שיקאגו - חלק 1
מאת כינרת צלולה
24 באפריל 2017
הייתי בתולה.
יותר מגבר אחד ראה אותי ערומה. עם יותר מגבר אחד שכבתי. נרדמתי ליותר מגבר אחד על הזרוע, עד שהנימול כבר לא נתן לו לישון והוא העיר אותי. אבל עד שפגשתי אותו הייתי בתולה.
הייתי בחורה צעירה אחרי צבא. לפני תחילתו של מירוץ-החיים - פסיכומטרי, תואר, עבודה, בעל, ילדים, כלב, פנסיה - בער לי להיות לבד, לגמרי לבד, ולעשות כסף, הרבה ומהר. במשך החודשים הארוכים בירוק לא מחמיא דמיינתי בהנאה צרופה פז'ו 206, תכלת, גיר ידני, כמו בפרסומת. לוקח הרבה זמן לסדר אחת כזאת ממלצרות.
אז קניתי כרטיס טיסה מכספי מענק השחרור, וטסתי לשיקאגו. בשדה אספו אותי שני בחורים ישראלים נחמדים, שהגיעו בדיוק באותה צורה שנה לפני כן. למחרת, בלי יותר מידי זמן התאקלמות, כבר עבדתי מעשר בבוקר ועד אחת-עשרה בלילה בקניון (לא בדיוק יוקרתי, כפי שהובטח לי), במכירת מוצרי ים המלח (שלא בדיוק מכרו את עצמם, כפי שהובטח לי).
עבודת-פרך. לא יצא לי מעולם לסלול כבישים, אבל זה לא יכול להיות הרבה יותר קשה. במשך כל היום עומדים במקום, פונים לעוברים ושבים, ומנסים לפתות אותם להתקרב לעגלה המוצבת במרכז הקניון בשביל "דמנסטריישן" שישנה להם את החיים. רובם, כמובן, מתעלמים. חלקם, אומרים "לא, תודה", "אני ממהר", או, מה שהולך הכי חזק – “I'm all set”. לאלו שנותרו, רכי הלבב שנופלים בפח ועוצרים, מדקלמים בהתלהבות לא אנושית נאום קבוע מראש על סגולותיו הטבעיות של ים המלח, תוך כדי שפשוף ידיהם במלח גס, ייבושן בעדינות, והספגתן בקרם ידיים מארץ הקודש. עם כל זקיק של עור מת שנשאר בקערת הדמנסטריישן, נותר גם חלק לא מבוטל מכבודה העצמי של המוכרת.
בתום ההדגמה, כשנעים להם, והם עסוקים בליטוף של עורם המתחדש והריחני (פייר, זה באמת נעים), מפעילים על האמריקני המסכן מכבש לחצים. בהכשרה שלי קראו לזה "חוצפה ישראלית". אני קוראת לזה "תחינה קורעת לב". נכון, זה עולה בערך פי חמש ממוצר מקומי באיכות מקבילה או גבוהה יותר. נכון, אין החזרות או החלפות. אבל למה להיות קטנוניים? זה מגיע מאיזרעל. קשה לנו. יש אצלנו פיגועים, מלחמות, מיתון. אף אחד כבר לא בא לצוף. הבוץ נותר מיותם. בבקשה תקנו. בבקשה.
אחרי שבוע, כבר הרגשתי שאני עושה את זה כל החיים. מתרגלים לגב הדואב, לרגליים המעקצצות, לצרידות שלא עוברת כתוצאה מהדיבור הבלתי פוסק. ומשתפרים בזה. לומדים את מי לעצור, איך כדאי ללחוץ, איך דוחפים בקופה, כשכרטיס האשראי כבר ביד, מסיכה מדהימה שהגיעה זה עתה מאיזרעל במחיר מציאה של מאה דולר. לומדים כיצד אקנה, פסוריאזיס או אקזמות יכולים להיות הדבר הכי טוב שקרה לך כל היום. ומתרגלים לכסף. פעם בשבוע, כמו שעון, במזומן, חבילת דולרים ליד, בסך רבע מהמכירות. הון עתק. קרוב ל- 200 דולר ביום טוב. עוד גלגל, עוד וינקר, תיכף תא הכפפות מגיע.
