הוא חזר מעולם שאין בו מוות

אחזתי בידו. "נחום" - אמרתי, משווה לקולי נימה בוטחת - "רק אל תרחף על כנפי הדמיון. עלינו להאחז במציאות, גם אם היא לא ברורה, הרגע, הכל יסתדר". נחום משך את ידו ברוגז. "אני שלו, נמרוד, לא עשיתי במכנסיים, אני טייס קרבי ואל תדאג לי. אני מספר לך עובדות. זו המציאות".
"אנחנו באוסטרליה"-- אמרתי -- "כידוע אוסטרליה היא יבשת משונה. הכל בה שונה. החיות. האנשים. האדמה. מזג האוויר ובודאי גם הכוכבים". "לא נמרוד, אין זו אוסטרליה" -- ענה נחום. "תהיה זו יבשת ככל שתהיה, היא עדיין על פני כדור הארץ". פתאום ראיתי אותו רוכן, אוסף בידו קימצוץ של עשב ומניחו על פנקסו.
"מה צבע העשב?" - הוא שאלני. "ירוק" - אמרתי בוודאות. "לא, ענה נחום" אתה כל כך רגיל לחשוב שהעשב ירוק, עד שאתה רואה אתו בוודאות ירוק, כריכת הפנס שלי ירוקה; ראה מה צבעו של העשב עליו".
התבוננתי. אכן. העשב נוטה לכחול.
"הוא כחול, נמרוד", אמר נחום, " אבל לא הכחול שאנו מכירים."
"נראה לי שכל העסק הזה חדל להיות מצחיק". נזכרתי בצמחיה שבעמק: "בעמק יש מטע מתורבת", אמרתי. "מאין לך", שאל נחום." מפני שהטבע איננו סימטרי" אמרתי "ואילו העצים שם מסודרים שורות - שורות. משמע מעשה ידי אדם, או מישהו הדומה לו בתכונותיו."
"זה כלל וכלל לא משמח אותי", אמר נחום, "עם אוכלוסיה פראית עוד אפשר להתיידד; אבל מתורבתת היא חשדנית יותר ונצלנית מיסודה". היינו עיפים החלתנו על שינה במשמרות. ואני שכבתי לישון עד חצות.
נחום העיר אותי משנתי. ניגשתי במקומו אל פתח המערה, עם בוקר קידמה השמש את פנינו בפתח המערה. שמש חלשה ונעימה. התבוננו לעבר המטוס שנראה מכאן כציפור לכודה ברשת.
על המטוס וסביבו רחשו ונעו יצורים מוזרים, הם נראו כהולכים על שתיים, אבל זריזים מאוד. כאילו קיפצו ממקום למקום. "דמויות קטנות", אמרתי. "ושיניהם ודאי ארסיות" הוסיף נחום. שלושה מהיצורים המוזרים הסתכלו לעברינו. הם הסתודדו ולבסוף החלו לפסוע לעבר המערה. אחזתי בגרזן והנחתיו לידי. נחום הרחיק את הגרזן ממני.
"אל תהיה פזיז", אמר, "מאחורי השלושה מצויים כמה עשרות הם נראים מאורגנים. מכאן לא תוכל לדווח ליחידה שלך ולהזעיק עזרה".
"אז מה אתן להם לכרסם אותי בהתנדבות?", שאלתי. "הרגע" אמר נחום" הם בוודאי כבר טרפו את כל הנוסעים מהמטוס. אולי עכשיו הם כבר אינם רעבים". "תודה שהרגעת אותי", אמרתי ולפתתי חזק את הגרזן. נחום הציע שנתחיל לאכול משהו וכאשר יתקרבו אלינו, יבינו שאין לנו כוונה להתקיף. כך עשינו. הם הופיעו יותר מהר משציפינו. נעמדו מולינו עוד לפני שהספקנו לנגוס במזוננו.

