סבון אורגני
מאת A Tiny Swan
6 בפברואר 2018
השעון מצלצל. השעון שטמון במוחי כבר שנים, ומסרב להרפות, מצלצל. מזכיר לי ששוב הגיעה השעה היומית להרוס את עצמי. והפעם, אתה הנבחר. הפעם אהרוס את עצמי דרכך.
כן, דניאל, החלטתי. הפעם זה יקרה איתך.
אני נכנסת לרכב אחרי שהתקלחתי וטיהרתי את עצמי, כי למרות שזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים - ידעתי שיקרה משהו. מנסה להשתיק את המחשבות והלחץ שבראש שלי עם מוזיקה רועשת, כדי שאולי היא תפריע לי לחשוב.
אני חונה, מתקשרת ואומרת לך שהגעתי אליך, ובמקום לצאת החוצה לכיווני, אתה מציע את עזרתך האדיבה בלהכווין אותי טלפונית מהחנייה לדירה שלך. אומר לי את הקוד של הבניין, אני נכנסת, עולה במעלית. לבסוף אתה מואיל בטובך לפתוח לי את הדלת.
בחורה נרקומנית מדרום תל אביב, שיער מטונף, לובשת גופייה קרועה שבקושי מסתירה חזה שבקושי מחזיק את עצמו, בתוך סניף של פדאני ברמת אביב. אף אחד לא יודע איך היא הגיעה לשם בכלל.
זה היה הדיסוננס בין שנינו. בנקודה הזו גם אני לא הבנתי איך הגעתי אליך בכלל.
אתה פותח לי את הדלת לבוש בבוקסר וזוג גרביים, עטוף בפוך, עושה טובה שיצאת מהמיטה. יכולתי להריח את הבל הפה שלך עד אליי.
אני, עומדת מולך, עם שמלה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, מפחדת שהברק של השער החלק והארוך שלי בתוך הלכלוך יסנוור את העיניים שלך שהרגע נפקחו, ועוד לא הספיקו להסתגל לאור.
אני 1.60, אתה 1.92, מסתכלת עליך מלמטה ובקושי מצליחה לבחון אותך כי קשה לי לראות את כל כולך, אז בחרתי להתמקד בגרביים, כי אפילו הן היו קרובות אליי יותר מהראש שלך, וחשבתי לעצמי שלפחות השקעת כי הגרביים תואמות. אבל לא עבר הרבה זמן עד שהנחתי שהן עלייך כנראה מאתמול, כשנפגשת איתה, זאת ש"יש לך איתה זכרונות משותפים וחוויות ממשיות" ולא התביישת להוסיף גם ש"אתה חושב שאתה אוהב אותה, כן, נראה לך שאתה אוהב אותה".
אתה מוביל אותי לחדר השינה, אחרי שביקשת ממני להוריד נעליים, ובדרך אני יכולה לראות את הארגזים של החפצים מהדירה של אבא שלך, שנפטר לפני חודשים ספורים, ורואה שהם עדיין סגורים בדבק ושלא פתחת אותם עדיין. אתה אחד כזה שמעדיף לפתוח בחורות, לא ארגזים.
בקושי הספקתי להניח את התיק שלי בצד וכבר אתה מוחץ כל חלק בי באגרסיביות, ונשכב עליי עד שכל האוויר יוצא ממני ואני פיזית, לא מסוגלת להכניס עוד, אפילו לא מסוגלת להוציא מילה מהפה.
אני סוקרת את החדר שלך. לצערי או לשמחתי, הוא כל כך מסודר ונקי ביחס לסמים המלוכלכים שאתה עושה. כנראה שאבקה מתפוגגת במהירות באוויר של ראשון לציון. ועדיין, עוד קל להניח שאתה בסך הכל סטודנט בן 30 בתחילת התואר השני שלו בהנדסת חשמל.
אתה תופס לי את הצוואר ואני מצחקקת ספק מתוך מבוכה ספק מתוך חוסר אונים או אולי בכלל נסיון לא לבכות. מתחיל לנשק לי את הצוואר והגוף שלי רועד, אולי מפחד, או חשש, אבל כמובן שאגרום לזה להראות כאילו שאני לגמרי שם. אז אתה מקבל אישור, אני שוב מהססת, אתה בטוח שזה חלק מהמשחק ומושך לי את השיער בחוזקה אחורה, מחזיק את הראש שלי מתוח כשאני שוכבת על הגב, בלי אפשרות להזיז איבר בגוף. בקושי הלב הצליח לפעום.