והזמן טס. אם חשבתי שאני באה ל"חוויה", לפגוש "חבר'ה ישראלים", "לכייף קצת" – התבדיתי. בסוף היום אנחנו כל כך עייפים, עד שלא נותר לנו אלא לשחרר קצת קיטור ולהנות משיחה קצרה בעברית.
אנו מקבלים יום חופשי פעם בשבוע. בהתחלה היו לי תכניות גדולות בשבילם. תכננתי לטייל בארה"ב, לצאת, להכיר את העיר. בפועל אני מתעוררת בשתיים בצהריים, ומקסימום הולכת לוולמרט לקנות קורנפלקס ונייר טואלט.
מעל הראש תלוי בכל עת האיום של "אימיגריישן". אחת לשלושה-ארבעה ימים שומעים סיפור בלהות של אחד שנתפס בקניון, עם ויזת תייר, ללא אישור עבודה, וקיבל חותמת שחורה בדרכון.
אבל נעים לנו להעביר פעמיים בחודש כסף לארץ. יש דגדוג נעים בגוף בכל פעם שמחשבים בראש "איקס כפול ארבע וחצי".
הרבה כסף, שום "לכייף קצת". הריגוש המיני הגדול ביותר, הוא מתן מספר טלפון פיקטיבי לעובד בניין קטוע אצבע, לשם הגדלת סך המכירות היומי. כשאני אומרת "הריגוש המיני הגדול ביותר", אני לא מחשיבה, כמובן, את הביקור התלת-שבועי בויקטוריה'ס סיקרט ובאלדו.
עד שפגשתי אותו.
יום ראשון יום קצר, הקניונים נסגרים מוקדם, ולכבוד יום הולדתי בניכר כולם יוצאים לפאב סמוך לדירה שלנו. חופש, אוורור, סוף סוף. עקבים, איפור מלא, קצת בושם, ודרכון כדי שנוכל לשתות. השיחות, שלא במפתיע, נסובות סביב העבודה. לקוח בונקר, לקוח מליונר, לקוח שהתחיל איתי... זה מצחיק, הסיפורים חוזרים על עצמם אך לא נמאסים. במשרד החוץ ממליצים לא להבליט את העברית ואת הישראליות. אז ממליצים. אחרי שעתיים לא צריך להיות קונדוליסה רייס כדי להבין מאיפה אנחנו.
אני קצת עייפה. יום קשה, שבוע קשה, עקב גבוה, רעש. יום ההולדת הראשון בלי אמא. אני נפרדת מחבורת חסמב"ה והולכת לבר בשביל משהו סולידי, להתפכח, מאונטיין דיו או ד"ר פפר. בשלוק השני הוא יושב לידי. בריאן, נעים מאוד. האמריקנים לא נוהגים לגוון בשמות. לחצי מהלקוחות שלי קוראים בריאן.
בהתחלה הוא נראה לי קצת מוכר, אבל הוא אומר שאנחנו לא מכירים. קצת סמול-טוק. גיל, מקום מוצא, עיסוק. נחמד לדבר באנגלית בלי לנסות למכור שום דבר. יש לי זמזום נעים בראש מהשתייה. היד שלו מתחילה ללטף לי את הג'ינס. אתן, הישראליות, יש בכן משהו מיוחד. אני גר לא רחוק מכאן.
בנס-ציונה לא הייתי הולכת איתו הביתה. אבל עברו חודשים. הפעם האחרונה היתה בארץ. יש לבריאן ריח חמוץ מתוק שאני לא מזהה. עיניים כחולות. מוצא חן בעיניי איך ששמי הזר מתנגן לו בשיבוש על הלשון. אני אישה. יש לי צרכים. יש לי סט יוקרתי של ויקטוריה'ס סיקרט. יש לי יום הולדת. אני בחופש מחר.
