חודשיים
מאת זאלופון(שולט)
26 בדצמבר 2003
חודשיים יחד.
יצאנו לחגוג את המאורע בפאב שבו נפגשנו לראשונה לפני מה שנראה לעתים כמו שניה ולעתים כמו נצח או שניים. מקום חמוד ביפו העתיקה, אור נרות עמום, מוזיקה רגועה, ספות מרופדות שיש עליהן מקום לשניים, וכוכים. איתנו בכוך שני זוגות נוספים, כל אחד בפינתו. הזוג שמולנו נראה קר, מרוחק ומשועמם זה מזו ומהחיים באופן כללי. הזוג האלכסוני לנו לא חודר בכלל לתודעה. מי שכן חודרים לתודעה הם חבורת הצעירים העליזה מהכוך הסמוך, שהכניסה אליו נשקפת בדיוק על הפינה בה התמקמנו אני וזוגתי.
אנו מנסים לנהל שיחה אבל לא ממש מצליחים. קשה לדבר כשהלשון שלך בודקת את מרקם לשונה של בת שיחך. אפשר להבין אותנו, לא ראינו האחד את השנייה שבוע. נשיקות רכות ותמימות הופכות במהרה להתגפפות סוערת, ובקושי אנחנו שמים לב שתפריטים הופיעו על שולחננו. את הלב הנ"ל אנו שמים זה בזו, כמו גם את הידיים ובייחוד את השפתיים.
אני שולח יד תחת חצאיתה ומלטף את ירכיה. בד בבד בוחשת ידי השנייה בשערה ומקרבת את שפתיה לאלו שלי. גם היא אינה טומנת ידה בצלחת. תחת זאת היא משתמשת בה כדי ללטף את פניי, את עורפי, את זרועותיי. הנשיקות הופכות לוהטות יותר יותר והידיים המלטפות נצמדות לגוף כאילו מבקשות היו לחדור לתוכו. אנו שוקעים זה בזו. היד תחת חצאיתה גולשת פנימה ומפשקת קלות את רגליה. אני מעביר אצבע על שפת החוטיני הדקיק שלה, חודר-לא-חודר. רטובה. מאד. ירכיה מתכווצות קמעא למגעי. נשימתה החמה שוטפת את פניי. אני מחדיר אליה לשון לנשיקה ארוכה ארוכה.
"אההמ".
מלצרית צעירה עומדת לידנו במבוכה, מעבירה משקלה מרגל לרגל, גוון אדמדם בלחייה. מוצא חן בעינינו הגוון ואנחנו מזמינים יין באותו צבע. מיד עם עזיבתה שוב נכרכות זרועות סביב מותניים וצוואר, והשפתיים שבות ונפגשות.
"אלה שם לא מפסיקים לרגע", נשמעת אבחנה מכיוון בחור מהכוך הסמוך. האגו שלי שומע קול נשי מאותו כיוון מודיע ש"טוב, אפשר להבין אותה". אין לי ספק שהגברים שבחבורה יכולים להבין גם אותו, כלומר אותי. זאת שלא מפסיקה איתי לרגע, בייחוד עם מחשוף שכזה, היא חלום רטוב של יותר מגבר אחד (וכל עוד אני היחיד שגורם לחלום להרטב בחזרה, שיהנו ויתברכו בזקפת בוקר בריאה).
את עיני החבורה משם הרגשנו כבר זמן מה. תשומת לבם נתונה לנו. כאשר המלצרית ניגשת אליהם ושואלת מה נשמע, הם אומרים לה שהם חיים בסרט, ואין ספק שהסרט אליו הם מתכוונים אירוטי במקצת ויושב בכוך הסמוך להם. ברור כי הם זכו למופע בלתי צפוי. הם רק לא יודעים עדיין עד כמה.
