ניצול מרות
מאת כוכב בודד(נשלט)
24 באפריל 2017
רקע: את, צעירה, אמביציוזית, יש לך חזה שאנשים מוכנים למות עבורו, את קינקית עם ראש פתוח, והכי חשוב: את אוהבת קיצורי דרך וכשאת מזהה הזדמנות את לוקחת אותה. את מודעת לכוח שיש לך על גברים וכשצריך את יודעת להשתמש בו. שנינו עובדים באותו מקום עבודה - סניף ישראלי של חברת תוכנה אמריקאית. אני עם רקע של גיק, מנהל מחלקה שאת עובדת בה. אני המנהל של המנהל של המנהל שלך.
שמתי לב אליך באחד מהאירועים של החברה, ובתירוץ כל כך שקוף שהעליב את האינטליגנציה שלך הזמנתי אותך למשרד. את מהרהרת קצת על הסיטואציה. לעצמך את מודה שאני לא נראה לגמרי רע, ולא רואה איך זה יכול להזיק. אולי אפילו יש פה הזדמנות. אז את מרעננת שכבה של ליפסטיק אדום, מושכת את המחשוף למטה, עולה לקומה של ההנהלה, עוברת את המזכירות, ונכנסת למשרד שלי. במשרד אני מדבר על שטויות של עבודה, אבל את מקשיבה גם לשפת הגוף שלי. את שמה לב לדברים הקטנים. למשל, איך שנכנסת, הדרך שבה, לשבריר שנייה ממש, כמעט בלתי מורגש, הצצתי בנעלי העקב שלך. את שמה לב לאיך שאני מתאמץ. את שמה לב שכשאת מתחילה לדבר אני משתתק מיד. ככה, הדברים הקטנים שאני אפילו לא מודע אליהם, אבל אשה כמוך יודעת להבחין.
בראש את מתחילה לעשות חישובים. את לא לגמרי בטוחה, את שוקלת את הסיכוי מול הסיכון - ומחליטה לסמוך על האינסטינקטים שלך. לפני זה את מבצעת בדיקה קטנה, וכאילו בהיסח הדעת את משחקת עם הנעל שלך, מנדנדת אותה על הרגל. אני מיומן בלהסתיר את זה, אבל עליך אני לא מצליח לעבוד. העיניים שנודדות לרגליים, הבליעה של הרוק משכנעים אותך שאפשר להמשיך. באמצע דיבור את משתיקה אותי באמצעות סימן אצבע ולוחשת "ששש..". אני משתתק מיד. הלב שלך דופק אבל כלפי את מפגינה רוגע. את מפנה את האצבע לכיוון הנעל שלך ואומרת בשקט בשקט: "ארצה". השנייה הבאה תחלוף כמו נצח. את די בטוחה שאת יודעת מי אני, אבל לא במאה אחוז. ובכל זאת, אני המנהל של המנהל של המנהל שלך. אני משתתק וקופא במקום. את פעימות הלב שלי אפשר לשמוע במסדרון בחוץ. את עדיין לא בטוחה, מחליטה לזרז אותי, מסמנת לי עם העיניים לכיוון הרצפה ומסננת: "היום".
את מגבירה את הקול: "ארצה כלב. אל תיתן לי לחכות". את נעמדת, ועם האצבע את מורה לכיוון קצה העקב שלך. כשאת עומדת זקופה, על עקבים, אנחנו כמעט באותו גובה. שנינו מבוהלים, שנינו עם לב פועם ממה שעומד לקראות. הגופייה השחורה שלך לא מסתירה את החזה שלך: מוצק, רענן, עגול, מרהיב, מבטיח. הגופייה השחורה גם לא מסתירה בטן שטוחה שנכנסת לתוך ג'ינס צמוד. אני עדיין קפוא. את מתקרבת אלי למרחק סנטימטר, הפטמות שלך כמעט נוגעות, את מקרבת את הפה שלך לאוזן שלי ולוחשת: "ביקשתי ממך לרדת למצב שש. עכשיו".