במקום לחשוב על נס-ציונה אני חושבת על קארי בראדשו. אני ניגשת לחברים שלי, ואומרת להם שפגשתי ידיד מהקניון, ושאני חוזרת בבוקר. לירון, אחת מחברותיי מגניבה לי פלאפון לתיק (רק לה יש), ומזהירה אותי לא לעשות שטויות, מתוך הבנה שזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות. בריאן משלם על השתיה באבירות, ושלוש דקות אח"כ אנחנו נוסעים ברכב הגדול שלו. באופן לא מוסבר אני שקטה, רגועה, שלווה. כאילו זה טבעי, ההפקרות הזו.
אחרי כחצי שעה, מרחק נסיעה ארוך בשביל הארץ, אבל קצרצר יחסית למה שהתרגלנו כאן, אנחנו מגיעים לדירה שלו. במעלית הוא מנשק אותי לאט, בעדינות, בביטחון. אני מתענגת על ההרגשה ומתרכזת, ללא הועיל, בניסיון לזהות את הריח שלו. בדירה הוא מדליק חימום, שם דיסק של ג'אז, ואני נזכרת בחיוך בג'וליה רוברטס אומרת לריצ'רד גיר: "אתה לא צריך לפתות אותי, אני דבר בטוח". אני מתלבטת אם לתרגם לו את המחשבה או לא, ומחליטה שזה לא מספיק חשוב. אני נשכבת על ספת הלבד הלבנה, מנסה לגרש את המחשבה הפולנית שלבן זה ממש לא פרקטי, ומצליחה כשהוא מוריד לי את הנעליים היקרות להחריד ומתחיל לעסות לי את כף הרגל, לאט, בביטחון, כמו הנשיקה. כשהוא מחליף רגליים אני כבר מגרגרת. שום נס ציונה עכשיו.
הוא לוקח אותי למיטה, מתפעל, כפי שקיוויתי, מהסט הסגלגל שלי, מלטף אותי בידיים גדולות וחמות, מנשק אותי נשיקה רכה, בצורה הכי לא תובענית שחוויתי. אני עוצמת עיניים כשהוא מתחיל לרדת. הם יורדים אחרת, האמריקאים. יותר לשון, יותר חוקיות, יותר "שיטת פעולה". עם מסודר, אין מה להגיד. זה חם, ורטוב ונעים כמו שאף רוקט-פוקט לא יכול להיות. אני זאת שמבקשת ממנו להיכנס, בסופו של דבר. האנגלית חדשה לי וצורמת לי, בסיטואציה כל כך אינטימית. כשהוא נכנס, לאט, בטבעיות, כאילו אנחנו פרטנרים ותיקים, אני כמעט ולא צריכה לתת לו הכוונה, והוא מרגיש לבד איך אני אוהבת את זה. הקצב, הזוית, הידיים שלו – כאילו הוא מכיר אותי מליון שנה.
אני מרגישה נעים, אבל מוזר. יש לי זמזום בראש, אני שומעת את הדופק של עצמי, הידיים שלי מרגישות רדומות – ואני מנסה להיזכר אם גם בבית הרגשתי ככה שהשתכרתי, בפעמים הבודדות שזה קרה. אני לא יודעת כמה זמן עובר עד שהוא יוצא, לא יודעת אם גמר או לא גמר, יודעת שאני לא גמרתי – הרי אני אף פעם לא גומרת עם אנשים חדשים.
מין, לפחות אצלי, גורם תמיד לחשק לעוד. אין מעורר חזק מהדבר עצמו. עוד תנוחות, עוד מגע, עוד דיבורים, עוד מהכל – לנצל את האינטימיות הרגעית עד תום. אבל הפעם, אני מרגישה שאין לי כוח לדבר, לא כל שכן לזוז. אני שטה על ענן גדול ולבן, בשמיים כחולים. אני מרגישה את הדופק של עצמי ברקה, בירך, בבטן, בפעימות קצובות שמרגיעות אותי, ואני שלווה, הכי שלווה שהייתי, נהנית מהלאות שפושטת לי בכל האיברים. בריאן, הדובי החם והגדול, עם הריח החמוץ-מתוק, מלטף לי את השיער, לאט, בעדינות, ואני נרדמת תוך שניות.
