בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

נמרה

מאת גנדלף​(אחר)     21 בנוב 16 1385
אני יודע איך היא מרגישה. אני צופה בה במלוא תשומת הלב בסיטואציה שאין דרך טובה יותר לתאר אותה מאשר נמרה בכלוב - בלי הגבלת הכלליות לנמרה או כלוב ספציפיים. אני רואה שטוב לה. טוב לי שטוב לה. אני אוהב שהנמרה שבה ככה מצמצמת עיניים ובוחנת את השטח, את הטריטוריה הכל-כך מוכרת, את הצייד הזה שמולה - בבירור יותר קטן ממנה, אבל מי יודע איזה נשק הוא מחביא שם בין כל הבליטות שלו... נוהמת קצת - בין גירגור לשאגה. מטלטלת את הראש. מרחרחת באוויר, קולטת פתאום ניחוח של אביזר חדש-ישן כזה שקצת מוכר לה. איך לא הבחינה בו עד עכשיו? לא ייתכן שהוא תמיד היה שם והיא לא הבחינה בו. הצורה המוכרת עושה לה קצת נעים. כלוב מבריק עם דלת חצי פתוחה. פשוט מוטל שם - נוצץ, באמצע הסאוונה שלה. לא. לא באמצע. הלוואי באמצע. היא משתמשת בלי סוף בכלובים המשעממים שבתוך השטח שלה. ההוא, המבריק, פשוט זרוק לו אי שם בסוף העולם, עם דלת מתנדנדת, בקצה גבול התחום המוכר לה, על ראש הצוק שמעבר לטריטוריה שלה.

הצייד. היא. הכלוב.
מיצמוץ ראשון.

נראה שיהיה צריך להתאמץ ולעלות אליו. לא נראה שזה יהיה קל.
הדופק עולה. הנשימה מתקצרת. עיניים מצטמצמות.
ברקע מוזיקה עמומה של סוואנה.
מיצמוץ.
שוב.

הטובה, הרעה והמכוערת שבתוכה קופאות יחד במעגל פנימי. בולעות רוק. מתכווננות לאיזה סיום דרמטי, מתבקש. העיניים נחרכות עוד קצת. מתמקדות. ידיים נשלחות סנטימטר אחרי סנטימטר אל כל כלי הנשק המוכרים. מוזיקה של סוואנה עדיין ברקע, עוד לא רועשת באוזניים, עוד לא מסיחה את הדעת. תופים רועדים לה בבטן.
מיצמוץ.. קצר. מהיר. זה היה מספיק מהיר. היא מקווה.
הטובה קצת מלוכלכת. תמיד הייתה.
לרעה היו בכלל כוונות טובות לאורך כל הדרך.
והמכוערת... המכוערת בתוך תוכה היא פשוט יפהפיה שהתפספסה.

עד היום היא הייתה קפואה, הנמרה. 250% מוכוונת מטרה. פסל מת, חצוב, מונצח בתוך הזמן והמרחב. חסר שימוש. אף שריר לא חרג אצלה, מעולם. דבר בתוכה לא התמרד עד עתה. מעולם. עד עכשיו. בהחלטה של רגע היא מתחילה לנוע. בשקט. חיננית, אבל זזה. חושפת טפח אחד. פינה רגישה, אינטימית. פיתיון. הסחת דעת. משחק מקדים. מחכה למתקפה הלא-זהירה שמן הסתם תגיע עוד רגע. לקונפליקט שייפתר. בתוך תוכה היא מתפללת, רבת-כבוד, אין לדעת למי - שייפתר כבר הקונפליקט הזה אצלה, שיתברר כבר שהיא לא עושה טעות. לא, היא לא טועה. היא אף-פעם לא טועה. ככה צריך להיות הפעם, אומר לה הקול. ככה צריך להיות הפעם, אומר לה הכל. עוד מיצמוץ אחד, קצת יותר איטי, משום מה. היא נעה.

