משאירה טיפה אחת. היא עשתה זאת בכוונה ובדיוק, ראו עליה שהתאמצה לעשות לי טוב, ואני הגבתי באנחות כבדות, נצמד אל הגדר בכח, לופת את הברזל הקר. היא באמת התאמצה, היא עשתה לי נעים בזין, וגם בלב. אבל מכאן הדרך עוד ארוכה. הו, כמה ארוכה. אבל לי יש סבלנות, ילדה שלי.
שלפתי את הזין הרפוי שלי מהגדר הקרה, היא לא זזה. יושבת על עקביה, מביטה בנקודה מרוחקת, מאובנת. התיישבתי בשתיקה בגבי אל הגדר והוריתי לה לנהוג כך גם היא. ככה הכרנו, באותו הלילה. הדלקתי סיגריה והצעתי לה אחת, ואז נפרדנו.
השארתי לה את המספר שלי, כמובן. לא לקחתי את שלה. אם תתקשר, היא שלי, כך אמרתי לה. והיא התקשרה. שלוש פעמים. דיברנו במשך שעות, אילפתי אותה קצת בטלפון ונתתי לה הוראות מדוייקות והנה עכשיו היא פה בחוץ, אצלי בישוב.
"שקרנית, הייתה לך קשה הדרך, זו דרך מחורבנת שארכה לך לפחות שלוש שעות בתחבורה ציבורית"
"אני מצטערת אדוני".
"תסתמי את הפה שלך", נהמתי, "אל תצטערי, אף פעם. אני שונא צער, בעיקר כי הוא לרוב מזוייף" התשובה לא איחרה לבוא "כן, אדון. החפץ שלך הבין זאת היטב, לא אצטער שוב". חייכתי והדלקתי סיגריה, "בטח שתצטערי ילדה שלי, את תצטערי על הרגע בו נולדת, מתוקה שלי." שמעתי אותה מתנשמת במהירות.
"את רואה שורה של עצי ברוש גבוהים בשדה שמימינך?" "כן, אדון." "לכי צפונה על שביל הכורכר הלבן שלצידו, אחרי העץ השישי תמצאי אבן בזלת שחורה וגדולה, מאחוריו מונחת שקית שקופה, יש בה כיסוי עיניים ומחסום פה אדום, עד כאן ברור?"
"כן, אדון". שמעתי את הרעד בנשימותיה, את הריגוש שבליבה, ראיתי בעיני רוחי את אוזנה, איך שהיא מלבינה מעוצמת הצמדתה את מכשיר הטלפון אליה, היא הייתה לחוצה כל כך, ואני הרחתי את זה. והתענגתי.
"אחרי שאנתק את השיחה את תכנסי אל אפליקצית השעון, תפתחי את שעון העצר ותפעילי אותו. יש לך שש דקות, חכי לי עיוורת, אילמת, ישובה על הרצפה, גבך אל הגזע." שתקתי קצת, היא לא הוציאה הגה, "הייתי ברור, מתוקה שלי?"
"כן, אדון."
הטלפון שלי צלצל, עניתי. קולה נשמע, חלש, מהסס "החפץ שלך הגיע, אדוני". לא יכולתי שלא לחייך.
היא עכשיו שומעת אותי נושם, היא שותקת, ואני ממצה את הרגע; "איפה בדיוק?", אני יורה. התשובה לא איחרה לבוא "בשער הצהוב של הישוב, אדון", היא נשמעה מתוחה נורא, "הייתה לך קשה הדרך?" שאלתי ברוך, מקשיב. נשימה אחת; "לא, אדוני" היא שיקרה, זו הייתה נסיעה לא קלה, אני בטוח בכך..