אני מתעוררת קשורה.
יותר מגבר אחד ראה אותי ערומה. עם יותר מגבר אחד שכבתי. נרדמתי ליותר מגבר אחד על הזרוע, עד שהנימול כבר לא נתן לו לישון והוא העיר אותי. אבל עד שפגשתי אותו הייתי בתולה.
הייתי בחורה צעירה אחרי צבא. לפני תחילתו של מירוץ-החיים - פסיכומטרי, תואר, עבודה, בעל, ילדים, כלב, פנסיה - בער לי להיות לבד, לגמרי לבד, ולעשות כסף, הרבה ומהר. במשך החודשים הארוכים בירוק לא מחמיא דמיינתי בהנאה צרופה פז'ו 206, תכלת, גיר ידני, כמו בפרסומת. לוקח הרבה זמן לסדר אחת כזאת ממלצרות.
אז קניתי כרטיס טיסה מכספי מענק השחרור, וטסתי לשיקאגו. בשדה אספו אותי שני בחורים ישראלים נחמדים, שהגיעו בדיוק באותה צורה שנה לפני כן. למחרת, בלי יותר מידי זמן התאקלמות, כבר עבדתי מעשר בבוקר ועד אחת-עשרה בלילה בקניון (לא בדיוק יוקרתי, כפי שהובטח לי), במכירת מוצרי ים המלח (שלא בדיוק מכרו את עצמם, כפי שהובטח לי).
עבודת-פרך. לא יצא לי מעולם לסלול כבישים, אבל זה לא יכול להיות הרבה יותר קשה. במשך כל היום עומדים במקום, פונים לעוברים ושבים, ומנסים לפתות אותם להתקרב לעגלה המוצבת במרכז הקניון בשביל "דמנסטריישן" שישנה להם את החיים. רובם, כמובן, מתעלמים. חלקם, אומרים "לא, תודה", "אני ממהר", או, מה שהולך הכי חזק – “I'm all set”. לאלו שנותרו, רכי הלבב שנופלים בפח ועוצרים, מדקלמים בהתלהבות לא אנושית נאום קבוע מראש על סגולותיו הטבעיות של ים המלח, תוך כדי שפשוף ידיהם במלח גס, ייבושן בעדינות, והספגתן בקרם ידיים מארץ הקודש. עם כל זקיק של עור מת שנשאר בקערת הדמנסטריישן, נותר גם חלק לא מבוטל מכבודה העצמי של המוכרת.
בתום ההדגמה, כשנעים להם, והם עסוקים בליטוף של עורם המתחדש והריחני (פייר, זה באמת נעים), מפעילים על האמריקני המסכן מכבש לחצים. בהכשרה שלי קראו לזה "חוצפה ישראלית". אני קוראת לזה "תחינה קורעת לב". נכון, זה עולה בערך פי חמש ממוצר מקומי באיכות מקבילה או גבוהה יותר. נכון, אין החזרות או החלפות. אבל למה להיות קטנוניים? זה מגיע מאיזרעל. קשה לנו. יש אצלנו פיגועים, מלחמות, מיתון. אף אחד כבר לא בא לצוף. הבוץ נותר מיותם. בבקשה תקנו. בבקשה.
אחרי שבוע, כבר הרגשתי שאני עושה את זה כל החיים. מתרגלים לגב הדואב, לרגליים המעקצצות, לצרידות שלא עוברת כתוצאה מהדיבור הבלתי פוסק. ומשתפרים בזה. לומדים את מי לעצור, איך כדאי ללחוץ, איך דוחפים בקופה, כשכרטיס האשראי כבר ביד, מסיכה מדהימה שהגיעה זה עתה מאיזרעל במחיר מציאה של מאה דולר. לומדים כיצד אקנה, פסוריאזיס או אקזמות יכולים להיות הדבר הכי טוב שקרה לך כל היום. ומתרגלים לכסף. פעם בשבוע, כמו שעון, במזומן, חבילת דולרים ליד, בסך רבע מהמכירות. הון עתק. קרוב ל- 200 דולר ביום טוב. עוד גלגל, עוד וינקר, תיכף תא הכפפות מגיע.