עוברות כמה שניות, ואני עדיין קפוא. כל המנורות האודמות מהבהבות: סכנה סכנה סכנה, אני מדמיין פעמון אזעקה, והנימים בעיניים מתפוצצים ואני מתחיל לראות שחור. 25 שנים, מאז שהתחלתי לנהל אנשים לא התקרבתי לבחורה בעבודה. אף פעם לא הערכתי מנהלים שדגים בתוך הביצה שלהם. 20 שנה, מאז שהכרתי את אשתי אני מונוגמי. יכולתי ממש לשמוע את מנהלת כוח אדם לוקחת אותי לשיחה עם המנכ"ל וחוזרת עוד פעם ועוד פעם על המילים "ניצול מרות". איזה ניצול ואיזו מרות. עוד שניה אני אהיה מתחת לעקבים שלך. העקבים שלך, אני נזכר – פוחד להביט למטה – עקבים של אישה שבאה לצוד. עם העקבים האלו, והסקיני ג'ינס האלו, והגופייה השחורה הזו את כלי נשק קטלני. כלי נשק רצחני שמוריד גברים לברכיים.
אבל הגבר הזה הוא אגוז יותר קשה לפיצוח, יותר מחושב, יותר זהיר ממה שהערכת. את מתחילה לחשוב שאולי טעית, אבל מכאן יש לך רק דרך אחת: קדימה. אני כבר עמוק בספייס, הראש שלי סחרחר, והראיה שלי מתחילה להתערפל. העיניים שלך חופרות לי את הראש. העיניים שלך מהפנטות אותי. אני רואה בהם שלווה, קור, רוע, סדיסטיות, שליטה, עוצמה. ובעיקר אני רואה בית. "רד לנשק לה קצה הנעל, תן לה כבר לדרוך עליך, והמוח שלך יוכל לנוח סוף סוף". אבל כמו צבי שנלכד באור מכונית מתקרבת אני עדיין לא זז.
את כבר עברת מזמן את נקודת האל חזור – או שאת מורידה אותי לרצפה עכשיו, או שאת מחפשת עבודה חדשה. הלב שלך דופק גם כן, אבל כלפי חוץ את חייבת להקרין קור רוח. את מחליטה ליזום. את תופסת לי את כף היד, ומניחה אותה על החזה שלך. החזה שלך מוצק, הפטמות שלך זקורות ואני מתמכר למגע. היד שלי חמה והשדיים שלך מתקשים עוד יותר. את ממשיכה להחזיק לי את היד מעל השדיים שלך, את מתקרבת אלי עוד יותר, נצמדת אלי, החזה שלך עכשיו צמוד לשלי. דרך המכנסיים שלי, דרך הג'ינס שלך, את מקבלת אישור ומרגישה את איבר המין שלי שעומד להתפקע. עוד דחיפה קטנה את אומרת לעצמך. את מצמידה את הלחי שלך לשלי ולוחשת לי באוזן: "פעם אחרונה, אני ממש רוצה שתרד עכשיו למצב שש".
את רואה את מה שאף אחד אחר לא רואה. את רואה את הילד שרוצה לנשק את הרגלים של מלכת הכיתה. הרבה לפני שניהל ארגון, לפני שלמד באוניברסיטה, הרבה לפני שהעולם השתנה והתחיל לתגמל את הגיקים, מתחת לגבר שהולך 5 פעמים בשבוע למכון כושר – עמוק עמוק ,מתחת להכל, הגבר שמולך הוא ילד שכמהה ליחס. כל יחס. ילד שזקוק בצורה נואשת למרות, ילד שמחפש אישור של אישה.
סוף סוף אני מתחיל לרדת. "כן פאפי, רד, אתה רוצה לרדת, עוד, עד לרצפה" את אומרת, ומכאן והלאה את תקראי לי פאפי. כשהפנים שלי מגיעים לבטן שלך את תופסת אותי בשערות, ומורידה לי את הראש אותי למטה, לרצפה. את מתחילה להריח את הניצחון, את ההימור שהשתלם, חמימות עוטפת אותך בכל הגוף, ואיזור האגן שלך מתחיל לדגדג. אני במצב שש, השפתיים שלי בשיא העדינות נוגעות בחרטום הנעל שלך. את מזדקפת.
כניעה.