היא הגיעה אלי עד הצפון הרחוק והיא גרה בקיבוץ דרומי קטן אי שם בעוטף עזה, שם הכרנו למעשה, אספר לכם על כך; זה היה ערב חורפי רגיל, קצת אחרי מבצע צוק איתן, לא מזמן. החמ"ליסט התורן עלה מולי בקשר כשישנתי, שולף אותי ברגע ממעמקי השינה המתוקה אליה שקעתי. המחלקה שלי תפסה כוננות באותו הלילה, ישנו על מדים על רצפת מבנה בטון מחורבן שהיה מוצב בפינה הרחוקה של משטח ההזנקה הבוצי של הנגמ"שים ושאר המשוריינים שבמוצב, הערתי את הסמל מיד וכדקה וחצי אחר כך כבר היינו מנוגמשים. בחריקת זחלי פלדה כבדים דהרנו אל הגדר הלא רחוקה, הסמל עדיין חצי מנומנם, ישן בעמידה הוא מיטיב את הקסדה לראשו ומוודא שיש לו מספיק מים למי יודע כמה זמן שנהיה בחוץ; "מה יש?" הוא שואל אותי. התצפיתנית מהגזרה הצפונית ראתה דמות חשודה בשדות שליד קיבוץ גזרון (שם בדוי - עמכם הסליחה, בטחון מידע וכאלה) והקפיץ אותנו לטיול קצר, "נוודא רק שלא התרחשה חדירה ונחזור לישון אחי", הרגעתי את הסמל העייף וטפחתי לו על הכתף, אהבתי אותו מאוד, את הסמרטוט הממורט הזה.
שלוש שעות אחר כך, כשעה לפני הזריחה, התפצלנו לשתי כיתות והקפנו את הקיבוץ פעמיים, הדיווח אחרי הפטרול הגיע מיד: הגדר תקינה והכל שקט, התצפיתנית כבר הספיקה לשלול חדירה ולהודיע לי בקשר בקרקוש רדיו יבש; "קצינוס, זה היה שועל". כוסעמק, ירקתי הצידה את השלוק האחרון שעוד היה לי בפה וסגרתי את סוגר השלוקר.
אמרתי למחלקה המסמורטטת שלי שתלך לישון בנגמשים עד שיגיעו פקודות חדשות והדלקתי סיגריה, פשטתי את הווסט הקרבי הכבד, את האפוד הקרמי, ונשארתי בחולצתי בלבד. לא יכול להרדם עכשיו, הייתי גמור מעייפות אבל זה היה עוד אחד מהלילות הללו, הרחתי את זה, זה קורה לי הרבה לאחרונה, מאז החודש הדפוק הזה שביליתי במעמקי הרצועה, אבל למדתי להסתדר עם זה, שורף חצי חפיסה בשרשרת והעפעפיים חוזרות לתפקד, מחשיכות וחותמות עוד יממה, מאחסנות אותה בארון העבר, מאפשרות לחלומות לצוף, להתפתח, להפוך לאירוטיים. הם תמיד הופכים לכאלה. לעזעזאל, לא ראיתי בחורה כבר שלושה שבועות מחורבנים, חשבתי לעצמי. שיט, בנאדם, הנה אחת!
ראיתי אותה נשענת על הגדר מהצד הפנימי של הקיבוץ, עמדתי אולי מאתיים מטרים מהגדר, אין סיכוי שהיא רואה אותי, גם אם היא תסתכל לכיווני היא לא תראה כלום, נאדה, חושך. אני מתקרב לאט, שומע אותה בוכה. לא הייתי בטוח, עוד מספר צעדים, כן, נראה לי. זה לא בדיוק בכי, זו קינה, מה שזה לא יהיה, לא נחמד לה, מרחוק זה נראה כאילו היא מנסה להסתגל לרעיון חדש כלשהו אך לא מצליחה, כחכחתי אל האוויר הקר, היא קפאה. כחכחתי פעם נוספת, הסתובבה.
מה אגיד לכם, היא הייתה יפהיפיה אמיתית. סינדרלה לגמרי, יצאה עכשיו מאיזה סרט משגע כזה של דיסני, היא נראית כמו פסל בלובר הצרפתי, חשבתי לעצמי, ודמיוני התעורר. עומדת זקופה, ידיה מונחות על אגנה בהתרסה, רגליה מפושקות מעט, מבטה אל על, לסתותיה חטובות בשיש, מתחתיה מהודק במספר ברגים שלט מתכת קטן; "יופי, מאת: מישהו, האמן הנודע מתקופת הרנסנס". התנערתי, הדמיון שלי עובד חזק בשעות האלו. אבל באמת, מה אגיד לכם, היא הייתה יפהיפיה אמיתית. בטרנינג אפור ומהוה שכיסה על הישבן המושלם שלה והירכיים הבשרניות האלה, היא הייתה אישה עבה וחטובה, בדיוק כמו שאהבתי. היא לבשה קפוצ'ון כתום ודק, מיטיבה את הרוכסן למעלה, מכסה את העצמות היפות שבלטו וקישטו את החיבור שבין הגרון הארוך שלה לכתפיה ולחזה הזקוף שלה, היה קר נורא.