והזמן טס. אם חשבתי שאני באה ל"חוויה", לפגוש "חבר'ה ישראלים", "לכייף קצת" – התבדיתי. בסוף היום אנחנו כל כך עייפים, עד שלא נותר לנו אלא לשחרר קצת קיטור ולהנות משיחה קצרה בעברית.
אנו מקבלים יום חופשי פעם בשבוע. בהתחלה היו לי תכניות גדולות בשבילם. תכננתי לטייל בארה"ב, לצאת, להכיר את העיר. בפועל אני מתעוררת בשתיים בצהריים, ומקסימום הולכת לוולמרט לקנות קורנפלקס ונייר טואלט.
מעל הראש תלוי בכל עת האיום של "אימיגריישן". אחת לשלושה-ארבעה ימים שומעים סיפור בלהות של אחד שנתפס בקניון, עם ויזת תייר, ללא אישור עבודה, וקיבל חותמת שחורה בדרכון.
אבל נעים לנו להעביר פעמיים בחודש כסף לארץ. יש דגדוג נעים בגוף בכל פעם שמחשבים בראש "איקס כפול ארבע וחצי".
הרבה כסף, שום "לכייף קצת". הריגוש המיני הגדול ביותר, הוא מתן מספר טלפון פיקטיבי לעובד בניין קטוע אצבע, לשם הגדלת סך המכירות היומי. כשאני אומרת "הריגוש המיני הגדול ביותר", אני לא מחשיבה, כמובן, את הביקור התלת-שבועי בויקטוריה'ס סיקרט ובאלדו.
עד שפגשתי אותו.
יום ראשון יום קצר, הקניונים נסגרים מוקדם, ולכבוד יום הולדתי בניכר כולם יוצאים לפאב סמוך לדירה שלנו. חופש, אוורור, סוף סוף. עקבים, איפור מלא, קצת בושם, ודרכון כדי שנוכל לשתות. השיחות, שלא במפתיע, נסובות סביב העבודה. לקוח בונקר, לקוח מליונר, לקוח שהתחיל איתי... זה מצחיק, הסיפורים חוזרים על עצמם אך לא נמאסים. במשרד החוץ ממליצים לא להבליט את העברית ואת הישראליות. אז ממליצים. אחרי שעתיים לא צריך להיות קונדוליסה רייס כדי להבין מאיפה אנחנו.
אני קצת עייפה. יום קשה, שבוע קשה, עקב גבוה, רעש. יום ההולדת הראשון בלי אמא. אני נפרדת מחבורת חסמב"ה והולכת לבר בשביל משהו סולידי, להתפכח, מאונטיין דיו או ד"ר פפר. בשלוק השני הוא יושב לידי. בריאן, נעים מאוד. האמריקנים לא נוהגים לגוון בשמות. לחצי מהלקוחות שלי קוראים בריאן.
בהתחלה הוא נראה לי קצת מוכר, אבל הוא אומר שאנחנו לא מכירים. קצת סמול-טוק. גיל, מקום מוצא, עיסוק. נחמד לדבר באנגלית בלי לנסות למכור שום דבר. יש לי זמזום נעים בראש מהשתייה. היד שלו מתחילה ללטף לי את הג'ינס. אתן, הישראליות, יש בכן משהו מיוחד. אני גר לא רחוק מכאן.
בנס-ציונה לא הייתי הולכת איתו הביתה. אבל עברו חודשים. הפעם האחרונה היתה בארץ. יש לבריאן ריח חמוץ מתוק שאני לא מזהה. עיניים כחולות. מוצא חן בעיניי איך ששמי הזר מתנגן לו בשיבוש על הלשון. אני אישה. יש לי צרכים. יש לי סט יוקרתי של ויקטוריה'ס סיקרט. יש לי יום הולדת. אני בחופש מחר.