דניאל לא יודע מה כואב לי. וזה בסדר, כי למעשה לא אמרתי או ניסיתי להגיד. רק חייכתי בשובבות, אבל למעשה כדי לכווץ את העיניים, לכלוא את הדמעות שם בפנים. אתה מנסה לגעת ובשלב מסוים ההתנגדות שלי ניכרת, וכל כך התאמצתי להחזיק אותך רחוק עד ששכחתי לתפוס את הדמעות, ואני כבר כולי ערומה, וזו הפעם הראשונה שמישהו שמכיר אותי כל כך מעט זמן, רואה אותי ככה. ערומה פיזית, ונפשית? בשני המובנים? מה אתה מכיר בי בכלל.
"מה, מה יש?" אתה שואל, תוך כדי שאתה מתיישב על המיטה ומרפה ממני את האחיזה שלך. אני בתגובה, מתקרבת אליך, מנסה להבלע בתוך הגוף שלך, תוך כדי שאני מחבקת את הברכיים שלי כל כך חזק, בתקווה שחוץ מהחזה שלי, הן תסתרנה גם את הלב. כדי לא לדבר.
זה מעט בעייתי, הייתי אומרת, להסתיר את הלב דרך החזה כשהוא בכלל פורץ החוצה מתוך העיניים, אז הברירה היחידה שלי היא לבקש ממך לא להסתכל עליי. "אבל למה? למה שלא אסתכל? זאת את! זה הכל את!" גילוי האכפתיות הקטן הזה שבר אותי עוד יותר ורק רציתי שתחבק אותי. וכך עשית.
לא עברו 5 דקות והזין שלך כבר היה עמוק בתוך הפה שלי, דוחף את הבכי כלפי מטה במורד הגרון. הכל התקדם כל כך מהר עד שהדמעה הבאה שהייתה עתידה לבוא, נבעה מתחושת כאב עז שבער בי, ממך, מנסה לחדור אליי, לתוך הנרתיק המכווץ שלי, שבדומה ללב שלי - מסרב להכניס אותך. או אורחים לא רצויים אחרים.
על חוסר שליטה של דברים שיוצאים ממני כבר דיברנו?
בשנייה שהצלחת להכנס אליי, הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה, או יותר נכון לייבב, היה "אני אוהבת אותך", ולא הפסקתי להטיח בך את המשפט הזה בכל פעם כשזה כאב יותר, בלב מהשתיקה שלך.
השתגעתי לגמרי! הרי אנחנו מדברים בקושי שבוע וזו הפעם הראשונה שנפגשנו. זה מובן מאליו שהמוח שלי משלה אותי, ושזה רגש חסר כל ביסוס, מנגנון הגנה.
הבעיה היא שההסברים שעומדים מאחורי התחושה, לא מעלימים אותה. היא עדיין כאן, והכאב שריר וקיים. דחויה, סמרטוט רצפה, אבל אחד כזה שכל כך לא שווה כלום בעינייך, שאתה אפילו לא טורח להרים אותו עם היד, אלא גורר אותו על הרצפה עם הרגל.
אתה ממשיך להיכנס והמילים ממשיכות לצאת, אוהבת, איתן הדמעות. לפחות ביקשתי ממך להחשיך.
אתה גומר.
בסוף השעות הטרופות האלו הספקת לגמור שלוש פעמים. הספקתי להיות מכוסה בך בכל מקום. כשהתקלחנו ביחד וסיבנת אותי עם הסבון ה"אורגני" שלך, העזתי להעלות במוחי זיכרונות של מקלחות משותפות עם בן הזוג שלי לשעבר, שוב, מנסה להיאחז בטיפת רגש, בתחושה מוכרת, בבית כל כך זר.
שוב הקצב המהיר הזה אבל אחרת; הטלפון שלך רוטט מהודעות כמו ויברטור של קוריאנית בסרט פורנו זול, ואתה אומר לי שיש לך דברים לעשות. אני מתלבשת ואנחנו נפרדים ליד הדלת.
במשך הנסיעה הביתה חזרתי על אותם שירים מהנסיעה הלוך, והפעם חזק יותר, מנסה לצרוח, לאבד את הקול, כדי שאולי אפסיק לשמוע אותו בתוך הראש.
עוצרת בתחנת הדלק בכניסה לעיר, בקור של ערב יום שישי, בשמלה צמודה קצרה עם רגליים חשופות, בולטת מתוך נוף המשפחות שעצרו לתדלק בדרך לארוחת שישי. הספקתי להיות ארוחה בשביל מישהו, מנת פתיחה, טרף קל, כי זה ברור שדניאל יאכל היום גם מנה עיקרית וקינוח.
הדבר היחיד שניחם אותי באותו הרגע זה להרגיש את החום שנפלט מהרכב ועוטף אותי, מחמם את הרגליים הקפואות והבודדות שלי,
ואיזה כיף לדעת, שלמרות שהרכב שלי ידני,
הוא אוהב אותי גם כשאני לא נוגעת לו במוט ההילוכים.