את עומדת מעלי זקופה ומסתכלת למטה. לוקחת את הזמן, נהנית מהניצחון. אנחת רווחה. את מחייכת, רק לעצמך. את החיוכים אלי את שומרת לאחר כך. את שמה לב שהתחתונים שלך רטובים. אבל יש לך עוד עבודה. הכניעה צריכה להיות מוחלטת, ברורה, וללא דרכי נסיגה.
הידיים שלי על הרצפה, ועם העקב את דורכת עלי, ולאט לאט מגדילה את המשקל. היד שלי נמעכת הכאב גובר, ואת ממשיכה ליהנות מהניצחון. האף שלי דבוק לחרטום הנעל שלך. כף הרגל שלך מושלמת. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, מגיעה האישה שרואה אותי, שרואה אותי באמת, שלא מפחדת ממני, ולוקחת אותי. אני מנסה להצטנף, ולהיות יותר נמוך מהקרסול שלך. הזין שלי קיבל חיים משלו.
את מחליטה לעלות שלב, ולהראות לי מי מנהל את מי. בעבודה אני אולי הבוס של הבוס של הבוס שלך, אבל פה בחדר את המנהלת. את תופסת אותי בשיער ומושכת אותי למצב כריעה. הפנים שלי מול האגן שלך, מול הג'ינס שלך. את משפשפת את האגן שלך בעזרת הפנים שלי, מחתימה אותי בריח שלך. אני בגן עדן. את סופרת את השניות, מחכה לתזמון המושלם.
עוד לא, עוד לא, עוד שניה, עוד שניה, עוד חיכוך, עכשיו! הסטירה מזעזעת אותי, ומעיפה אותי מיד מגן עדן, מסדרת את המקום שלי. ביד שמאל את אוחזת לי את השיער, וביד ימין את נותנת לי סטירה. סטירה חזקה, לא כמו שנותנים לילד, אלה כמו שנותנים לעבד. סטירה שמשאירה סימנים אדומים על הלחי. סטירה שגורמת לאוזניים לצלצל. סטירה שמבהירה באופן חד משמעי מי מנהל את מי, מי למעלה ומי למטה. מי השולטת ומי הנשלט.
מלמטה אני מסתכל עליך, מתחיל להבין את העוצמות שלך, מתחיל להפנים מול מי אני עומד. בשקט בשקט – שולטות מדברות רק בשקט, את אומרת: "פעם אחרונה שאתה נותן לי לבקש משהו פעמיים, אחרת יהיה כואב. ברור פאפי?"
[מוקדש לזו שהסיפור הזה נכתב בשבילה]
שמתי לב אליך באחד מהאירועים של החברה, ובתירוץ כל כך שקוף שהעליב את האינטליגנציה שלך הזמנתי אותך למשרד. את מהרהרת קצת על הסיטואציה. לעצמך את מודה שאני לא נראה לגמרי רע, ולא רואה איך זה יכול להזיק. אולי אפילו יש פה הזדמנות. אז את מרעננת שכבה של ליפסטיק אדום, מושכת את המחשוף למטה, עולה לקומה של ההנהלה, עוברת את המזכירות, ונכנסת למשרד שלי. במשרד אני מדבר על שטויות של עבודה, אבל את מקשיבה גם לשפת הגוף שלי. את שמה לב לדברים הקטנים. למשל, איך שנכנסת, הדרך שבה, לשבריר שנייה ממש, כמעט בלתי מורגש, הצצתי בנעלי העקב שלך. את שמה לב לאיך שאני מתאמץ. את שמה לב שכשאת מתחילה לדבר אני משתתק מיד. ככה, הדברים הקטנים שאני אפילו לא מודע אליהם, אבל אשה כמוך יודעת להבחין.
