אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפור בדיוני

מאת zytry​(שולט)     13 בדצמ 03 1881
פרק א.
נמרוד בן שאול ישב על הספה שקוע בתוך עצמו, עצוב ומודאג. אביו ישב לצידו, שותק ונבוך. מדי פעם היפנה את ראשו והתבונן בו. היה זה מבט תוהה וחוקר, כלא מאמין למראה עיניו.
אמו, פעילה ונרגשת מאוד, השתדלה לשמחו והיא עשתה זאת בדרך שלה. היא הגישה עוגיות ומשקה והמטירה שאלות: האם אתה רעב? צמא? איך אתה מרגיש?
מבקרים, בני משפחה וסקרנים למיניהם, עתונאים, רופאים ופרופסורים מבתי אולפנה שונים, ואנשי צבא, כבר עזבו את הבית. היה זה יום עמוס ומייגע. הם שאלו ונמרוד סיפר. שוב ושוב.
כל זה כבר נמשך יומיים. הוא הרגיש ליאות ועצבנות. הם דיברו אליו כאל ילד, שהבנתו לא הגיעה לבגרות. הם אפילו המחישו את שאלותיהם במבע פניהם ובסימונים בידיהם, כאילו היה חרש.
אבל דכאונו לא בא לו מהטרדותיהם ואף לא מעייפותו. הוא היה לחוץ ונבוך, בשל דבר שלא ציפה לו: בגלל אביו שאול. נמרוד חש, שאביו אינו מאמין לו ואפילו חושד בו. עוד יותר: שאביו בטוח, כי הוא - נמרוד איננו בנו! שאין זה אלא מין משחק תעתועים. ואין תימה בכך. לאביו יש סיבה מספקת לפקפק לגבי זהותו.
לפני שלוש שנים עזב נמרוד את הבית הוא היה אז בן 24. גבוה, שרירי, בעל שפם מטופח. בצבא שרת ביחידה מובחרת. עכשיו הוא חזר - נמוך, גופו עדין ונערי, פניו חלקות ומראהו הכללי כשל ילד בן 10.
כל נסיונותיו להוכיח שהוא הוא נמרוד לא שינו את הסתייגותו של אביו. ולא רק אביו.
נמרוד החליט לפעול. לא יתכן, שכל חייו יסביר ויצטדק כאילו עשה מעשה פשע. הוא רצה להישאר בבית. על כן פנה אל אביו ואמר: "אבא אני יודע שלא קל לך. אין בכוחי להסביר הכל מחדש. הנח לדבר לפי שעה. אבל עלינו למצוא דרך להגן על פרטיותנו, שלא יטרידונו זרים. חשבתי אפוא, שאולי אארגן הרצאה לציבור המתענין בי ואחר כך לא אסכים לדבר על הנושא עם שום אדם זר. נסגור עניין זה, לפחות כלפי חוץ. ובאשר לבית, הזמן יעשה את שלו". סיים והתבונן בעיני אביו.
"נשמע הגיוני" - ענה אביו. "אני אטפל בסידורים הדרושים" "אבא". - אמר נמרוד נפגע- אני כבר בן 27 ומסוגל לטפל ואני גם לא עולה חדש. אתה בוודאי זוכר שנולדתי כאן. הארץ, האנשים, השפה והתנאים ידועים ומוכרים לי"
"מי ידבר עימך ומי יעשה איתך סידורים?"- הגיב אביו ברוגז-" בני אדם יסתכלו בפניך ולא בתעודת הזהות שלך"
"אולי אתה צודק, אבא. יהיה עלי להתרגל , אפילו זה קשה" אביו נגע בשכמו ודבר זה עורר בו ריגוש עד דמעות. וכשאמו אמרה: "הנח לילד ללכת לישון" ענה תוך חיוך: "כן אמא הילד הולך לישון"
בפרק הבא--- ההרצאה.

כחול​(שולט){ג}
רעיון מדליק
מצפה להמשך...
14/12/03 17:49