"הקשב לי", ביקשה, "ועשה בדיוקמה שאומר לך." עמוד במקומך והסתכל לפניך, כעשר מידות גופך לפחות. לאותו מקום שאתה רוצה להגיע אליו בקפיצה. הבנת?
"הבנתי", עניתי סתמית.
"ככה טוב, נערי. עכשיו הושט ידיך לפנים. קפל את ברכיך וקפוץ לשם".
רציתי לצחוק אבל מצאתי עצמי במקומי החדש, כשהאישה ניצבת מאחרי. לא הרגשתי מאומה במעוף. פשוט נמצאתי במקומי החדש. כך המשכנו מנקודה לנקודה תוך שאני משפר את קפיצותי מקפיצה לקפיצה. עד מהרה הגענו לעמק. ליד אגם קטן שלמרגלות הר הלוע התישבנו. היא ישבה לידי וליטפה את ראשי.
"נער קטן ומפוחד", אמרה, לופתת ראשי בידה.
"שמי נמרוד ואני כבר בן 24" אמרתי בחשיבות. מחזיק בסנטרה ומפנה את פניה אלי, מעשה מבוגר בילדה.
"שמי כפית הזהב", אמרה, "ואני בת 45". פניה היו חלקים. שערה שופע ושחור. גופה חלק ושדיה קטנים ומלאים. נראתה כבת 17 ואפילו פחות. "בענין הקפיצה", לחשתי, "איך זה קורה? האם זה בגלל המקום?"
"לא", ענתה, "זה בגלל הרצון. הרי אמרתי לך, שאינך יכול לעבור למקום חדש, למציאות חדשה, להבנה חדשה, להתנסות חדשה, אם רצונך להישאר בישן. אתה חייב להנתק, למחוק את הישן. הנתקות במחשבה וברגש. לחשוב על מקומך החדש, כאילו אתה כבר מצוי בו. בזמן זה זמנך עומד מלכת ואינך מפסיד דבר".

תוך ציחקוק התרוממה, הפילה מעליה את חצאיתה, קפצה וצללה באגם המים ונעלמה מעיני. סקרתי את המקום שלתוכו קפצה וסביבתו הקרובה. חיכיתי שתצא. חלפו שניות ודקות והייתי מודאג. כבר חשבתי לצלול ולחפש אחריה. לפתע הרגשתי נגיעה בכתפי ושמעתיה אומרת "אני פה נערי". הסתובבתי ולא ראיתי את גופה, אבל הרגשתי בנוכחותה. "למה אני לא רואה אותך?" שאלתי.
"איני רוצה שתראה אותי", נערי, ענתה, "טוב לי יותר אם תרגישני". הרגשתי ידה על הלחי שלי, נרתעתי.
אז אמרה: "הו, שכחתי להסביר לך, מסכן קטן ומפוחד שלי, שזהו אגם זכור, כך שמו. כאשר נכנסים לתוכו נעשים שקופים. אתה רוצה להכנס?" שאלה ונשקה לעורפי. "לא", עניתי בחרדה "אני לא רואה אותך. לפחות אראה את עצמי".
היא אחזה בידי ומשכה אותי אחריה. בדרך אמרה: "עכשיו אני לדידך שקופה וזכה, בלי דמות. אתה חש רק באישיותי. כאשר אתגבש, אלבש עור, תהיה זו דמות שהתגשמה בנוכחותך. שום דבר שאינך מכיר ויודע לא יהיה בה". נעצרנו ליד סוכה, יותר נכון ליד דלעת ענקית, שתוכנה רוקן. בפנים ישב איש זקן ומקל הליכה בידו. משהרגיש בנו אמר: "אמא איפה היית כל היום?" "זה הילד שלי, גוז שמו", אמרה כפית הזהב, "הוא נולד לפני שנתיים".
כפית הזהב התחילה להתגבש, תחילה צללית, אחר כך יותר ויותר ברורה. נראה כאילו הורכבה מחדש. שלד. ורידים, שרירים, בשר ועור. פרט אחר פרט. ראיתי בהתגשמותה, והרגשתי כאילו אני הוא זה שמרכיב אותה. שוב ראיתי אותה בשלמותה. הפעם היה נדמה לי שיש בה חלק משלי. היא התבוננה בי בעיניה הגדולות ותוך חיוך ניגשה לטפל בילד בעל הזקן.

