עולמות מתערבבים - רעות

>>> עולמות מתערבבים הוא סיפור בין מספר חלקים ומומלץ להתחיל מהחלק הראשון שפורסם במגזין בקטגוריית סיפורים בתאריך 6/11/15 "עולמות מתערבבים – אפרת" <<<

>>> כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור ובין המציאות הוא מקרי בהחלט ואין לייחס קשר ביניהן לביני או לבין מישהו אחר <<<

עולמות מתערבבים – רעות – חלק ב'

אוי השעון המעורר הזה, באמת כיוונתי אותו לשעה 10:00?! כמה סתומה אפשר להיות?
זה היה חלום או מציאות מה שקרה אתמול? אני לא בטוחה. מה שבטוח זה היה כיף, תענוג...הממ מתוקי כזה.
אני חייבת להתקשר לאפרת! מה השעה?? אה 10:00, שתקום!
"היי..."
"אפרתוש! את לא מאמינה מה קרה לי אתמול!"
"יואו רעות, לא לצעוק ככה על הבוקר..."
"טוב, תקשיבי..."
"רגע רעות, את חייבת לשמוע קודם מה יש לי לספר."
"לא לא, את, חייבת, לשמוע קודם מה יש – לי – לספר!"
"נו אףףף, בסדר ספרי כבר."
** 'אף' זה כינוי של רעות ושל אפרת שהן אימצו אחת לשנייה כשהן מוצאות את עצמן במרכז העניינים או רוצות להיות שם, או סתם תקועות באמצע כי הן פשוט הגיעו וכולם מסתובבים סביבן.

"את זוכרת את הבחור שהזמין אותי לדרינק אתמול? מתן, מתוקון. את לא מבינה מה עשיתי איתו אתמול. אני אתחיל מהתחלה:
הלכת לשירותים והתחילו איתי כל מיני מוזרים כאלה שנפנפתי אותם אחד אחד והוא ישב מעבר לפינה של הבר. העיניים הכחולות שלו גרמו לי לדגדוגים, רציתי לצלול לתוכן, אבל הביישנים האלה, הם לא יודעים להתחיל. שמתי לב שהוא מגניב מבטים, הכי שקוף בעולם. הוא ניסה להסתיר אבל זה לא כל כך הלך לו. כל פעם שהוא נתן לגימה מהבירה הוא שלח מבט. לכן כשהוא לגם פעם נוספת החלטתי לטפל בחזייה, נגיעה מאחורה, כתפיות ואז...הרמת הציצים לסידור נוח, בזוית העין קלטתי שמשכתי את תשומת ליבו, הוא הסתכל טוב טוב איך אני מרימה את השדיים בשתי ידיי הרמה חטופה, אז הסתכלתי עליו במבט ישיר מרחוק וחייכתי חיוך קטן. החמוד הזה הבין שתפסתי אותו בוהה לי בציצים, התבלבל מרוב בושה, השתנק מהבירה, השתעל ופלט אותה על השולחן. מבויש כולו מסתכל ימינה ושמאלה מחפש מפית לניגוב, לא מסתדר עם עצמו, מרים יד לברמנית שעסוקה מידי עם שירות הלקוחות, או עסוקה מידי עם הברמן מאצ'ו ההוא שרציתי להוריד לו סטירה כדי שיפסיק לעוף על עצמו. עדיין מנסה למצוא משהו לנגב ואני מסתכלת עליו, משועשעת והוא מבחין בי.