במקום לחשוב על נס-ציונה אני חושבת על קארי בראדשו. אני ניגשת לחברים שלי, ואומרת להם שפגשתי ידיד מהקניון, ושאני חוזרת בבוקר. לירון, אחת מחברותיי מגניבה לי פלאפון לתיק (רק לה יש), ומזהירה אותי לא לעשות שטויות, מתוך הבנה שזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות. בריאן משלם על השתיה באבירות, ושלוש דקות אח"כ אנחנו נוסעים ברכב הגדול שלו. באופן לא מוסבר אני שקטה, רגועה, שלווה. כאילו זה טבעי, ההפקרות הזו.
אחרי כחצי שעה, מרחק נסיעה ארוך בשביל הארץ, אבל קצרצר יחסית למה שהתרגלנו כאן, אנחנו מגיעים לדירה שלו. במעלית הוא מנשק אותי לאט, בעדינות, בביטחון. אני מתענגת על ההרגשה ומתרכזת, ללא הועיל, בניסיון לזהות את הריח שלו. בדירה הוא מדליק חימום, שם דיסק של ג'אז, ואני נזכרת בחיוך בג'וליה רוברטס אומרת לריצ'רד גיר: "אתה לא צריך לפתות אותי, אני דבר בטוח". אני מתלבטת אם לתרגם לו את המחשבה או לא, ומחליטה שזה לא מספיק חשוב. אני נשכבת על ספת הלבד הלבנה, מנסה לגרש את המחשבה הפולנית שלבן זה ממש לא פרקטי, ומצליחה כשהוא מוריד לי את הנעליים היקרות להחריד ומתחיל לעסות לי את כף הרגל, לאט, בביטחון, כמו הנשיקה. כשהוא מחליף רגליים אני כבר מגרגרת. שום נס ציונה עכשיו.
הוא לוקח אותי למיטה, מתפעל, כפי שקיוויתי, מהסט הסגלגל שלי, מלטף אותי בידיים גדולות וחמות, מנשק אותי נשיקה רכה, בצורה הכי לא תובענית שחוויתי. אני עוצמת עיניים כשהוא מתחיל לרדת. הם יורדים אחרת, האמריקאים. יותר לשון, יותר חוקיות, יותר "שיטת פעולה". עם מסודר, אין מה להגיד. זה חם, ורטוב ונעים כמו שאף רוקט-פוקט לא יכול להיות. אני זאת שמבקשת ממנו להיכנס, בסופו של דבר. האנגלית חדשה לי וצורמת לי, בסיטואציה כל כך אינטימית. כשהוא נכנס, לאט, בטבעיות, כאילו אנחנו פרטנרים ותיקים, אני כמעט ולא צריכה לתת לו הכוונה, והוא מרגיש לבד איך אני אוהבת את זה. הקצב, הזוית, הידיים שלו – כאילו הוא מכיר אותי מליון שנה.
אני מרגישה נעים, אבל מוזר. יש לי זמזום בראש, אני שומעת את הדופק של עצמי, הידיים שלי מרגישות רדומות – ואני מנסה להיזכר אם גם בבית הרגשתי ככה שהשתכרתי, בפעמים הבודדות שזה קרה. אני לא יודעת כמה זמן עובר עד שהוא יוצא, לא יודעת אם גמר או לא גמר, יודעת שאני לא גמרתי – הרי אני אף פעם לא גומרת עם אנשים חדשים.
מין, לפחות אצלי, גורם תמיד לחשק לעוד. אין מעורר חזק מהדבר עצמו. עוד תנוחות, עוד מגע, עוד דיבורים, עוד מהכל – לנצל את האינטימיות הרגעית עד תום. אבל הפעם, אני מרגישה שאין לי כוח לדבר, לא כל שכן לזוז. אני שטה על ענן גדול ולבן, בשמיים כחולים. אני מרגישה את הדופק של עצמי ברקה, בירך, בבטן, בפעימות קצובות שמרגיעות אותי, ואני שלווה, הכי שלווה שהייתי, נהנית מהלאות שפושטת לי בכל האיברים. בריאן, הדובי החם והגדול, עם הריח החמוץ-מתוק, מלטף לי את השיער, לאט, בעדינות, ואני נרדמת תוך שניות.
אני מתעוררת קשורה.