לאחר זמן למדתי, שבהיפוך יוצאים הילדים ממרכזו של אגם זכור, שהוא מעין רחם וצורת גופם של הנולדים הם כשל אדם זקן. משנה לשנה הם נעשים צעירים יותר, וכאשר מגיעים למצב של תינוק בן יומו, הם מורדים לתוך הלוע שבהר, ודרך מנהרה שבבטנו מגיעים לאגם זכור. ולאחר זמן שוב מופיעים כאנשים זקנים. תינוקות זקנים. הגברים והנשים אינם מזדווגים במובן המקובל. הם משצלבים זה בתוך זו ונהפחים לגוף אחד - תוך שחיה באגם זכור. תהיתי זמן רב לפשר הדבר. פשר הדורות ומבנה הדברים. נולדים זקנים ונעשים בכל יום יותר צעירים. מתחילים בסוף ומגיעים לראשית. הרי זה הינו הך, מבחינה בסיסית. והחזרה? לא ברור כלל שאותו תינוק, המושחל דרך לוע ההר,חוזר מהאגם. אם כי לדידם זה ברור.
ודאי שכך הוא הדבר. ובעצם מהו ההבדל? האם איני גלגל-חוזר של סבי ואבי? אם לא, למה טורח אבי כאילו הייתי כל עולמו ועתידו? מהו הדחף התת - תודעתי של ההורים להקריב את הכל , ואם יש צורך את חייהם, למען צאצאיהם? נעים היה לחשוב כך. להפוך ולהפוך ולבקש מסקנות, שלפיהן אין סופיות, שאין נתק, שיש מחזוריות קבועה ובוודאי שאין קץ. אך למה זה ברור יותר בארץ ההיפוך מאשר בעולמי? נזכרתי בתנ"ך. בבראשית, בגן העדן, ובגרוש האדם: "וישכן מקדם לין עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפחת, לשמור את דרך עץ החיים". לא היתה מתהפחת לא היו הכרובים ברוכים ולא היתה החרב -- חבר ועץ החיים? ומה ההבדל בין קיום לחיים". חדלתי מתהיות וחזרתי למציאות שבהיפוך. מסתבר ,כי התושבים נזונים מפרי העץ. פרי אחד ויחיד. העץ מניב כל ימות השנה ואת טעם הפרי לא ניתן להגדיר.מכיוון שכל יוםשונה טעמו. הפרי דומה למלפפון וצבעו חום כהה. אבל תוכו דומה לבננה. גרתי כשבועיים בסוכתה של כפית הזהב,עד שהגיעה שני ולקחה אותי תחת
חסותה. היא נראתה צעירה ממני. ומכאן מבוגרת יותר. לאחר ששחינו יחד באגם זכור, קיפצנו אל הכפר שלה.
בפעם הראשונה כאשר צללתי במימי האגם עם כפית הזהב, נהגתי כמקובל אצלנו: שאפתי אויר לראותי וקפצתי. כעבור שניות אחדות רציתי לצאת מעל פני המים לשאוף אוויר. אבל כפית הזהב משכה אותי בכוח ולא נתנה לי לצאת. הייתי בטוח שהיא רוצה לטבע אותי. נלחמתי בה, אבל היא היתה חזקה ממני ורצוני לצאת שיעשע אותה.
ריאותי מלאו מים והייתי בטוח שאני עומד לטבוע. למרבה הפלא נשמתי מים, פלטתי מים ונשארתי בחיים. אחר כך התרגלתי. היינו שוחים מתחת למים ומשתעשים שעות. זו היתה הרגשה נהדרת. כאשר יצאתי מהאגם בפעם הראשונה לא ראיתי את גופי, לא התרגשתי, היתה לי תחושה של הזדככות, כאילו השלתי מעצמי כל דבר שאינו נחוץ לי. כעבור כעשר דקות שבה דמותי ללבוש צורה וחזרה לקדמותה. חשתי נקי בפנימיותי ושלם עם עצמי וסביבתי.
יותר מאי פעם. לאמיתו של דבר התחלתי לנתיחס אל גופי כאל בגד שלובשים ומסירים. הגוף הוא בסך הכל הכיסוי שלי. כותונת עור. האני חדל להיות בגופי.

בקתות הכפר לא ניבנו משום דבר. התושבים זרעו צמח, שגדל בצורת דלעת או אם תרצו אבטיח ספוגי, שגדל ותפח עד שהגיע לממדים הדרושים. אז ניתקוהו משורשיו וכירסמו את תוכנו. כל אחד לפי צרכיו וטעמו האישי. לאחר זמן הכל התקשה ושימש למגורים. גשמים לא ירדו. רק ערפל סמיך היה מכסה הכל ומשאיר רטיבות רבה. הערפל היה גם עובר בתוכנו כעוזר לצמיחתנו. שני היתה ידידתי הקבועה. גרדנו לעצמנו ביקתה. אני יצרתי בתוכה מיטה וארון, שלחן וכסאות לתמהונה של שני. היא לעולם לא הבינה למה אלה נחוצים. בימים טיילנו, קפצנו למרחקים והעברנו עצמנו למקומות שונים ובלילות שחינו באגם זכור והשתלבנו בגופותנו. בני הכפר התרגלו אלי ואני אליהם. במרוצת הזמן נעשו פני חלקים, עורי רך יותר, זקני שוב לא צמח, שיני התחלפו, נעשיתי קטן יותר,הכל נראה לי טבעי וטוב, לא התגעגעתי לביתי; אפילו לא זכרתי את משפחתי. עשיתי את הקפיצה לעתיד בהנתקות גמורה מן העבר. התרגלתי לא לישון, כמנהג אנשי המקום. לעולם לא חשתי עייפות, או חולי, או דאגה, או שאיפה להסיג משהו שאין לי. לא היה מקום לרוגז או לעצבנות, כי לו היה לאיש מהם משהו החסר לי.
באחד הלילות, תוך שעשוע באגם זכור, שחינו לאורכו כדי לעבור לצידו השני, שם היו המטעים. תוך שחיה הרגשתי, שאין אנו לבדנו; כי עוד אנשים שוחים לידינו. יצאנו לעברו השני של האגם. התישבנו ועוד זוג התישב לידנו. חיכינו להתגשמות גופנו ואז לפליאתי הרבה, ראיתי נער שדמה דמיון מפליא לחברי נחום. לשאלתי נעניתי שאכן הוא נחום ידידי. הכרנו במצבנו, שגופנו פועל כדרך גופם של בני המקום. שיחזרנו ונזכרנו בעצם מי אנחנו ומאין באנו, ותהינו איך יוצאים מזה וחוזרים הביתה? "איך זה שלא נפגשנו עד עכשיו?" שאלתי את נחום. "לא יכולנו" -- ענה נחום. " רק לאחר ההזדככות באגם זכור היתה פגישתנו אפשרית"
"אתה יודע", אמרת, "כשנכנסתי בפעם הראשונה לאגם , פחדתי שאטבע ונלחמתי עם כפית הזהב".