"לבריאות" אמרתי בשפתיי ולא היה לו סיכוי לשמוע עם המוסיקה הרועשת. הוא נעמד עם מצמוץ בעיניים, זורק "מה?" לאויר ואני ממש לא התכוונתי לעשות איתו קרב צעקות, לגמתי עוד לגימה. אז הוא קם ממקומו והתקרב עד אליי, "לא שמעתי מה אמרת?". "אתה באמת תשאיר לברמנית את השולחן רטוב בלי לנקות?" שאלתי ברמיזה, הוא הצחיק אותי. כל כך מתפתל, מנסה לנגב, מנסה לשמוע, בא אליי ואז חוטף הערה.
"לא, פשוט לא שמעתי אותך, אני הולך לנקות". הוא ניקה היטב, ממש התאמץ לא להשאיר רטיבות ולא התיישב בכסאו כשסיים, אלא הסתכל עליי, כאילו מחכה לסימן ממני. הוא היה חמוד, והעיניים...אממ לנשוך שפתיים. סימנתי עם האצבע, "בוא שב".
"אני אשתה לבד?" רמזתי לו להזמין משהו לעצמו, "אני אזמין שוב, רוצה גם?", "כשאסיים את הכוס אני אשמח שתזמין אותי" עניתי לו. הוא הזמין שוב בירה ואני נשארתי בקאווה.
פלירטטתי איתו, הוא היה הכי קל בעולם, התפוצצתי מצחוק שהוא לא ידע מה לענות כששאלתי אותו אם הוא אהב שתפסתי לעצמי בציצים, הוא רצה לקבור את עצמו ובאופן אינסטינקטיבי עיניו פזלו לעבר המחשוף, "תרים את הראש, סוטה" הרמתי את סנטרו באצבע אחת, "סליחה, לא התכוונתי" הוא התנצל.
ואז הוא התחיל לספר לי שהוא פרסומאי, מנהל קריאייטיב במשרד די גדול, עמוס בעבודה מכף רגל עד ראש, רעיונות שרצים באויר ונעלמים בהרף כלא היו הם מנת חלקו היומיומית, סיימתי את הקאווה.
"אפשר עכשיו להזמין לך קאווה?", הוא אפילו לא חיכה שאבקש, כזה גברבר של צביטה בלחי, "כן, תודה" השבתי. "את לא צריכה להודות לי" פתאום הוא הפתיע אותי, "מה זאת אומרת? למה לא?" לא הבנתי, "את פשוט לא צריכה אממ...פשוט כי...אני מזמין ואת לא צריכה ו...", הוא גמגם, "אני מזמין כי זו זכותך שאזמין אותך".
זה היה הרגע שמשהו השתנה באוירה, מבחור חמודי הוא נהייה מסתורי, הוא לא אמר הכל. הוא אמנם היה הדבר האחרון שיפחיד אותי עלי אדמות, אבל אם זו זכותי להיות מוזמנת אז זו בטח היתה זכותי להבין מדוע הוא אמר את מה שאמר. "תשמע, אתה מדבר בצורה לא ברורה ואני רוצה שתסביר לי עכשיו כדי שאני אבין, למה אתה מתכוון?", הייתי תקיפה. אבל הוא שוב התפתל ונראה שממש לא נוח לו עם החשיפה..."