זו לא האסטרטגיה הרגילה שלה, להיחשף ככה במקומות הרגישים שלה, בכל טפחיה. נמרה גדולה, יפה, חזקה. שרירים פנימיים עצומים משתרגים מתחת למעטפת מהפנטת בשני צבעים. זו לא הדרך הרגילה שבה היא משחרת לטרף. היא לא כזאת, מהסוג המתפתל, הו לא. היא רגילה להיות ישירה. לשרוט, לנעוץ שיניים, להתמלא אונים מהאימה השקופה שניבטת בה, מהשניות האחרונות של חסרי המוח. היא אוהבת להשתקף בגלגלי העיניים של חסרי המוח כשהם נכנעים. זה מקנה לה ביטחון. היא רגילה להתנפל, להכניע מתוך מאמץ, להפיל, לשדוד את מה ששלה. היא רגילה להניח רגל אחת גאה על חזה מבוהל של טרף קל שקיווה להיות אמיץ לפני שפגש בה, לפני שהתבלע עליו עולמו. היא רגילה לשאוג ככה שכל היער שלה ישמע. שכל הטריטוריה תרעד. שכל הציידים האחרים והקורבנות בסביבה שלה יקפאו לרגע. אבל עכשיו, כאן - מונח בדרכה הכלוב הזה. מעצבן, מציק. מטריד אותה ללא הרף בקצה העין. מדליק אותה עוד לפני שהיא בכלל מבינה. דורש ממנה בלי מילים אסטרטגיה חדשה, מתוחכמת יותר, חדה. דורש ממנה להתעלות על עצמה. הדרכים הרגילות שלה לא יעבדו הפעם, היא יודעת. היא חושפת בזהירות עוד חצי טפח. זזה קצת לרוחב, שייראה היטב, הטפח. שיבלוט לו, לצייד. למנוול שעומד שם ומתבונן בה בלי לזוז. שיבהיק לו, עירום, מגרה. שיסנוור אותו. שיתפתה כבר, המנוול. שייפתר כבר הקונפליקט הזה. את כל הכבוד האבוד ששלה היא תרכוש חזרה אחר-כך, בנגיסות מכוונות היטב לצוואר. את כל הטפחים היא תחזיר כשהיא תשתקף לו בגלגל העין, תניח עליו רגל מנצחת, תתאכזב לגלות שגם הוא חסר מוח. מנוון. כמו כולם. בינתיים היא חושפת עוד חצי טפח קטן. זה מרגיש לה נכון. זה מרגיש לה טוב. היא תופסת ביטחון. היא לא טועה. לא. זו לא טעות. זו רק הגישה חדשה הארורה הזו שמתאימה את עצמה לעולם חדש של ציידים ונמרות שהיא עוד לא לגמרי מכירה. אבל ככה צריך הפעם, כן? היא לא עושה טעות. נכון? עוד טפח אחד שלה נושר לרגליה, כמעט בלי משים.

אוף, הכלוב הזה. מונח ככה סתם אחרי שום-מקום. מה לעזאזל?! לקפוץ עליו או לדחוף את הצייד? מה הוא מסתיר שם, המנוול, בין הבליטות שלו? מסוכן לתקוף אותו. מסוכן לסובב לו את הגב. ואם לעזוב אותו ולקפוץ - לאן לקפוץ? לקפוץ פנימה? לקפוץ החוצה? הוא מונח שם, בגבולות שלה, בכל הגבולות האדומים שלה, עם השער הפתוח שלו ואין לה מושג באיזה צד נמצא הבפנים שלו, או באיזה צד היא נמצאת, או באיזה צד היא באמת רוצה להיות - אם כבר לחשוב בכנות. היא מתחלחלת, כמעט מתבלבלת. הסורגים האלה משגעים אותה. הדמויות חסרות הפנים מתרוצצות כרגיל מעבר לה, נוכחות חלקית בעולם שלה, חיות באופן קבוע בעולם אחר, בעולם שאין בו סוואנה, שאין בו נמרה כמוה - מציצות אליה ללא הרף דרך הסורגים. וכל הכרטיסים האלה, שהיא מודעת אליהם במעורפל בלבד, שנמכרים ללא הרף לכל דורש בשביל לצפות בה. הכרטיסים האלה שדרכם היא מחלקת את עצמה לדעת, חינם אין כסף, בשביל כל אלה שרוצים לראות את החיה שבה, להתרגש איתה לרגע כשהיא מנצחת שוב ושוב את חתיכות הבשר החי, הרוטטות, חסרות המוח, שנדחפות אליה מסוממות, אל בין הסורגים. שוב ושוב מנצחת, שוב ושוב מניחה רגל על חזה רועד, שוב ושוב משתקפת בעיני זכוכית מתות, שוב ושוב שואגת בתסכול, שוב ושוב היער קופא. היא משתעממת, כל כך משתעממת מהריטואל הזה, האינסופי, שאין בו שום אתגר אמיתי לנמרה רבת כבוד כמוה.

העיניים - חריץ דק. מה לעשות איתן? לעצום לגמרי או לפתוח לרווחה? אפשר גם וגם?
טוב שיש לה אסטרטגיה חדשה. לעזאזל.
מיצמוץ.
רעידה.
תופים רועמים באוזניה.

היא עומדת שם, לא שקטה, בפרווה רוטטת, בוחנת את השער החצי פתוח של כל המוכר והידוע שלה והטפחים נושרים ממנה בזה אחר זה, מתערבלים סביבה, מסמאים אותה, מתרחקים ממנה, משאירים אותה חשופה, עירומה, כורעת. היא מתנשמת. האסטרטגיה שלה מצליחה. היא מצליחה. היא מצליחה. הצייד מתקרב סוף-סוף. היא תהיה טובה. היא תעמוד בציפיות. משהו מטפטף. היא נרטבת. אלוהים, מה שהיא מוכנה לעשות בשביל לטעום קצת מוח.

היא נרגעת.
היא יוצאת לחירות.
התופים משתתקים.
וגם היא.