אני מצטערת אדון שלי. סליחה

היא הזדחלה על הריצפה, אחוזת תזזית, כאילו מחפשת לעצמה עוד חלקיק אחד של חמצן
כדי לשרוד את השניה הקרובה.

הדמעות הבריקו את עיניה המושפלות בזמן שהקולר לצווארה המשיך לרשרש את אותם קולות של חופש.
אותו החופש שנפשה לעולם לא תדע.

לפתע ניסתה לעצור, לתת לעצמה רגע אחד של מנוחה לפני שכפות ידיה לא ישאו עוד בעומס גופה.

"סליחה ??" לחשתי לה.

היא השפילה מבט והתחילה לבכות כאילו מבלי שאשמע.
"אני מצטערת אדון שלי. סליחה."
"בבקשה.. ..רק.. לרגע.."

אפשר היה לשמוע אותה מתביישת בדמעות שחונקות את גרונה ומנסה להבלוע אותן.

"במקום לבלוע דמעות הענישי את עצמך!" לחשתי לה .. "מיד!"

הסמרטוט שלי יודעת שדמעות בגרון הן הדרך הרעה שלה להתחיל את היום אבל יתרה מכך, הן הדרך הרעה לסיים אותו.
"הרי ככה הוא לא יגמר ל-ע-ו-ל-ם."
זה העונש שהיא הכי פחות אוהבת.

וככה כשהמשקולות על צווארה מושכות אותו למטה והכדור שלרגלה כבר לא זז מרוב משקלו, היא התחילה לזחול לפינת החדר.
מנסה לגרור את המשקל הרב וקורעת בעומס.

גופה התקווץ למגע המצליף שליטף את שדיה מלמטה.
"לא מספיק גבוה סמרטוט. ואת יודעת מה זה אומר, נכון?"

מבלי לומר מילה, היא התישרה על בירכיה וביקשה בקול רועד
"אני מבקשת לשלם את מחיר הטעות שעשיתי.
בבקשה אדון שלי, תעניש אותי שאלמד איך מתנהגים להבא."

ובעודה מבקשת חייכתי לעצמי למראה גופה המתכונן.
על פניה נרשמה הבעה דרוכה. כאילו מחכה לשמוע את תחילת השריקה, זו המסמנת את הבאות.
את הרע מכל.
עיניה נעצמו כמו מחכות למגע החד והכואב.

"סמרטוט שלי, שוב עצמת את עינייך?!" גערתי בה.
"ומה עושות עיניים עצומות?" שאלתי.
"-הן סתירות את הבושה" הסמרטוט השיבה לי.

"מיד!!!", הפעם כבר הרמתי את קולי.
"לא יתכן שלא תלמדי לעולם"

היא אפילו לא מלמלה. ניתן היה לראות את היאוש בפניה.
"נכון אדון שלי", היא הסכימה.
"תתחיל בבקשה"
בעיניים פקוחות מלאות בדמעות היא הסתכלה עליי. מחכה למצליף שבידי שיעשה בה כרצונה.

נגעתי קלות בשדיה. עגולים ורכים, מדודים כאלה. כמו מתוך חוברת של דוגמנית זוהרת,
פטמותיה נעמדו במלא הדרן וכל עורה הפך חידודים של צמרמורת כשליטפתי את הגוף המושלם.
שניה אחר שניה היא נדרכה יותר. מחכה רועדת על בירכיה כשהמשקולות מעייפות אותה.

לקחתי את המצליף, כיוונתי במכות קלות על השד הימני, ואז..
זזתי אחורה.

נשימתה נעצרה.

"ווווווושט" נשמעה צווחת המצליף המפלחת את האויר ומייד אחר-כך רעש החבטה המצמרר.
היא נשכה את שפתייה אך לא הוציא הגה.

ושוב - שריקת הכח הבלתי נילאה ואז העונג העילאי שבעצירת המצליף על גופה הרועד.

המשכתי עוד ועוד. מצליף בה בכל כוחי. ולרגעים, עוצר. נהנה מהבכי, ממראה הגוף המושפל.
שדיה הפכו אדומים ונפוחים, כל גופה רעד והדמעות כבר שטפו את הפנים.

בכל פעם שעצרתי ושאלתי "למדת?" היא הפסיקה לבכות וענתה בשקט "לא אדון שלי. לא. אני צריכה ללמוד עוד"
"בבקשה, חנך אותי במלא אהבתך"

לאט לאט.
הגיע האושר העילאי.

מתוך החבטות ראיתי אותה מתחילה לחייך.
בעודי ממשיך, הושטתי לה יד ונתתי לה למצוץ את אצבעי.

הרגשתי את הצמרמורת בגופה וראיתי איך הסמרטוט שלי מחייך באושר אחרי ששוב -
היא הגיעה -
אל האושר הנכסף שלה.

"יפה סמרטוטית" אמרתי.
"אני מקווה שנהנית."
"ועכשיו, בחזרה על ארבע."
"יש לנו עוד דרך ארוכה היום."