"איזו חשיפה?"

"אז רגע אפרת, תקשיבי."
"אכפת לך אם נצא החוצה כדי שנוכל לדבר בשקט?" הוא ביקש ממני, "חכה, קודם אני הולכת לשירותים". "את רוצה שאעשה משהו עד שאת חוזרת?" הוא שאל אותי מן שאלה מוזרה כזאת, אבל זה היה נחמד, "חמם לי את הכסא" זרקתי לו "ותזמין לי את הקאווה" כי זו זכותי, לא?!
השירותים, אוייי הם היו נוראיים! מסריחים כמו ביוב, נראים כמו מזבלה, פוייי את לא מבינה! הרצפה היתה מוצפת פיפי, כל כך מגעיל, לא יכולתי להיכנס, אלה היו המגפיים החדשים. חזרתי למתן "בוא", "את לא רוצה את הקאווה?" מתן שאל אותי, אך הייתי אליו כבר עם גבי בדרך החוצה, לא היה טעם לחכות, זה היה ברור שהוא ירדוף אחריי.
"נו תסביר, יפיופון" פקדתי עליו לאחר שהתיישבנו על גדר הבטון בחוץ, ממש בכניסה. והרי לא שאני מחלקת פקודות, אבל את יודעת איך זה, הם לפעמים כאילו ממש דורשים את זה...שנייה, עוד מעט תביני, אצלו זה לא 'כאילו'.
"אפשר לשאול אולי איך קוראים לך קודם כל?" הוא ביקש, "לא" השבתי, לא כי היתה לי באמת בעיה להגיד את השם, סתם כזה, צחוקים, שיסביר כבר!
אבל ראיתי שהוא נבוך והלחיים שלו סמקו מאודם והוא לא ידע איך להתמודד איתי, אז שחררתי קצת, "רעות, ואתה?", "מתן" ואז הוא שתק, ליקט כמה שניות של מחשבה, "את יודעת שאת יכולה להיות שולטת טובה?". "מה זאת אומרת שולטת טובה?" ניסיתי לעקוב, ניסיתי להבין. "שולטת טובה זו מישהי דומיננטית שעושה מה שהיא רוצה ויש מי שעושה מה שהיא רוצה" אמר מתן. אז אני באמת עושה מה שאני רוצה וגם תמיד נחמד לי שגברים מקרקרים אחריי ואני מחלקת להם הוראות, אבל "אתה מדבר על ממש מה שאני רוצה? תן דוגמה" ביקשתי. "נניח אני, שאוהב שיש מישהי שאומרת לי מה לעשות, מוכן לעשות כל מה שתגידי לי, בזה הרגע אם את רוצה" ועיניו היו בשיא הבוהק שלהן, עוד יותר מלפני כן. ראיתי איך הוא ממש מוכן לפקודה, רוצה אותה, חושק בפקודה ממני. "טוב...תביא לי את הכוס קאווה שהזמנת לי" ציוויתי והוא קם במהירות ונכנס פנימה, אבל ממש במהירות, חדור מטרה, זה היה ממש מרומם. 5 דקות עברו והוא יצא אליי בידיים ריקות "אני מתנצל, לא הרשו לי להוציא את הכוס" הוא הסתכל אליי ומייד כשהיישרתי ממש הוא השפיל את שלו. "שב" ציוויתי עליו, "אתה די גרוע בתור גבר שרוצה לרצות אותי, אתה יודע?" לעגתי לו, "אני יודע, אבל אני מבטיח שאני משתדל, אני מוכן לקבל עונש" הוא התחנן. עונש!? התחלתי ליהנות מהערב אתמול יותר ויותר, זה אחלה רעיון להעניש גבר שלא מבצע את מה שאני רוצה, ואני יכולה להיות כל כך רעה, איזה כיף, חייכתי לעצמי.
"אני צריכה לעשות פיפי של שבועיים" הודעתי לו, "את רוצה שאהיה שירותים בשבילך?" הפתיע אותי מתן. "שירותים בשבילי, שאשתין עליך?!" נדהמתי, "עליי, בתוכי, מה שאת רוצה" הוא אמר והסתכל עליי שוב, ראיתי ממש רצינות מתחננת בעיניו, "גוד נו! לא, לא אני לא רוצה להשתין עליך ובטח שלא בתוכך, איכס!" ועוד חשבתי לנשק אותו לפני כן, איכס, הוא פתאום היה כזה עלוב בעיניי, אבל האמת שהוא נתן לי רעיון. "בוא" הובלתי אותו לתוך המועדון.