כן, דניאל, החלטתי. הפעם זה יקרה איתך.
אני נכנסת לרכב אחרי שהתקלחתי וטיהרתי את עצמי, כי למרות שזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים - ידעתי שיקרה משהו. מנסה להשתיק את המחשבות והלחץ שבראש שלי עם מוזיקה רועשת, כדי שאולי היא תפריע לי לחשוב.
אני חונה, מתקשרת ואומרת לך שהגעתי אליך, ובמקום לצאת החוצה לכיווני, אתה מציע את עזרתך האדיבה בלהכווין אותי טלפונית מהחנייה לדירה שלך. אומר לי את הקוד של הבניין, אני נכנסת, עולה במעלית. לבסוף אתה מואיל בטובך לפתוח לי את הדלת.
בחורה נרקומנית מדרום תל אביב, שיער מטונף, לובשת גופייה קרועה שבקושי מסתירה חזה שבקושי מחזיק את עצמו, בתוך סניף של פדאני ברמת אביב. אף אחד לא יודע איך היא הגיעה לשם בכלל.
זה היה הדיסוננס בין שנינו. בנקודה הזו גם אני לא הבנתי איך הגעתי אליך בכלל.
אתה פותח לי את הדלת לבוש בבוקסר וזוג גרביים, עטוף בפוך, עושה טובה שיצאת מהמיטה. יכולתי להריח את הבל הפה שלך עד אליי.
אני, עומדת מולך, עם שמלה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, מפחדת שהברק של השער החלק והארוך שלי בתוך הלכלוך יסנוור את העיניים שלך שהרגע נפקחו, ועוד לא הספיקו להסתגל לאור.
אני 1.60, אתה 1.92, מסתכלת עליך מלמטה ובקושי מצליחה לבחון אותך כי קשה לי לראות את כל כולך, אז בחרתי להתמקד בגרביים, כי אפילו הן היו קרובות אליי יותר מהראש שלך, וחשבתי לעצמי שלפחות השקעת כי הגרביים תואמות. אבל לא עבר הרבה זמן עד שהנחתי שהן עלייך כנראה מאתמול, כשנפגשת איתה, זאת ש"יש לך איתה זכרונות משותפים וחוויות ממשיות" ולא התביישת להוסיף גם ש"אתה חושב שאתה אוהב אותה, כן, נראה לך שאתה אוהב אותה".
אתה מוביל אותי לחדר השינה, אחרי שביקשת ממני להוריד נעליים, ובדרך אני יכולה לראות את הארגזים של החפצים מהדירה של אבא שלך, שנפטר לפני חודשים ספורים, ורואה שהם עדיין סגורים בדבק ושלא פתחת אותם עדיין. אתה אחד כזה שמעדיף לפתוח בחורות, לא ארגזים.
בקושי הספקתי להניח את התיק שלי בצד וכבר אתה מוחץ כל חלק בי באגרסיביות, ונשכב עליי עד שכל האוויר יוצא ממני ואני פיזית, לא מסוגלת להכניס עוד, אפילו לא מסוגלת להוציא מילה מהפה.
אני סוקרת את החדר שלך. לצערי או לשמחתי, הוא כל כך מסודר ונקי ביחס לסמים המלוכלכים שאתה עושה. כנראה שאבקה מתפוגגת במהירות באוויר של ראשון לציון. ועדיין, עוד קל להניח שאתה בסך הכל סטודנט בן 30 בתחילת התואר השני שלו בהנדסת חשמל.
אתה תופס לי את הצוואר ואני מצחקקת ספק מתוך מבוכה ספק מתוך חוסר אונים או אולי בכלל נסיון לא לבכות. מתחיל לנשק לי את הצוואר והגוף שלי רועד, אולי מפחד, או חשש, אבל כמובן שאגרום לזה להראות כאילו שאני לגמרי שם. אז אתה מקבל אישור, אני שוב מהססת, אתה בטוח שזה חלק מהמשחק ומושך לי את השיער בחוזקה אחורה, מחזיק את הראש שלי מתוח כשאני שוכבת על הגב, בלי אפשרות להזיז איבר בגוף. בקושי הלב הצליח לפעום.
