שיעבוד המנכ"ל (2)
מאת כחול(מתחלף){ג}
14 בדצמבר 2003
הוא שכב עקוד למיטה, חושש מהבאות, בעוד גבירתו מסמנת את ישבנו הימני כמקום הקעקוע. הקעקוע היה אמור להיות קטן, סמלי בקוטר של כשני סנטימטר.
אך היא הניחה את מלוא ידה על ישבנו, וסימנה מעגל אין סופי על חלקו הימני.
הוא ניסה לזוז, למחות, לצייץ, אך פיו החסום והרצועות המתוחות ריתקו אותו למקומו.
הוא שמע את טירטור המחט, ואת הכנותיו האחרונות של האמן. הוא היה חסר אונים, מוטל למרגלותיה ולחסדיה של גבירתו. חששו מהבאות רק העצים את פחדו ואת תלותו בגבירה בה בחר.
הוא חש לפתע במחט החודרת את בשרו, ואת נעיצותיה בישבנו. הדיגדוג הראשוני חלף והרגשת כאב החלה למלא אותו. הזמן חלף וחלף, לא היה לו מושג כמה זמן הוא כבר שם, והדקירות המשיכו והמשיכו ונראו כאין סופיות, ואילו טירטור המחט וחוסר הידיעה ממה שמקועקע עליו הטריף את דעתו.
הוא חש לפתע בידה אוחזת בחוזקה את שערותיו, ופניה נטו לצידו. הוא חש בחום פניה, בנשימותיה, בריח המשכר העולה ממנה. הוא לא היה יכול להטות את ראשו ולהביט בה, אך חש בפניה הנצמדות אליו.
ציפורנה שרטה קלות את לחיו, מתנוך האוזן ועד לשפתיו, כשהיא לוחשת באוזנו "טרם החלטתי אם לסמן גם את פניך, יקירי... אהוב שלי, עבד נירצע שלי" חום מטורף מילא אותו, הוא כבר הכיר אותה, או לפחות חשב שהכיר אותה. מאז שהכירו לא הפסיקה להפתיע אותו, ולא הפסיקה להפר ובאופן שיטתי כל הבטחה שנתנה לו. המחט בישבנו חדרה כעת לאזורים בהם מעולם לא היתה אמורה להימצא. הוא נחרד שוב, הפחד מדבריה היה ניגוד משווע לקול הרך והסקסי בו נאמרו המילים, קולה היה בתולי כמעט.
ציפורנה המשיכה במסעה על שפתיו, מהדקת את כדור הגומי לתוך פיו, ואז בלי משים לכאורה, ניסגרו אצבעותיה על נחיריו. הוא המשיך ונשם מצידי הכדור הממלא את פיו, אך התקשה בכך. היא הרפתה מנחיריו וחזרה וסגרה אותם לסירוגין, משתעשעת בו, בנשימותיו, בפחדיו. היא שלטה בו באופן מוחלט, ללא עוררין, כפי שאף אחת מעולם לא שלטה בו.
הוא העריץ אותה, את כוחה, את דמיונה, את גופה החטוב, את רגליה אותן הכיר כה טוב, את תוי פני החדים והנאים, את האופן בו שלטה ושיעבדה אותו. הוא ירא אותה, ציית, אהב ופחד ממנה בו בזמן. הוא היה שלה ורק שלה.
היא שיחררה את ידה, ונשימותיו חזרו אט אט לסידרן.
הכאב מדקירות המחט היה עתה בלתי נסבל. האמן לא נח לרגע, וחדירות המחט בבשרו הלכו והעצימו, הוא החל לגלוש לאחור, לחשכה, לתוך מחשבותיו, מתנתק מהאמן, מהמקום, מגבירתו ומהזמן הנוכחי.
המחשבות הריצו אותו לאחור, לתקופה שלפני כחודשיים, בעת שהכיר את גבירתו לראשונה.
הם ניפגשו בדירתו, הוא חיכה לה כשעיניו מכוסות ורק תחתוני סליפ זעירים לגופו, כשדלת דירתו פתוחה מעט.
הוא לא שמע כשניכנסה, אך חש בנוכחותה בחדר. ואז שמע את קולה, שקט, נעים, כמעט מלטף, אך פקודותיה החדות והקצרות קטעו את קו מחשבתו. הוא ציית, ידיו נאספו לאחור, ואזיקי מתכת קרים הצמידו אותן זו לזו. קולר ניכרח לצווארו, ושרשרת מתכת הוצמדה ללולאה ונימתחה מבעד למיתלה גבוה שהוצמד לארון בחדרו. הוא הוצמד לארון, זקוף, כשפניו למרכז החדר.
היא סקרה אותו באריכות, מרוצה מעצמה, מרוצה מנתינה החדש...
אזיקים נוספים ושרשרת ביניהם הוצמדו לרגליו, מונעות ממנו את האפשרות לבעוט, להתנגד. כעת היה שלה, אם רק רצתה בכך.
והיא רצתה. סוקרת אותו מכל עבריו, הוא לא איכזב אותה, אמנם שונה מכפי שדימינה לעצמה, אך בהחלט חיה נאה.
היא קרבה אליו, סוגרת את המרחק שבינו לבינה בצעד בודד, וארבעת ציפורניה סימנו אותו לראשונה, לאורך ביטנו.
הוא קפץ, צווח מכאב, אך בעיקר מההפתעה שניחתה עליו.