בראש את מתחילה לעשות חישובים. את לא לגמרי בטוחה, את שוקלת את הסיכוי מול הסיכון - ומחליטה לסמוך על האינסטינקטים שלך. לפני זה את מבצעת בדיקה קטנה, וכאילו בהיסח הדעת את משחקת עם הנעל שלך, מנדנדת אותה על הרגל. אני מיומן בלהסתיר את זה, אבל עליך אני לא מצליח לעבוד. העיניים שנודדות לרגליים, הבליעה של הרוק משכנעים אותך שאפשר להמשיך. באמצע דיבור את משתיקה אותי באמצעות סימן אצבע ולוחשת "ששש..". אני משתתק מיד. הלב שלך דופק אבל כלפי את מפגינה רוגע. את מפנה את האצבע לכיוון הנעל שלך ואומרת בשקט בשקט: "ארצה". השנייה הבאה תחלוף כמו נצח. את די בטוחה שאת יודעת מי אני, אבל לא במאה אחוז. ובכל זאת, אני המנהל של המנהל של המנהל שלך. אני משתתק וקופא במקום. את פעימות הלב שלי אפשר לשמוע במסדרון בחוץ. את עדיין לא בטוחה, מחליטה לזרז אותי, מסמנת לי עם העיניים לכיוון הרצפה ומסננת: "היום".
את מגבירה את הקול: "ארצה כלב. אל תיתן לי לחכות". את נעמדת, ועם האצבע את מורה לכיוון קצה העקב שלך. כשאת עומדת זקופה, על עקבים, אנחנו כמעט באותו גובה. שנינו מבוהלים, שנינו עם לב פועם ממה שעומד לקראות. הגופייה השחורה שלך לא מסתירה את החזה שלך: מוצק, רענן, עגול, מרהיב, מבטיח. הגופייה השחורה גם לא מסתירה בטן שטוחה שנכנסת לתוך ג'ינס צמוד. אני עדיין קפוא. את מתקרבת אלי למרחק סנטימטר, הפטמות שלך כמעט נוגעות, את מקרבת את הפה שלך לאוזן שלי ולוחשת: "ביקשתי ממך לרדת למצב שש. עכשיו".
עוברות כמה שניות, ואני עדיין קפוא. כל המנורות האודמות מהבהבות: סכנה סכנה סכנה, אני מדמיין פעמון אזעקה, והנימים בעיניים מתפוצצים ואני מתחיל לראות שחור. 25 שנים, מאז שהתחלתי לנהל אנשים לא התקרבתי לבחורה בעבודה. אף פעם לא הערכתי מנהלים שדגים בתוך הביצה שלהם. 20 שנה, מאז שהכרתי את אשתי אני מונוגמי. יכולתי ממש לשמוע את מנהלת כוח אדם לוקחת אותי לשיחה עם המנכ"ל וחוזרת עוד פעם ועוד פעם על המילים "ניצול מרות". איזה ניצול ואיזו מרות. עוד שניה אני אהיה מתחת לעקבים שלך. העקבים שלך, אני נזכר – פוחד להביט למטה – עקבים של אישה שבאה לצוד. עם העקבים האלו, והסקיני ג'ינס האלו, והגופייה השחורה הזו את כלי נשק קטלני. כלי נשק רצחני שמוריד גברים לברכיים.
אבל הגבר הזה הוא אגוז יותר קשה לפיצוח, יותר מחושב, יותר זהיר ממה שהערכת. את מתחילה לחשוב שאולי טעית, אבל מכאן יש לך רק דרך אחת: קדימה. אני כבר עמוק בספייס, הראש שלי סחרחר, והראיה שלי מתחילה להתערפל. העיניים שלך חופרות לי את הראש. העיניים שלך מהפנטות אותי. אני רואה בהם שלווה, קור, רוע, סדיסטיות, שליטה, עוצמה. ובעיקר אני רואה בית. "רד לנשק לה קצה הנעל, תן לה כבר לדרוך עליך, והמוח שלך יוכל לנוח סוף סוף". אבל כמו צבי שנלכד באור מכונית מתקרבת אני עדיין לא זז.
את כבר עברת מזמן את נקודת האל חזור – או שאת מורידה אותי לרצפה עכשיו, או שאת מחפשת עבודה חדשה. הלב שלך דופק גם כן, אבל כלפי חוץ את חייבת להקרין קור רוח. את מחליטה ליזום. את תופסת לי את כף היד, ומניחה אותה על החזה שלך. החזה שלך מוצק, הפטמות שלך זקורות ואני מתמכר למגע. היד שלי חמה והשדיים שלך מתקשים עוד יותר. את ממשיכה להחזיק לי את היד מעל השדיים שלך, את מתקרבת אלי עוד יותר, נצמדת אלי, החזה שלך עכשיו צמוד לשלי. דרך המכנסיים שלי, דרך הג'ינס שלך, את מקבלת אישור ומרגישה את איבר המין שלי שעומד להתפקע. עוד דחיפה קטנה את אומרת לעצמך. את מצמידה את הלחי שלך לשלי ולוחשת לי באוזן: "פעם אחרונה, אני ממש רוצה שתרד עכשיו למצב שש".