היין מגיע. אנו טועמים ממנו מעט, אך לא מקדישים לו תשומת לב מרובה. יש לנו דברים חשובים יותר לעשות. בינתיים גם הזוג שמולנו, זה שנראה קודם על סף גירושין, מתעורר בהשראתנו ועושה כדוגמתנו. טמפרטורת החדר עולה בכמה מעלות. העזר כנגדי שעונה כנגד הקיר ואני שעון כנגדה, חובק את עורפה ונושק לשדיה, לצווארה ולשפתיה המתוקות. גם היא מצדה מנשקת ומלקקת. בכוך הסמוך מבקשים ממישהי לא להסתיר.
כשידי השמאלית עודנה חובקת את עורפה, זוג אצבעות מיד ימין מרפרפות על לחיה ואז על שפתיה, לוחצות עליהן בעדינות. לשבריר שניה היא קופאת. זה סימן, היא יודעת. היא מלקקת קלות את אצבעותיי, אך עדיין אינה נוטלת אותן במציצה לתוך פיה כפי שהיא יודעת שעליה לעשות. כיוון שלשונה עסוקה, את שיש לה לומר לי מספרות עיניה, ובניגוד ללשון, הן אינן מוגבלות למשפט אחד בלבד בכל פעם. כך במבט אחד מרחפים אליי מספר משפטים בו זמנית, דוגמת: "כאן ועכשיו?", "כן, אדוני", "אבל יש אזרחים תמימים סביבנו" ו-"האמת שלא ממש מזיז לי שיש אזרחים תמימים סביבנו". אל כל אלה מתלווה סימן שאלה קטן.
לפתע היא מתחייכת. "אתה יודע בדיוק מה אני חושבת", אומרת החצופה בקול הזדוני שלה. מסתבר שהתקשורת הבין-עינית היא דו-סטרית.
אני שב לנשקה, נשיקות חזקות יותר, תובעניות יותר. לפתע ננעצות שיניי בחוזקה בשפתה התחתונה, מותירות בה את חותמי. לנוכח הכאב הפתאומי היא פולטת גניחה עמומה ועיניה נפערות לרווחה, זוהרות בתשוקה. המבט בעיניי מוכר לה ומהווה סימן קריאה לסימן השאלה שלה. גופה נרפה תחתיי, נכנע, ממתין לי שאעשה בו כרצוני.
אני מלטף באיטיות את צווארה וחזה, יודע היטב כי היא מצפה שאסטור על שדיה, אצבוט את פטמותיה או אהדק ידיי בחוזקה סביב צווארה. אך אני משתהה, מוסיף ללטפה בחושניות איטית ומניח לציפייה להטריף אותה.
לבסוף אני מחליט כי גיריתי אותה והתגריתי בה מספיק. ידיה מוצלבות מאחורי גבה, ושמאלי לופתת אותן. ימיני פורטת על גופה נעימה בדסמית. מלטפת את לחייה וסוטרת להן, מחליקה ברכות על צווארה ומתהדקת סביבו בכוח, בוחשת בשערה בעדינות ומושכת בו בתקיפות. בה בעת עודני גוחן מעליה, צמוד אליה, ומוסיף למגע ידי נשיקות ערפדיות המשלחות בשפתיה זרמים של כאב ועונג. גופה נענה לי. הרטט הקטן בעת שאצבעותיי לוחצות על צווארה ומונעות ממנה אוויר, ההתכווצות הפתאומית כשהליטוף הופך לפתע לסטירה, הבוהק בעיניה כשמשיכה איתנה בשערה מכוונת את מבטה אליי, ההתנשמות הקלה כשכאב נשיכתי מכה בשפתה – כל אלה, מהולים קשות בתשוקה ובכמיהה, מעלים את הטסטוסטרון והאסטרוגן לרמות אסורות. רגעים ארוכים חולפים כך, עד שאני מחליט שהיה לה די. המתח הגיע לשיאו ויש לפרוק אותו.
שוב גולשת ידי אל מתחת לחצאיתה, והפעם אני לא עוצר בקו הביקיני. ללא קושי מפלסות אצבעותיי דרכן לתוכה, נענות בגניחה רכה. אני מוציא אותן לרגע, ובמשנהו חודר באחת, חזק ועמוק יותר. היא נרעדת, ראשה נזרק קדימה. אני מחייך. אצבעותיי מוסיפות לבעול אותה, יוצאות ונכנסות חליפות.
