אם היית יכולה

"אם היית יכולה, לבקש ממני רק דבר אחד, מה היית מבקשת?" 

"אממ, רק אחד? והיית חייב להסכים ?" 

"רק אחד. הייתי מסכים." 

"אני לא ממש יודעת. אתה מתכוון למשהו כזה בגבולות האפשר, ברמת הסביר. נכון?" 

"אני מתכוון לכל דבר, ראי ערך לשון 'אם היית יכולה' שהשתמשתי בו ולא 'מה שאת יכולה'." 

ננזפתי. הצלחתי להינזף כל כך מהר והוא רק שאל שאלה. מה הייתי מבקשת? אני חוזרת לחשוב. 

"לא חשוב, תניחי לזה. הסתבכת, כרגיל. תעלי על בגד ים ונרד קצת לחוף." 

אפילו לענות על שאלה כמו שצריך לא הצלחתי. הוא חסר סבלנות וקצר ואני מעמיקה יתר על המידה, זה קורה לפעמים. אני משתדלת להשאיר את מפח הנפש מאחורי ומבקשת ממנו שיקשור לי את הרצועות של בגד הים מאחור. הוא מהדק עוד ועוד שלא לצורך ואני מחייכת, מפויסת. 

שעות אחר כך אנחנו מבלים בים, מתווכחים על היחס הראוי בביס בין בולגרית לאבטיח, מתנשקים מתחת למים ושוחים. לקראת הצהריים אני מנמנמת על המגבת והוא מעיר אותי ומורח אותי בקרם. התנועות שלו תכליתיות ויעילות, מספיגות בי הגנה לבנה ושמנונית. אני עוצמת עיניים ומדמיינת אותו מעסה אותי ברכות, מורח לי את הגב בתנועות סיבוביות עדינות ומפלרטטות. כף היד שלו שמשתטחת על הבטן שלי ומשכיבה אותי על המגבת מקיצה אותי מהחלום. 

הוא גוהר מעליי ותופס בין השיניים שלו את קצה הסנטר שלי, סוגר עליו חזק. אני צורחת ונדמה לי שכל החוף מסתכל. אני יודעת איך אנחנו נראים מהצד, שני אוהבים משתובבים. המלתעות שלו ננעלות חזק אפילו יותר אבל אני כבר לא צורחת. האוויר הכלוא שלא שרקתי החוצה מתבצר לי בצלעות והכאב החד מקשה עליי לנשום. הוא מרפה.

"יהיה לי סימן." אני מסננת.

"נו, זה הולם אותך יופי."

החיוך שלו זחוח ומתחשק לי לחבוט לו בלסת עד שתישבר. אני משתעשעת במחשבה והמראה החבול שלו בראש שלי משכך מעט הכעס. אבל לא את הכאב, מסתבר. הוא מועך את הסימנים הרטובים שהותיר על הפרצוף שלי עם כרית האגודל, מתגרה, מזכיר. מפגן הכוח הזה מחזיר אותי למקום שלי והמבט החצוף נעלם. במקומו מופיע מבט מצועף ושדה ראייה מטושטש.  

אני מקמרת את הגב מעלה ומתנתקת מהמגבת, מתרוממת אליו. הידיים שלי נכרכות סביב הצוואר שלו ויד אחד שלו מייצבת לי את הגב. חצי באוויר אנחנו תלויים שנינו על יד אחת שלו שמתחפרת בחול. אני לא מרפה מהאחיזה הלופתת שלי ואני לא  מפחדת לרגע ליפול. עד כדי כך אני סומכת עליו, שיחזיק ביד אחת את שנינו. 

הוא חש ברגש שגואה בי ולוחץ את היד שלו אל הגב שלי. לא כואב לי אפילו קצת, אני בכלל לא שרופה , אפילו לא צרובה קלות. בזכותו ובזכות הקרם שהספיג בי עמוקות קודם לכן בעודני רוטנת בלב. אני נצמדת אליו אפילו יותר, כאילו שזה בכלל אפשר ומצמידה את השפתיים שלי לאוזן שלו. 

"אם הייתי יכולה לבקש ממך משהו, רק דבר אחד, הייתי מבקשת שתמזוג אותי אלייך עד שאי אפשר יהיה להפריד, עד שלא נוכל אפילו אנחנו ללכת האחד מבלי השני."

"פעפוע." אני מרגישה את החיוך שלו על האוזן שלי.

"מה?"

"המונח המדעי המדויק הוא פעפוע. קיבלת." 

קיבלת. המילה האחת מהדהדת בי וכולי גועשת ואני בועות בועות ואני יודעת, אני מרגישה, שהפעפוע כבר החל.