"גם אני", אמר נחום, "פחדנו מן השקיפות ומן החזרה אל הרחם". "כן", אמרתי. "כך אני מרגיש. חזרה דרך הרחם, הפשטת הגוף הקודם ויצירתו מחדש. זהו זיכוך יום יומי"
"וצורת האהבה", הוסיף נחום, "איש ואישה שגופם שקוף. רק נפשם מתאחדת והגופות משתלבים לגוף אחד". זוגתו של נחום היתה יפהפיה. משהו ששום גבר אינו מסוגל לתאר בדמיונו. בכל חלקי גופה היתה אישה. בצליל קולה ובכל תנועה מתנועותיה. היא היתה נתלית על גבו והוא קיפץ עימה בצחוק רועם." איש מאיתנו לא רוצה לחזור" -- אמר נחום -- "בשל שתי סיבות: האחד כי טוב לנו כאן. והשניה, שאין אנו יודעים איך לחזור"
ולשם מה לחזור? חשבתי לעצמי. מוטב להיות נע ונד, לנוע מעולם לעולם, מלוע ללוע. הטוב איננו בהכרח מקום שאתה רוצה להיות בו. האם זו קללה? האם זו ברכה? לא צריך לשמור עליך, לא צריך לגרש אותך, אתה תנוע מעצמך, מעולם לעולם, מתהיה לתהיה, מפיקפוק לפיקפוק. לבד לא תיאחז בכלום. רק אם יקשרו אותך.
אותו לילה דיברתי עם שני. ושאלתי אותה מה יהיה גורלי כשאגיע לזיקנה? "תושחל בלוע ההר כמו כולם, איזה שאלה היא זו?" שאלה בהשתוממות. "כן", אמרתי, "אבל אני לא מכאן. אני שונה. אולי לא אחזור עוד אחרי שאושחל בלוע?"
היא הביטה בי בחרדה , כלא מאמינה. "הנח", אמרה, ועזבה אותי. היא רצה אל כפרה וכעבור זמן מה חזרה ועימה אישה כמעט תינוקת. תינוקת זו אמרה לי את הדברים הבאים: "איש מהעולם האחר, ברגע ששאלת ופקפקת אם תחזור אלינו מלוע ההר, חדלת לחיות. עכשיו אינך אלא מתקיים. שוב לא תוכל להיות ביננו בהיפוך. ימיך לא יהיו ימים, ולילותיך יהיו עצובים, מזונך לא יהיה מספיק ולא טעים, ותגרום לדכאון סביבך.
על כן קרב אלי ושמע: מחר עם שחר, תעלה אל המקום ממנו ירדת, כסה ראשך בשק שחור כדי שלא תראה כלום ולא תשמע מאומה. שלב ידיך על החזה ורגליך מתחתיך וחשוב על האנשים הקרובים לך בארצך וביתך. כך תעשה את הקפיצה בחזרה"
עשיתי כמצווה עלי, ובפעם הראשונה אחרי שנים רבות נרדמתי וישנתי. עם בוקר התעוררתי והתבוננתי סביבי. הרים ירוקום, מתחתי עמק ומטעים ונהר מתפתל. קרני השמש היו חזקות וסינוורו את עיני. הירידה היתה קשה. בתחתית ההר נכנסתי לכפר. אנשים סובבו אותי והלבישו אותי בגדים והובאתי לתחנת משטרה, משם הובאתי לבית אבי ואמי. זהו סיפורי. אלה קורותי וקורות הנוסעים בטיסה 999 לאוסררליה. אני היחיד שחזר משם.
"האפשר לשאול שאלה?" צעקה צעירה בעומדה על כסא. שאול התבונן בה. היא היתה דומה לשני. "כן" אמר אבל לא כאן בואי לביתי. "לא" ענתה, "אתה תבוא אל ביקתתי" שאול נענה להזמנה.

הסוף.