אצבעותיה ניסגרו מיד על שק האשכים שלו, מכאיבות לו מעט, אוחזות בו, שולטות בו לראשונה... וקולה לחש באוזנו "שקט עבד, שקט. אחרת תצטער שנולדת.",
הוא השתתק.
המשך יבוא...
אך היא הניחה את מלוא ידה על ישבנו, וסימנה מעגל אין סופי על חלקו הימני.
הוא ניסה לזוז, למחות, לצייץ, אך פיו החסום והרצועות המתוחות ריתקו אותו למקומו.
הוא שמע את טירטור המחט, ואת הכנותיו האחרונות של האמן. הוא היה חסר אונים, מוטל למרגלותיה ולחסדיה של גבירתו. חששו מהבאות רק העצים את פחדו ואת תלותו בגבירה בה בחר.
הוא חש לפתע במחט החודרת את בשרו, ואת נעיצותיה בישבנו. הדיגדוג הראשוני חלף והרגשת כאב החלה למלא אותו. הזמן חלף וחלף, לא היה לו מושג כמה זמן הוא כבר שם, והדקירות המשיכו והמשיכו ונראו כאין סופיות, ואילו טירטור המחט וחוסר הידיעה ממה שמקועקע עליו הטריף את דעתו.
הוא חש לפתע בידה אוחזת בחוזקה את שערותיו, ופניה נטו לצידו. הוא חש בחום פניה, בנשימותיה, בריח המשכר העולה ממנה. הוא לא היה יכול להטות את ראשו ולהביט בה, אך חש בפניה הנצמדות אליו.
ציפורנה שרטה קלות את לחיו, מתנוך האוזן ועד לשפתיו, כשהיא לוחשת באוזנו "טרם החלטתי אם לסמן גם את פניך, יקירי... אהוב שלי, עבד נירצע שלי" חום מטורף מילא אותו, הוא כבר הכיר אותה, או לפחות חשב שהכיר אותה. מאז שהכירו לא הפסיקה להפתיע אותו, ולא הפסיקה להפר ובאופן שיטתי כל הבטחה שנתנה לו. המחט בישבנו חדרה כעת לאזורים בהם מעולם לא היתה אמורה להימצא. הוא נחרד שוב, הפחד מדבריה היה ניגוד משווע לקול הרך והסקסי בו נאמרו המילים, קולה היה בתולי כמעט.
ציפורנה המשיכה במסעה על שפתיו, מהדקת את כדור הגומי לתוך פיו, ואז בלי משים לכאורה, ניסגרו אצבעותיה על נחיריו. הוא המשיך ונשם מצידי הכדור הממלא את פיו, אך התקשה בכך. היא הרפתה מנחיריו וחזרה וסגרה אותם לסירוגין, משתעשעת בו, בנשימותיו, בפחדיו. היא שלטה בו באופן מוחלט, ללא עוררין, כפי שאף אחת מעולם לא שלטה בו.
הוא העריץ אותה, את כוחה, את דמיונה, את גופה החטוב, את רגליה אותן הכיר כה טוב, את תוי פני החדים והנאים, את האופן בו שלטה ושיעבדה אותו. הוא ירא אותה, ציית, אהב ופחד ממנה בו בזמן. הוא היה שלה ורק שלה.
היא שיחררה את ידה, ונשימותיו חזרו אט אט לסידרן.
הכאב מדקירות המחט היה עתה בלתי נסבל. האמן לא נח לרגע, וחדירות המחט בבשרו הלכו והעצימו, הוא החל לגלוש לאחור, לחשכה, לתוך מחשבותיו, מתנתק מהאמן, מהמקום, מגבירתו ומהזמן הנוכחי.
המחשבות הריצו אותו לאחור, לתקופה שלפני כחודשיים, בעת שהכיר את גבירתו לראשונה.
הם ניפגשו בדירתו, הוא חיכה לה כשעיניו מכוסות ורק תחתוני סליפ זעירים לגופו, כשדלת דירתו פתוחה מעט.
הוא לא שמע כשניכנסה, אך חש בנוכחותה בחדר. ואז שמע את קולה, שקט, נעים, כמעט מלטף, אך פקודותיה החדות והקצרות קטעו את קו מחשבתו. הוא ציית, ידיו נאספו לאחור, ואזיקי מתכת קרים הצמידו אותן זו לזו. קולר ניכרח לצווארו, ושרשרת מתכת הוצמדה ללולאה ונימתחה מבעד למיתלה גבוה שהוצמד לארון בחדרו. הוא הוצמד לארון, זקוף, כשפניו למרכז החדר.
היא סקרה אותו באריכות, מרוצה מעצמה, מרוצה מנתינה החדש...
אזיקים נוספים ושרשרת ביניהם הוצמדו לרגליו, מונעות ממנו את האפשרות לבעוט, להתנגד. כעת היה שלה, אם רק רצתה בכך.
והיא רצתה. סוקרת אותו מכל עבריו, הוא לא איכזב אותה, אמנם שונה מכפי שדימינה לעצמה, אך בהחלט חיה נאה.
היא קרבה אליו, סוגרת את המרחק שבינו לבינה בצעד בודד, וארבעת ציפורניה סימנו אותו לראשונה, לאורך ביטנו.
הוא קפץ, צווח מכאב, אך בעיקר מההפתעה שניחתה עליו.
אצבעותיה ניסגרו מיד על שק האשכים שלו, מכאיבות לו מעט, אוחזות בו, שולטות בו לראשונה... וקולה לחש באוזנו "שקט עבד, שקט. אחרת תצטער שנולדת.",
הוא השתתק.
המשך יבוא...