התקרבתי לאט, היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, מבלי למצמץ הסתכלתי על תוך העיניים שלה, האישונים שלה שידרו בלבול עז, לא היה לי ספק בכך.
אני ראיתי אותה, ראיתי אל תוכה. היא הייתה חזקה יותר מידי זמן לפני שנשברה, שיערתי. בשקט ובאפלה המגוננת של הלילה צצתי אני והפרעתי לה, היא לא ציפתה לכך ונעה בחוסר נוחות, שאלתי לשמה ממרחק רב. היא לא ענתה.
באותו הלילה הכרנו, שוחחנו על אבא שלה שנהרג בתאונת דרכים שנה לפני ועל חבר שלה שעזב אותה באותו הלילה. דיברנו על צער ועל אבסורד, דיברנו על הגדר שמפרידה בינינו, קילומטר ימינה עד השער הקרוב, דיברנו הרבה. בעיקר היא, אני הקשבתי הרבה. היא הייתה צריכה את זה מאד, הייתה זקוקה לי, והעייפות נעלמה ממני. חלקנו את קופסת הסיגריות שלי עד שנגמרה, יושבים זה לצד זה, נשענים בגבנו האחד על השני, נתמכים בגדר מתכת קרה ומרושתת שחוצה את המרחב הבלתי עביר שבינינו, היא סיפרה לי שהיא אבודה, אמרתי לה שבמקרה כזה מורה דרך נבון יכול להוות פתרון מצויין, היא הנהנה, לא ראיתי, ידעתי. אמרתי לה שאלך להביא סיגריות מהנגמש ואחזור, היא שתקה. הלכתי.
כשחזרתי היא לא הייתה שם, התיישבתי, מאוכזב. הצתתי סיגריה אחת, ואז עוד אחת, וידעתי שהיא צופה בי ממקום קרוב, גם אם היא מחפשת מורה - היא לא מתכוונת להתפשר על אחד גרוע, זאת הבנתי מהרגע הראשון. הרגשתי שהיא רוזמת לי ללא מילים שעלי להלחם עליה. בעודי מהרהר שמעתי רשרוש רמיסת עלי שלכת מאחורי, הם התפצפצו תחת סוליות נעליה ברעש יבש שנשבר והפך לאבק, לא פניתי אליה, לא דיברתי, לא הזעתי שריר.
היא התיישבה, כבר דיברנו על הכל. הרוח הקרה של הלילה החלה תופסת מקום בסצנה הקטנה שלנו, מכה ומתנפצת, מקפיאה את העור החשוף. השקט המתוח נמשך. היה מתח מיני באויר באוויר, לא מוסבר, חסר הגיון. היו לחישות, הייתה רוח קרה בעורף החשוף שלה וצמרמורות שחלפו בגווה הבהיר. אחרי כמה דקות של שתיקה נשמע קול. היא יזמה פורפליי אמיץ, מתפתלת על גדר מתכת בגבה, נעה ומזדחלת, שמעתי את רכש החיכוך ואת הגניחות החלושות שחמקו מגרונה. שתקתי עוד קצת, ידעתי שהיא נמשכת אלי, ראיתי את זה בעיניים שלה מהרגע הראשון, אני גם ידעתי שיש לי סיכוי מעולה לזיין אותה וגם ידעתי שהיא לא ילדה רגילה, אבל היא הצליחה להפתיע אותי, ואני לא אוהב הפתעות, אלא אם כן אני בתפקיד המפתיע.
נעמדתי בגבי אליה, מביט אל האופק, שואף את עשו הסיגריה אל עומק ריאותי, מתענג, רואה בעיני רוחי את שעתיד לקרות.