את רואה את מה שאף אחד אחר לא רואה. את רואה את הילד שרוצה לנשק את הרגלים של מלכת הכיתה. הרבה לפני שניהל ארגון, לפני שלמד באוניברסיטה, הרבה לפני שהעולם השתנה והתחיל לתגמל את הגיקים, מתחת לגבר שהולך 5 פעמים בשבוע למכון כושר – עמוק עמוק ,מתחת להכל, הגבר שמולך הוא ילד שכמהה ליחס. כל יחס. ילד שזקוק בצורה נואשת למרות, ילד שמחפש אישור של אישה.
סוף סוף אני מתחיל לרדת. "כן פאפי, רד, אתה רוצה לרדת, עוד, עד לרצפה" את אומרת, ומכאן והלאה את תקראי לי פאפי. כשהפנים שלי מגיעים לבטן שלך את תופסת אותי בשערות, ומורידה לי את הראש אותי למטה, לרצפה. את מתחילה להריח את הניצחון, את ההימור שהשתלם, חמימות עוטפת אותך בכל הגוף, ואיזור האגן שלך מתחיל לדגדג. אני במצב שש, השפתיים שלי בשיא העדינות נוגעות בחרטום הנעל שלך. את מזדקפת.
כניעה.
את עומדת מעלי זקופה ומסתכלת למטה. לוקחת את הזמן, נהנית מהניצחון. אנחת רווחה. את מחייכת, רק לעצמך. את החיוכים אלי את שומרת לאחר כך. את שמה לב שהתחתונים שלך רטובים. אבל יש לך עוד עבודה. הכניעה צריכה להיות מוחלטת, ברורה, וללא דרכי נסיגה.
הידיים שלי על הרצפה, ועם העקב את דורכת עלי, ולאט לאט מגדילה את המשקל. היד שלי נמעכת הכאב גובר, ואת ממשיכה ליהנות מהניצחון. האף שלי דבוק לחרטום הנעל שלך. כף הרגל שלך מושלמת. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, מגיעה האישה שרואה אותי, שרואה אותי באמת, שלא מפחדת ממני, ולוקחת אותי. אני מנסה להצטנף, ולהיות יותר נמוך מהקרסול שלך. הזין שלי קיבל חיים משלו.
את מחליטה לעלות שלב, ולהראות לי מי מנהל את מי. בעבודה אני אולי הבוס של הבוס של הבוס שלך, אבל פה בחדר את המנהלת. את תופסת אותי בשיער ומושכת אותי למצב כריעה. הפנים שלי מול האגן שלך, מול הג'ינס שלך. את משפשפת את האגן שלך בעזרת הפנים שלי, מחתימה אותי בריח שלך. אני בגן עדן. את סופרת את השניות, מחכה לתזמון המושלם.
עוד לא, עוד לא, עוד שניה, עוד שניה, עוד חיכוך, עכשיו! הסטירה מזעזעת אותי, ומעיפה אותי מיד מגן עדן, מסדרת את המקום שלי. ביד שמאל את אוחזת לי את השיער, וביד ימין את נותנת לי סטירה. סטירה חזקה, לא כמו שנותנים לילד, אלה כמו שנותנים לעבד. סטירה שמשאירה סימנים אדומים על הלחי. סטירה שגורמת לאוזניים לצלצל. סטירה שמבהירה באופן חד משמעי מי מנהל את מי, מי למעלה ומי למטה. מי השולטת ומי הנשלט.
מלמטה אני מסתכל עליך, מתחיל להבין את העוצמות שלך, מתחיל להפנים מול מי אני עומד. בשקט בשקט – שולטות מדברות רק בשקט, את אומרת: "פעם אחרונה שאתה נותן לי לבקש משהו פעמיים, אחרת יהיה כואב. ברור פאפי?"
[מוקדש לזו שהסיפור הזה נכתב בשבילה]