הצופים לא נותרים אדישים למחזה.
"וואי וואי", נשמע קולו של אחד רהוט במיוחד. אחד אחר תוהה בקול אם הוא רואה מה שנדמה לו שהוא רואה. "תפסיקו להסתכל עליהם כבר!", נשמעת נערה מוסרית אחת, שאת עיניה הנעוצות בנו כשיפודים יכולים אנו לחוש פיזית.
אני מעיף מבט אל זירת הפשע. לא ניתן לראות מבחוץ מה מעוללת ידי תחת חצאיתה. עם זאת, טלטלות גופה, הבעות פניה והקולות שבוקעים ממנה בתגובה לאבחות אצבעותיי בתוכה לא מותירים מקום רב לספק. אני מתבונן בה בריכוז בשעת מעשה, שלא להחמיץ ולו התנשמות אחת. כל כך אני אוהב לשלוט גם בעונג של שפחתי, ולא רק בכאבה. כל כך אני אוהב את ההבעות – עיניים עצומות ופה פתוח, או לחילופין עיניים פקוחות לרווחה, נוצצות בתשוקה והתפעלות, ואת צלילי העונג שהיא מפיקה, ואת ההתכווצויות הבלתי נשלטות של גופה בתגובה למגעי. כל כך אני אוהב. נקודה.
כשאצבעותיי יוצאות ממנה בפעם האחרונה, אני מעבירן סמוך לשפתיה. היא שולחת לשונה ללקק את מיציה מהן, אך אני מונע אותן ממנה. אחת מהן אני מכניס לתוך פי ויונק אותה לאט כנגד עיניה המתאוות. לאחר מכן אני נותן את השניה עמוק בפיה. שפתיה ולשונה מברישות אותה ברעבתנות. כאשר אני שולף את אצבעי מתוך פיה היא עודנה מסדירה את נשימתה, אך הדבר אינו מונע ממנה לכרוך זרועותיה סביבי ולהצמד אליי. אצבעותיה חופרות בבשרי. נשיקה ארוכה - ואנו ממשיכים.
השולחן הקטן מולנו מוסט לאחור. שפחתי תופסת את מקומו, על ברכיה למרגלותיי. אני מורה לה להביט בי ומושיט את ידי מול פניה. יודעת את המצופה ממנה, היא נוטלת את ידי בפיה ומלקקת אותה. לנו נראה הכל טבעי ביותר, אבל מסתבר שלא כך לקהלנו. "בחורה לא צריכה לעשות דברים כאלה!", קובעת בפסקנות צדיקה אחת. חבריה לא כל כך מבינים מה רואות עיניהם. בראותם בחורה כורעת על ברכיה מול בחור, חובקת את רגלו ונושקת למכנסיו, הם טועים לחשוב כי אקט אוראלי קרב ובא. בשעה שאני מלטף אותה קולטות אוזניי הערות על האופן בו אני מכוון אותה אל היעד. לרגע אני משתעשע ברעיון, אך מוותר. היא יפה לי כפי שהיא, על ברכיה כך מולי.
"אני יכולה לקום, אדוני?", היא מבקשת כעבור זמן מה, "נרדמת לי הרגל..."
אני משיב בשלילה. היא כבר עברה דברים כאובים יותר מרגל מנומנמת, וכרגע אני עוד רוצה אותה לרגליי.
"כן, אדוני", היא עונה בצייתנות ומשפילה מבטה. ילדה טובה. אני מלטף קלות את שערה למשך רגע או שניים, ואז אוחז בו בכוח ובמשיכה חדה מפנה את פניה לעברי. לכל אורכה של נשיקת ערפד ארוכה במיוחד לא נשמע ציוץ מהצופים. הם מוסיפים להיות דוממים גם כאשר אני פושט רגלי באיטיות למול עיניה הנשואות של אהובתי. אין צורך במילים. היא מרכינה ראשה, נושקת את נעלי, ומתחילה ללטף אותה בלשונה. בלבו של פאב ונילי תמים כורעת נערה יפה על ברכיה ומלקקת את נעלי אדונה לעין כל. את השקט מסביב ניתן להסביר בהלם קשה של הקהל, או לחילופין בכך שחושינו ממוקדים עתה עמוקות זה בזו ואינם קולטים אותות מהסביבה.