"אל תפסיקי". היא לא הפסיקה. "שלא תעזי לגמור, ילדה, את מבינה?" היא הבינה. אבל לא דיברה. הסתובבתי אליה באחת כשבדל סיגריה כבוי נעוץ בזווית פי וממכנסי הצבאיות המלוכלכות מזדקר לו איברי החשוף שכבר החל להזדקף ולהתקשח, מגיב לגניחות המתוקות הללו, להצהרות הכאובות האלו.
היא עדיין בגבה אלי, עכשיו תורה להתעלם ממני. התעלמתי מהתעלמותה והחדרתי את הזין שלי מבעד לאחד מריבועי המתכת הקרים שבגדר המרושתת, השחלתי ושתקתי, מסתכל עליה, יושבת, חצי שוכבת, זרוקה על האדמה הקרה שמבעד לגדר, עיניה עצומות, הבעתה שברירית כל כך, שרירי פניה לחוצים בעונג מעורב והיא נראית מתוקה כל כך, ידה נעה בקצב אחיד, בהחלטיות, אני שומע אותה מחליקה ברטיבות העסיסית שהתפתחה לה בין רגליה, מתחכחת, יוצרת להבה בוערת, היא מטורפת. ואני אוהב מטורפות.
מוקסם משרואות עיני, מנסה להבין מה ואיך, נאדה. כל מה שאני רוצה לזיין את היצור המתוק הזה, כל מה שמשתולל בתוכי, מתחולל בתוכי - הוא דמיון פרוע, איך אני חודר, קורע ומשסף, מכחיד את הגדר בצרחה, לופת את ישותה בזרועותי, קורע את הטרנינג באבחה ופשוט נכנס אל תוכה, אני משתוקק לבעול אותה, להפוך אותה שלי, לעזאזאל. את שלי, זונה.
החלטתי להמר, מהרגע הראשון הרגשתי שהיא כזו, הבנתי שהיא לא מודעת לעולם המרתק הזה, שהיא לא חלק ממנו. אבל בדסם זה שם נרדף לאינטליגנציה - זו תיאוריה בה אני מחזיק כבר זמן רב. "אם תרצי שזה יעבוד את תאלצי לעשות כל מה שאומר לך, מתי ואיך שאומר לך." הבל פי החם הופך ברגע קל לעננת קור מעשנת שמתפוגגת לה מיד. "כלומר, אצווה עלייך. אלו לא יהיו המלצות, ילדה. את מבינה אותי מצויין. אני רואה אותך, את לא סתם סוטה משוגעת, יש לך נפש עמוקה ואת צריכה קולר, יותר מכל דבר אחר בעולם, את צריכה קולר".
היא קפאה, קפאה כמו ילד שנתפס בקלקלתו, קפאה כמו גנב שנתפס באורו של זרקור משטרתי רב עוצמה. היא לא זזה, מילימטר, לא דיברה, לא אמרה כלום, הזדקפה לישיבה והשפילה מבט אל ברכיה החשופות, דוחקת את עצמה אל תוך הטרנינג שלה, מבויישת.
"אל!" יריתי את הפקודה לאוויר. אהבתי את מה שראיתי, בעיקר את נסיונותיה הכושלים להתגונן מפני מבטי החודר שלא סר ממנה לרגע.
ריתק אותי לראות כיצד צדודיתה המלאכית זקופה לה גם כשפניה מושפלות ארצה, איכשהו, באבסורד מוחלט. היא בהחלט הייתה תופעת טבע, אני אהבתי אותה מרגע שראיתי אותה, ורציתי שהיא תהיה שלי, לעזעזאל.
"תמצצי לי את הזין, עכשיו".
