אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בונו

מאת zboy{זאתי}     17 בדצמ 03 1287
לפני 15 שנה בערך, רכב אלדו לחבר שבא לגור בעיירה שכנה.
לאותו חבר, הייתה חיבה מיוחדת לכלבים מסוג מסוים. אותו סוג האומר שכל המביט בו רואה לפניו מכונת הרג קטלנית, מסה של שרירים מאוזנת ויציבה, כמו מיתר מתוח של קשת, מגובה במהירות מפתיעה, ובעיקר, במלתעות עמוסות לעייפה בניבים חדים המסודרים כשורת לוחמים, וסגירת פה שיכולה לבקע ברזל ונועדה לטחון עצמות.
עיסוקו של אותו חבר היה בעצם גידול כלבים ומכירתם, מה שהפך לעסק משתלם, אם כי לא כל כך בטוח. רבים מאותם כלבים נמכרו לתחרויות לשם הימורים. והיה גם זן מסוים של כלבים, שנמכרו לזן מסוים של אנשים. אותם כלבים קיבלו באופן סדיר בשר אדם למאכל. שמם היה כלבי השאול.
בדרך נחתה יונה על כתפו. אלדו פתח את הפתק. "קיבלתי כלב שאול חדש, הוא כבר בן 3 ועדיין לא מאולף. המצב פה לא כל כך נוח ואולי כדאי לדחות את הפגישה. ז'רמן". אלדו הוציא פתק ריק ורשם: "אני כבר בדרך, וכידוע לך זה מנוגד לדת שלי לחזור אחורה. ניפגש בערב. אלדו".
כשהגיע אלדו לז'רמן, הוא מיד ראה שעובר עליו משהו. לאחר מספר חיבוקים והתעדכנות שוטפת רגילה אחד על השני, פנה אלדו לז'רמן: "ומה קרה?". ז'רמן לא היה צריך יותר מזה. הוא נראה מבולבל וחש שלא בנוח יותר ממה שאלדו ראה אותו מימיו. "נתקלתי בכלב שאני לא מסוגל לאלף" ענה ז'רמן. "אי אפשר להכניע אותו בשום שיטה שאני מכיר, והכי גרוע בכל העניין, שזה בכלב הכי מדהים שראיתי בחיי. הייתי יכול לקבל עליו שתי אלפיות בקלות". "אפשר לראות אותו?" שאל אלדו.
ז'רמן הוביל את אלדו אל הכלבייה, שם ראה במכלאה הראשית את בונו. בונו עוד לא הגיע לגובהו המלא, אבל הוא כבר לא היה צריך יותר גובה, הוא כבר יכל להביס כל כלב בוגר.
באותם ימים היו ידועות מספר שיטות לאילוף כלבי שאול, שהיו די יעילות והצליחו ברובם ככולם של המקרים. המקרים היחידים שבהם לא הצליחו לאלף כלבי שאול, היו של הכלבים עם הטירוף בעיניים. חלב העין של כלבי השאול היה צהוב. לכלבים עם הטירוף בעיניים היה במקום אישון, קטע צהוב יותר כהה. כלבים אלו לא היו ניתנים לאילוף ברוב המקרים. אבל ז'רמן היה מסוג האנשים שלא מקבלים כשלון.
אלדו ניגש אל הכלוב, והכלב ניגש אליו, מקשקש בזנב, ונראה ידידותי לחלוטין. "תיזהר, הוא יכול להפתיע" אמר ז'רמן. אלדו הסתכל לתוך העיניים חסרות ההבעה בגווני הצהוב. הוא הושיט את ידו מבעד לסורגים והכלב ליקק אותה בשמחה. אבל אלדו ראה את העיניים ואלדו ידע. הוא הסיט את הבריח. "אתה יודע מה אתה עושה" אמר ז'רמן. אלדו נכנס לכלוב במהרה והסיט את הבריח שוב. "אני מקווה…" המשיך ז'רמן בלחש. הכלב נרתע קצת, ונראה כי אינו מבין מה קורה מסביבו, אבל בכל זאת, אלדו ניגש אליו. בונו נרתע בחדות והתחיל לחשוף שיניים ולגרגר.
ניביו של בונו היו באורך 5 סנטימטר. בבסיסן היו השיניים בקוטר של כשני סנטימטר, אבל קצותיהן של השיניים היו ברוחב של 150 אנגסטרם. רוחבה של יחידת אנגסטרם אחת הוא כרוחבם של 10 אטומים. כשכלבי השאול מתרגזים, נוסף לעיניהם צבע אדום, והן נראות כצבע השמש בעת דמדומים. האחת הברכות בהן היה נהוג לברך את ההולכים בדרכים באותה תקופה הייתה – 'שלא תפגשו את שקיעת השאול'.
העיניים של בונו היו אדומות. "אני חושב שכדאי שתפתח את הדלת לאט לאט ותצא", קרא ז'רמן. אלדו הסתכל לבונו בעיניים והתקדם לעברו באיטיות. הכלב נבח שתי נביחות והמשיך לגרגר ביתר שאת. הוא נכנס לעמדת תקיפה. כלב שאול ממוצע, יכול מעמדת תקיפה להינעל תוך חצי שניה על צוואר של סוס במרחק שלושה מטר. חמש שניות אחר כך הסוס כבר מת. בונו היה במרחק שני מטר מאלדו. זה המשיך מצידו להתקדם לאיטו ועיניו לא זזות מעיניו של בונו. אלדו רגוע, אותה רגיעה השייכת ליודעים. מטר מבונו, הוא מושיט את ידו לכיוון הכלב, "אתה רעב?" הוא שואל. הכלב מזנק חצי זינוק ותולש שתיים מאצבעות ידו המושטת של אלדו. הכלב מפיל את האצבעות על הרצפה. השקט חותך את האוויר למספר שניות. הכלב מביט בתדהמה בעיניו של אלדו. "בתיאבון" אמר אלדו באותה שלווה הנסוכה בו מרגע שנכנס לכלוב. עכשיו גם הכלב מבין. הכלב אוכל את שתי האצבעות וניגש לכרוע לצד אדונו החדש. מאותו יום לא מש בונו מאלדו.
בונו הכלב של אלדו מת.
ולאלדו כואבת היד.

creamy
יופי.
. "בתיאבון" אמר אלדו באותה שלווה הנסוכה בו מרגע שנכנס לכלוב. עכשיו גם הכלב מבין. בסוף פשוט הצטמררתי. אחלה בניית-מתח. יופי של רגישות בסוף. סחתין.
01/01/04 21:31
יעלי המלכה​(שולטת)
נהניית מכתיבתך
האמת דיי מלחיץ וצפוי ההימור והסיום...סיגנון הכתיבה הפנט ולסיום חיוך ....וצער על הכלב .
12/05/09 00:08