לאחר מספר רגעים אני מורה לה לקום מרבצה ולשבת לצדי. היא מצייתת, ואנו מתחבקים ארוכות. זרועותיי עוטפות אותה, אלה שלה עוטפות אותי, ורוך שקט עוטף את שנינו. אנו מוסיפים להתלטף ולהתנשק למשך זמן מה. הלהט מקודם מתחלף בעדינות, שלווה ורוגע.
שתיים מהצופות חולפות על פנינו, ככל הנראה בדרכן לשירותים, ומברכות אותנו ב"שלום" מחויך. החצי היותר סימפטי שלנו מחזירה להן שלום. אכן דומה כי הגיעה השעה ללכת. במילא המקום קצת מפוקפק, אנשים עושים כל מיני דברים מוזרים ואף אחד לא עוצר אותם. חשבון מגיע ונפרע, ואנו יוצאים לאוויר הלילה הקריר.
"עכשיו ישעמם להם", אני אומר לה, "הסרט יצא להם באמצע ההקרנה. אם נחכה פה עשר דקות, נראה אותם יוצאים גם כן".
מובן שאין בכוונתנו לחכות לשווא לחבורת זרים. אך בשל העקבים המאטים את בת זוגי ובשל מכסה המנוע של האוטו שלי שפשוט דורש שיתנשקו עליו, אנו מתמהמהים מעט בטרם נעזוב את האזור. כשאנו ישובים לבסוף במקומותינו ומוכנים לנסיעה, היא מפנה את תשומת לבי לחבורת האנשים המוכרת שחולפת על פנינו בדרכה למכוניתה...
"בוא ניתן להם הדרן", אומרת המושחתת שלי. אני דופק ברקס בסמוך אליהם, פותח חלון, ואל מול עיניהם הבוהות אנו מתאחדים לנשיקה רוויית לשון וקולנית במיוחד. להתראות בחגיגות החצי שנה.
יצאנו לחגוג את המאורע בפאב שבו נפגשנו לראשונה לפני מה שנראה לעתים כמו שניה ולעתים כמו נצח או שניים. מקום חמוד ביפו העתיקה, אור נרות עמום, מוזיקה רגועה, ספות מרופדות שיש עליהן מקום לשניים, וכוכים. איתנו בכוך שני זוגות נוספים, כל אחד בפינתו. הזוג שמולנו נראה קר, מרוחק ומשועמם זה מזו ומהחיים באופן כללי. הזוג האלכסוני לנו לא חודר בכלל לתודעה. מי שכן חודרים לתודעה הם חבורת הצעירים העליזה מהכוך הסמוך, שהכניסה אליו נשקפת בדיוק על הפינה בה התמקמנו אני וזוגתי.
אנו מנסים לנהל שיחה אבל לא ממש מצליחים. קשה לדבר כשהלשון שלך בודקת את מרקם לשונה של בת שיחך. אפשר להבין אותנו, לא ראינו האחד את השנייה שבוע. נשיקות רכות ותמימות הופכות במהרה להתגפפות סוערת, ובקושי אנחנו שמים לב שתפריטים הופיעו על שולחננו. את הלב הנ"ל אנו שמים זה בזו, כמו גם את הידיים ובייחוד את השפתיים.
אני שולח יד תחת חצאיתה ומלטף את ירכיה. בד בבד בוחשת ידי השנייה בשערה ומקרבת את שפתיה לאלו שלי. גם היא אינה טומנת ידה בצלחת. תחת זאת היא משתמשת בה כדי ללטף את פניי, את עורפי, את זרועותיי. הנשיקות הופכות לוהטות יותר יותר והידיים המלטפות נצמדות לגוף כאילו מבקשות היו לחדור לתוכו. אנו שוקעים זה בזו. היד תחת חצאיתה גולשת פנימה ומפשקת קלות את רגליה. אני מעביר אצבע על שפת החוטיני הדקיק שלה, חודר-לא-חודר. רטובה. מאד. ירכיה מתכווצות קמעא למגעי. נשימתה החמה שוטפת את פניי. אני מחדיר אליה לשון לנשיקה ארוכה ארוכה.