דניאל לא יודע מה כואב לי. וזה בסדר, כי למעשה לא אמרתי או ניסיתי להגיד. רק חייכתי בשובבות, אבל למעשה כדי לכווץ את העיניים, לכלוא את הדמעות שם בפנים. אתה מנסה לגעת ובשלב מסוים ההתנגדות שלי ניכרת, וכל כך התאמצתי להחזיק אותך רחוק עד ששכחתי לתפוס את הדמעות, ואני כבר כולי ערומה, וזו הפעם הראשונה שמישהו שמכיר אותי כל כך מעט זמן, רואה אותי ככה. ערומה פיזית, ונפשית? בשני המובנים? מה אתה מכיר בי בכלל.
"מה, מה יש?" אתה שואל, תוך כדי שאתה מתיישב על המיטה ומרפה ממני את האחיזה שלך. אני בתגובה, מתקרבת אליך, מנסה להבלע בתוך הגוף שלך, תוך כדי שאני מחבקת את הברכיים שלי כל כך חזק, בתקווה שחוץ מהחזה שלי, הן תסתרנה גם את הלב. כדי לא לדבר.
זה מעט בעייתי, הייתי אומרת, להסתיר את הלב דרך החזה כשהוא בכלל פורץ החוצה מתוך העיניים, אז הברירה היחידה שלי היא לבקש ממך לא להסתכל עליי. "אבל למה? למה שלא אסתכל? זאת את! זה הכל את!" גילוי האכפתיות הקטן הזה שבר אותי עוד יותר ורק רציתי שתחבק אותי. וכך עשית.
לא עברו 5 דקות והזין שלך כבר היה עמוק בתוך הפה שלי, דוחף את הבכי כלפי מטה במורד הגרון. הכל התקדם כל כך מהר עד שהדמעה הבאה שהייתה עתידה לבוא, נבעה מתחושת כאב עז שבער בי, ממך, מנסה לחדור אליי, לתוך הנרתיק המכווץ שלי, שבדומה ללב שלי - מסרב להכניס אותך. או אורחים לא רצויים אחרים.
על חוסר שליטה של דברים שיוצאים ממני כבר דיברנו?
בשנייה שהצלחת להכנס אליי, הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה, או יותר נכון לייבב, היה "אני אוהבת אותך", ולא הפסקתי להטיח בך את המשפט הזה בכל פעם כשזה כאב יותר, בלב מהשתיקה שלך.
השתגעתי לגמרי! הרי אנחנו מדברים בקושי שבוע וזו הפעם הראשונה שנפגשנו. זה מובן מאליו שהמוח שלי משלה אותי, ושזה רגש חסר כל ביסוס, מנגנון הגנה.
הבעיה היא שההסברים שעומדים מאחורי התחושה, לא מעלימים אותה. היא עדיין כאן, והכאב שריר וקיים. דחויה, סמרטוט רצפה, אבל אחד כזה שכל כך לא שווה כלום בעינייך, שאתה אפילו לא טורח להרים אותו עם היד, אלא גורר אותו על הרצפה עם הרגל.
אתה ממשיך להיכנס והמילים ממשיכות לצאת, אוהבת, איתן הדמעות. לפחות ביקשתי ממך להחשיך.
אתה גומר.
בסוף השעות הטרופות האלו הספקת לגמור שלוש פעמים. הספקתי להיות מכוסה בך בכל מקום. כשהתקלחנו ביחד וסיבנת אותי עם הסבון ה"אורגני" שלך, העזתי להעלות במוחי זיכרונות של מקלחות משותפות עם בן הזוג שלי לשעבר, שוב, מנסה להיאחז בטיפת רגש, בתחושה מוכרת, בבית כל כך זר.
שוב הקצב המהיר הזה אבל אחרת; הטלפון שלך רוטט מהודעות כמו ויברטור של קוריאנית בסרט פורנו זול, ואתה אומר לי שיש לך דברים לעשות. אני מתלבשת ואנחנו נפרדים ליד הדלת.
במשך הנסיעה הביתה חזרתי על אותם שירים מהנסיעה הלוך, והפעם חזק יותר, מנסה לצרוח, לאבד את הקול, כדי שאולי אפסיק לשמוע אותו בתוך הראש.
עוצרת בתחנת הדלק בכניסה לעיר, בקור של ערב יום שישי, בשמלה צמודה קצרה עם רגליים חשופות, בולטת מתוך נוף המשפחות שעצרו לתדלק בדרך לארוחת שישי. הספקתי להיות ארוחה בשביל מישהו, מנת פתיחה, טרף קל, כי זה ברור שדניאל יאכל היום גם מנה עיקרית וקינוח.
הדבר היחיד שניחם אותי באותו הרגע זה להרגיש את החום שנפלט מהרכב ועוטף אותי, מחמם את הרגליים הקפואות והבודדות שלי,
ואיזה כיף לדעת, שלמרות שהרכב שלי ידני,
הוא אוהב אותי גם כשאני לא נוגעת לו במוט ההילוכים.