והיא מצצה אותו, מבלי לומר מילה, צייתנות מולדת, כנועה ומלטפת בכל נימי הווייתה, כמו מכשיר, רהיט, כלי שרת שהעלה קורים במשך עשורים רבים, ממתין להגשים את ייעודו, להגאל משממון הקיום הלא מועיל שלו, לשרת את אדונו. הו, איך שהיא מצצה. היא ליקקה, ראשה נע אחורה וקדימה, לכל אורכי, ימינה ושמאלה, מטה את כל כולה, לשונה מתפתלת, חובקת את איברי הבוער, אני משתוקק לתפוס את ראשה בשני ידי ולהנעץ בה חזק יותר אך המתכת המתריסה הזו יוצרת חיץ בלתי עביר. "אספי את השיער שלך, אני רוצה לראות אותך", בשבריר שניה היה שיערה השחור והחלק מסודר איכשהו על קודקודה, במקביל, קדימה ואחורה, "מהר יותר, מהר, זונה שלי, חזק יותר" אצבעותיה משתחלות להן מעבר לגדר, מחפשות אותי. הושטתי אליה את ידי, למטה, אצבעותיה הדקיקות חובקות בכוח את האצבע המורה שלי, לא מרפות. "שלא תשפך טיפה, את מבינה?" אני שואג וגונח והיא מהנהנת, לא מפסיקה את מחול החרבות החייתי הזה, מכניסה אותו עד הסוף, משתנקת, אפה נלחץ אח הגדר, אני נאנח, כמה שהיא טובה!
גרונה מוצף, אני מרוקן את ישותי אל מעמקיה, הנוזלים החמים ניגרים אל תוכה, "תגמרי מה שהתחלת, חור חם ורטוב שלי", לאט לאט היא שולפת את איברי מבין שפתיה, מחליקה אחורה, בעדינות, ביסודיות, לא משאירה טיפה אחת. היא עשתה זאת בכוונה ובדיוק, ראו עליה שהתאמצה לעשות לי טוב, ואני הגבתי באנחות כבדות, נצמד אל הגדר בכח, לופת את הברזל הקר. היא באמת התאמצה, היא עשתה לי נעים בזין, וגם בלב. אבל מכאן הדרך עוד ארוכה. הו, כמה ארוכה. אבל לי יש סבלנות, ילדה שלי.
שלפתי את הזין הרפוי שלי מהגדר הקרה, היא לא זזה. יושבת על עקביה, מביטה בנקודה מרוחקת, מאובנת. התיישבתי בשתיקה בגבי אל הגדר והוריתי לה לנהוג כך גם היא. ככה הכרנו, באותו הלילה. הדלקתי סיגריה והצעתי לה אחת, ואז נפרדנו.
השארתי לה את המספר שלי, כמובן. לא לקחתי את שלה. אם תתקשר, היא שלי, כך אמרתי לה. והיא התקשרה. שלוש פעמים. דיברנו במשך שעות, אילפתי אותה קצת בטלפון ונתתי לה הוראות מדוייקות והנה עכשיו היא פה בחוץ, אצלי בישוב.
"שקרנית, הייתה לך קשה הדרך, זו דרך מחורבנת שארכה לך לפחות שלוש שעות בתחבורה ציבורית"
"אני מצטערת אדוני".
"תסתמי את הפה שלך", נהמתי, "אל תצטערי, אף פעם. אני שונא צער, בעיקר כי הוא לרוב מזוייף" התשובה לא איחרה לבוא "כן, אדון. החפץ שלך הבין זאת היטב, לא אצטער שוב". חייכתי והדלקתי סיגריה, "בטח שתצטערי ילדה שלי, את תצטערי על הרגע בו נולדת, מתוקה שלי." שמעתי אותה מתנשמת במהירות.
"את רואה שורה של עצי ברוש גבוהים בשדה שמימינך?" "כן, אדון." "לכי צפונה על שביל הכורכר הלבן שלצידו, אחרי העץ השישי תמצאי אבן בזלת שחורה וגדולה, מאחוריו מונחת שקית שקופה, יש בה כיסוי עיניים ומחסום פה אדום, עד כאן ברור?"
"כן, אדון". שמעתי את הרעד בנשימותיה, את הריגוש שבליבה, ראיתי בעיני רוחי את אוזנה, איך שהיא מלבינה מעוצמת הצמדתה את מכשיר הטלפון אליה, היא הייתה לחוצה כל כך, ואני הרחתי את זה. והתענגתי.
"אחרי שאנתק את השיחה את תכנסי אל אפליקצית השעון, תפתחי את שעון העצר ותפעילי אותו. יש לך שש דקות, חכי לי עיוורת, אילמת, ישובה על הרצפה, גבך אל הגזע." שתקתי קצת, היא לא הוציאה הגה, "הייתי ברור, מתוקה שלי?"
"כן, אדון."