"אההמ".
מלצרית צעירה עומדת לידנו במבוכה, מעבירה משקלה מרגל לרגל, גוון אדמדם בלחייה. מוצא חן בעינינו הגוון ואנחנו מזמינים יין באותו צבע. מיד עם עזיבתה שוב נכרכות זרועות סביב מותניים וצוואר, והשפתיים שבות ונפגשות.
"אלה שם לא מפסיקים לרגע", נשמעת אבחנה מכיוון בחור מהכוך הסמוך. האגו שלי שומע קול נשי מאותו כיוון מודיע ש"טוב, אפשר להבין אותה". אין לי ספק שהגברים שבחבורה יכולים להבין גם אותו, כלומר אותי. זאת שלא מפסיקה איתי לרגע, בייחוד עם מחשוף שכזה, היא חלום רטוב של יותר מגבר אחד (וכל עוד אני היחיד שגורם לחלום להרטב בחזרה, שיהנו ויתברכו בזקפת בוקר בריאה).
את עיני החבורה משם הרגשנו כבר זמן מה. תשומת לבם נתונה לנו. כאשר המלצרית ניגשת אליהם ושואלת מה נשמע, הם אומרים לה שהם חיים בסרט, ואין ספק שהסרט אליו הם מתכוונים אירוטי במקצת ויושב בכוך הסמוך להם. ברור כי הם זכו למופע בלתי צפוי. הם רק לא יודעים עדיין עד כמה.
היין מגיע. אנו טועמים ממנו מעט, אך לא מקדישים לו תשומת לב מרובה. יש לנו דברים חשובים יותר לעשות. בינתיים גם הזוג שמולנו, זה שנראה קודם על סף גירושין, מתעורר בהשראתנו ועושה כדוגמתנו. טמפרטורת החדר עולה בכמה מעלות. העזר כנגדי שעונה כנגד הקיר ואני שעון כנגדה, חובק את עורפה ונושק לשדיה, לצווארה ולשפתיה המתוקות. גם היא מצדה מנשקת ומלקקת. בכוך הסמוך מבקשים ממישהי לא להסתיר.
כשידי השמאלית עודנה חובקת את עורפה, זוג אצבעות מיד ימין מרפרפות על לחיה ואז על שפתיה, לוחצות עליהן בעדינות. לשבריר שניה היא קופאת. זה סימן, היא יודעת. היא מלקקת קלות את אצבעותיי, אך עדיין אינה נוטלת אותן במציצה לתוך פיה כפי שהיא יודעת שעליה לעשות. כיוון שלשונה עסוקה, את שיש לה לומר לי מספרות עיניה, ובניגוד ללשון, הן אינן מוגבלות למשפט אחד בלבד בכל פעם. כך במבט אחד מרחפים אליי מספר משפטים בו זמנית, דוגמת: "כאן ועכשיו?", "כן, אדוני", "אבל יש אזרחים תמימים סביבנו" ו-"האמת שלא ממש מזיז לי שיש אזרחים תמימים סביבנו". אל כל אלה מתלווה סימן שאלה קטן.
לפתע היא מתחייכת. "אתה יודע בדיוק מה אני חושבת", אומרת החצופה בקול הזדוני שלה. מסתבר שהתקשורת הבין-עינית היא דו-סטרית.
אני שב לנשקה, נשיקות חזקות יותר, תובעניות יותר. לפתע ננעצות שיניי בחוזקה בשפתה התחתונה, מותירות בה את חותמי. לנוכח הכאב הפתאומי היא פולטת גניחה עמומה ועיניה נפערות לרווחה, זוהרות בתשוקה. המבט בעיניי מוכר לה ומהווה סימן קריאה לסימן השאלה שלה. גופה נרפה תחתיי, נכנע, ממתין לי שאעשה בו כרצוני.