לקחתי אותו לשירותים, הם עדיין הריחו נורא, "תפתח את הדלת" הוריתי לו ומתן פתח תא שירותים מלוכלך, "תנקה אותו, אני לא רוצה פיפי על הרצפה ואני לא רוצה לראות נייר טואלט זרוק לכל עבר" ציוויתי עליו. הוא מייד החל בעבודה, התכופף למטה וניסה לבצע אותה במהירות וביעילות, היית צריכה לראות את זה, זו היתה צפייה חווייתית. ראיתי שהוא מסיים את גליל נייר הטואלט ונשאר רק עוד אחד. "זה לא שלך, זה שלי" אמרתי לו, מחכה לתגובתו. הוא הסתכל עליי והיה ממש אבוד, הוא ידע שהוא עדיין צריך לייבש את הרצפה, אבל לא ידע כיצד לעשות זאת ללא נייר. אני מודה שהיה לו מבט מעורר רחמים, אז עזרתי לו, "תוריד חולצה", הוא הוריד, "יופי, תמשיך איתה, מהר! אני צריכה פיפי!" צעקתי עליו, משלבת רגליים לפני שבורח לי. הוא קפץ קצת ומייד המשיך בעבודה כמו משרת טוב, כן משרת, זה מה שהוא אמר לי אח"כ שהוא רוצה להיות, הוא ממש הצליח בזה מאז ניקיון השירותים. הוא ייבש את הרצפה, שפשף והבריק, לאחר מכן עבר לאסלה, ניקה את כולה. השירותים נראו כמעט כמו בקראון פלאזה, אני שוקלת להגיד לו שישלח קורות חיים למשרת מנקה, המממ...בעצם ברור שאני אגיד לו, צחוקים! הוא גרם לי ממש לאושר, זה משהו בלב, המראה הזה שגבר משתדל כל כך עבורי, רק כדי שאהיה מרוצה.
"אתה עשית עבודה יפה, מפתיע קצת לאור חוסר היכולת שלך להביא לי את כוס הקאווה, אבל בכל זאת כנראה שאפשר להפיק ממך תועלת. עכשיו אני אעשה פיפי לפני שאני מתפוצצת, צא החוצההה" סלסלתי במנגינה. אבל כשהתבוננתי על האסלה, מראה הגועל שהיה שם לפני רגע לא חלף מעיניי, אפילו שהיא באמת היתה הכי נקייה שאפשר.
"מתנצ'יק, בוא לכאן חמוד, החלטתי שאתן לך מתנה לאות הוקרה על ההשקעה הרבה שלך" חייכתי חיוך זדוני. סקרן לדעת מה המתנה, הבחנתי בהתרגשות קלה במרכז הגוף שלו.
"אתה תזכה לראות את הפרח היפה שלי", ההתרגשות הפכה לבולטת מאוד, "תסדר אותו, ותירגע" הצבעתי לכיוונו.
"אבל אתה תעשה בשבילי משהו קטן, לפני שאני מרימה את השמלה הצמודה שלי, נכון מתנצ'יק?" העברתי יד על החזה שלו וצבטתי קלות בפיטמה השמאלית, "כן בטח, מה את רוצה שאעשה בשבילך?" הוא התרגש.
"אתה תרפד לי את האסלה".
"מה?"
"על הברכיים" הובלתי אותו אל מול האסלה.
"הושט ידיים קדימה והנח את הזרועות על האסלה, עכשיו אתה ריפוד, תהיה בשקט" פקדתי עליו, הרמתי את שמלת המיני, פישקתי רגליים והתיישבתי על זרועותיו מול פרצופו המהופנט. וואי איזו התרוקנות זו היתה, איזו צמרמורת, חשתי נהר שוצף שנפרץ לו הסכר, איזה תענוג. מבטו של מתן לא יסולא בפז, פיו היה פעור לנוכח תצוגת הזרימה שחשפתי בפניו. בפניו, תרתי משמע...
מאוד נהניתי לראות אותו ככה, המום מהמחזה הסוריאליסטי של היותו רכון על ברכיו משמש ריפוד לאסלה עבורי, עם פניו בין רגליי, כמעט בתוכי, משתוקק להתקרב עוד קצת כדי להרגיש טיפה של חמימות. ליטפתי את שערו והסתכלתי עליו מלמעלה, מסתכל עליי מלמטה, ראיתי כיצד הוא מתגרה ממני וכמה הוא חושק בי.
"קח את החולצה שלך, אל תלבש אותה כי היא מטונפת, קח אותה וצא החוצה, אני לא הולכת לידך ככה במועדון, פאדיחה. אתה עם רכב?", "כן", "אז תביא אותו לכניסה, תסיע אותי הביתה..."
פאקקק!!!
פאק!
פאק!"

"מה, רעות?!"

"פאק!
פאק!
פאק!
אני רצה מהר למטה, אוי אוי, פאק!"

"רעות, מה קרה?! מה נסגר?"

"השעה כבר 10:30 והוא מחכה לי ברכב, אמרתי לו שאם הוא יישאר למטה עד הבוקר אז אני ארשה לו לעלות להכין לי ארוחת בוקר.
אמא איזו שמש, וואי הוא עדיין כאן, שנייה אני באיזי, אוקי. רגע, רצית גם לספר לי על האתמול שלך, מה? היה משהו מעניין?"

"אה, אממ...לא חשוב, פעם אחרת..."

"טוב...לאב יו, ביי אפרתוש!"
"מתן..."

"היי, בוקר טוב."

"בוקר טוב מתוק, בוא עלה, צחצח שיניים, שטוף פנים והכן לי פרנץ' טוסט. וגם אתה יכול לאכול."