אני מלטף באיטיות את צווארה וחזה, יודע היטב כי היא מצפה שאסטור על שדיה, אצבוט את פטמותיה או אהדק ידיי בחוזקה סביב צווארה. אך אני משתהה, מוסיף ללטפה בחושניות איטית ומניח לציפייה להטריף אותה.
לבסוף אני מחליט כי גיריתי אותה והתגריתי בה מספיק. ידיה מוצלבות מאחורי גבה, ושמאלי לופתת אותן. ימיני פורטת על גופה נעימה בדסמית. מלטפת את לחייה וסוטרת להן, מחליקה ברכות על צווארה ומתהדקת סביבו בכוח, בוחשת בשערה בעדינות ומושכת בו בתקיפות. בה בעת עודני גוחן מעליה, צמוד אליה, ומוסיף למגע ידי נשיקות ערפדיות המשלחות בשפתיה זרמים של כאב ועונג. גופה נענה לי. הרטט הקטן בעת שאצבעותיי לוחצות על צווארה ומונעות ממנה אוויר, ההתכווצות הפתאומית כשהליטוף הופך לפתע לסטירה, הבוהק בעיניה כשמשיכה איתנה בשערה מכוונת את מבטה אליי, ההתנשמות הקלה כשכאב נשיכתי מכה בשפתה – כל אלה, מהולים קשות בתשוקה ובכמיהה, מעלים את הטסטוסטרון והאסטרוגן לרמות אסורות. רגעים ארוכים חולפים כך, עד שאני מחליט שהיה לה די. המתח הגיע לשיאו ויש לפרוק אותו.
שוב גולשת ידי אל מתחת לחצאיתה, והפעם אני לא עוצר בקו הביקיני. ללא קושי מפלסות אצבעותיי דרכן לתוכה, נענות בגניחה רכה. אני מוציא אותן לרגע, ובמשנהו חודר באחת, חזק ועמוק יותר. היא נרעדת, ראשה נזרק קדימה. אני מחייך. אצבעותיי מוסיפות לבעול אותה, יוצאות ונכנסות חליפות.
הצופים לא נותרים אדישים למחזה.
"וואי וואי", נשמע קולו של אחד רהוט במיוחד. אחד אחר תוהה בקול אם הוא רואה מה שנדמה לו שהוא רואה. "תפסיקו להסתכל עליהם כבר!", נשמעת נערה מוסרית אחת, שאת עיניה הנעוצות בנו כשיפודים יכולים אנו לחוש פיזית.
אני מעיף מבט אל זירת הפשע. לא ניתן לראות מבחוץ מה מעוללת ידי תחת חצאיתה. עם זאת, טלטלות גופה, הבעות פניה והקולות שבוקעים ממנה בתגובה לאבחות אצבעותיי בתוכה לא מותירים מקום רב לספק. אני מתבונן בה בריכוז בשעת מעשה, שלא להחמיץ ולו התנשמות אחת. כל כך אני אוהב לשלוט גם בעונג של שפחתי, ולא רק בכאבה. כל כך אני אוהב את ההבעות – עיניים עצומות ופה פתוח, או לחילופין עיניים פקוחות לרווחה, נוצצות בתשוקה והתפעלות, ואת צלילי העונג שהיא מפיקה, ואת ההתכווצויות הבלתי נשלטות של גופה בתגובה למגעי. כל כך אני אוהב. נקודה.
כשאצבעותיי יוצאות ממנה בפעם האחרונה, אני מעבירן סמוך לשפתיה. היא שולחת לשונה ללקק את מיציה מהן, אך אני מונע אותן ממנה. אחת מהן אני מכניס לתוך פי ויונק אותה לאט כנגד עיניה המתאוות. לאחר מכן אני נותן את השניה עמוק בפיה. שפתיה ולשונה מברישות אותה ברעבתנות. כאשר אני שולף את אצבעי מתוך פיה היא עודנה מסדירה את נשימתה, אך הדבר אינו מונע ממנה לכרוך זרועותיה סביבי ולהצמד אליי. אצבעותיה חופרות בבשרי. נשיקה ארוכה - ואנו ממשיכים.
השולחן הקטן מולנו מוסט לאחור. שפחתי תופסת את מקומו, על ברכיה למרגלותיי. אני מורה לה להביט בי ומושיט את ידי מול פניה. יודעת את המצופה ממנה, היא נוטלת את ידי בפיה ומלקקת אותה. לנו נראה הכל טבעי ביותר, אבל מסתבר שלא כך לקהלנו. "בחורה לא צריכה לעשות דברים כאלה!", קובעת בפסקנות צדיקה אחת. חבריה לא כל כך מבינים מה רואות עיניהם. בראותם בחורה כורעת על ברכיה מול בחור, חובקת את רגלו ונושקת למכנסיו, הם טועים לחשוב כי אקט אוראלי קרב ובא. בשעה שאני מלטף אותה קולטות אוזניי הערות על האופן בו אני מכוון אותה אל היעד. לרגע אני משתעשע ברעיון, אך מוותר. היא יפה לי כפי שהיא, על ברכיה כך מולי.
"אני יכולה לקום, אדוני?", היא מבקשת כעבור זמן מה, "נרדמת לי הרגל..."
אני משיב בשלילה. היא כבר עברה דברים כאובים יותר מרגל מנומנמת, וכרגע אני עוד רוצה אותה לרגליי.
"כן, אדוני", היא עונה בצייתנות ומשפילה מבטה. ילדה טובה. אני מלטף קלות את שערה למשך רגע או שניים, ואז אוחז בו בכוח ובמשיכה חדה מפנה את פניה לעברי. לכל אורכה של נשיקת ערפד ארוכה במיוחד לא נשמע ציוץ מהצופים. הם מוסיפים להיות דוממים גם כאשר אני פושט רגלי באיטיות למול עיניה הנשואות של אהובתי. אין צורך במילים. היא מרכינה ראשה, נושקת את נעלי, ומתחילה ללטף אותה בלשונה. בלבו של פאב ונילי תמים כורעת נערה יפה על ברכיה ומלקקת את נעלי אדונה לעין כל. את השקט מסביב ניתן להסביר בהלם קשה של הקהל, או לחילופין בכך שחושינו ממוקדים עתה עמוקות זה בזו ואינם קולטים אותות מהסביבה.
לאחר מספר רגעים אני מורה לה לקום מרבצה ולשבת לצדי. היא מצייתת, ואנו מתחבקים ארוכות. זרועותיי עוטפות אותה, אלה שלה עוטפות אותי, ורוך שקט עוטף את שנינו. אנו מוסיפים להתלטף ולהתנשק למשך זמן מה. הלהט מקודם מתחלף בעדינות, שלווה ורוגע.
שתיים מהצופות חולפות על פנינו, ככל הנראה בדרכן לשירותים, ומברכות אותנו ב"שלום" מחויך. החצי היותר סימפטי שלנו מחזירה להן שלום. אכן דומה כי הגיעה השעה ללכת. במילא המקום קצת מפוקפק, אנשים עושים כל מיני דברים מוזרים ואף אחד לא עוצר אותם. חשבון מגיע ונפרע, ואנו יוצאים לאוויר הלילה הקריר.
"עכשיו ישעמם להם", אני אומר לה, "הסרט יצא להם באמצע ההקרנה. אם נחכה פה עשר דקות, נראה אותם יוצאים גם כן".
מובן שאין בכוונתנו לחכות לשווא לחבורת זרים. אך בשל העקבים המאטים את בת זוגי ובשל מכסה המנוע של האוטו שלי שפשוט דורש שיתנשקו עליו, אנו מתמהמהים מעט בטרם נעזוב את האזור. כשאנו ישובים לבסוף במקומותינו ומוכנים לנסיעה, היא מפנה את תשומת לבי לחבורת האנשים המוכרת שחולפת על פנינו בדרכה למכוניתה...
"בוא ניתן להם הדרן", אומרת המושחתת שלי. אני דופק ברקס בסמוך אליהם, פותח חלון, ואל מול עיניהם הבוהות אנו מתאחדים לנשיקה רוויית לשון וקולנית במיוחד. להתראות בחגיגות החצי שנה.
