קונצרט של קפה לחנוכה

אתה מבין ?" שאלתי את שחר, "ברגעים האלה אני רואה שהמטומטמת באמת לומדת משהו", חייכתי ולקחתי עוד לגימה מהכוס הגדולה.
שחר הסתכל בי ולא הבין בשביל מה כל המאמץ "ממה בדיוק אתה כל-כך נהנה" הוא שאל.
"תראה אמרתי לו, כשנכנסתי אתמול, היא חיכתה על הבירכיים." המשכתי לספר לו.
"שלום אדון שלי... מה אוכל לעשות למענך היום?" שאלה כשחיוך תמים ויפה נח בשלווה גמורה על פניה.
הבטתי בה מבט קר וארוך. היא קפאה במקומה והחיוך נעלם בין רגע, ואז עברתי לידה בלי להביט בה בכלל.
"איפה הקפה?" שאלתי,
"כאן . מייד אדון שלי. אני מייד מביאה אותו אליך "
התישבתי בסלון, על הספה הגדולה. טל הגיעה אלי על בירכיה ובידה כוס צרה, שלושת-רבעי מלאה בקפה שחור.
"בבקשה אדון שלי" אמרה בלחש, הניחה את הכוס על השולחן וחזרה להיות על ארבע כחיה ממושמעת.
- טעמתי את הקפה.
טל נדרכה בשקט. ומבטה הפך לדק וחשדני.
הסתכלתי בה והיא הורידה קצת את ראשה. "יפה" אמרתי לה. "הפעם הצלחת" ובתוך כך הנחתתי חבטה הגונה על ישבנה השזוף והחשוף.
מתוך ההלם היא ניסתה למלמל מילות תודה, אבל הכאב לא נתן לקולה לצאת.
במקום לדבר היא נשכה את שפתיה, כאילו בולעת את הכאב. שוב סטרתי על ישבנה- בדיוק באותו מקום.
צווחת כאב התפרצה לחלל החדר ולאחריה היא אמרה בקול "תודה. תודה אדון יקר שלי"

שחר הסתכל בי וחייך "טוב ממש סרט כחול. אם היתה אומר לי שאתה נהנה לשמוע אותה צועקת, כבר היתי מבין, אבל קפה??? באמת, מה הסיפור הגדול??
אני לא מבין אותך"
"תבין" המשכתי, "לפני ארבעה ימים טל הכינה לי קפה וכרגיל, היא ירדה לארבע וחיכתה בשקט. אני טועם ומשהו ניראה לי קצת מתוק מידי.
הנחתי את הכוס החמה על גבה וזאת המיומנת כבר לא זזה. היא פשוט למדה כבר.
פעם, הסברתי לו, כשהיתה מרגישה את החום היא היתה רועדת ואז.. הופכת את הכוס, שופכת על עצמה את הקפה ומתחילה לבכות כמו ילדה קטנה"
"-אתה מבין" אמרתי לו "היא ל-ו-מ-ד-ת כמו כלבלב קטן. לומדת, אתה חוזר על אותו תרגיל ובסוף .. יש תוצאות"

הסתכלתי על הכוס שעל גבה, הושטתי רגל ונגעתי בכוס בקלות.
הכוס התהפכה, המשקה החם נשפך כולו עם גבה והיא בבהלה קיערה את גבה, מופתעת לגמרי ומבוהלת. החום ששרף את גבה בילבל אותה לגמרי .
משכתי בשערותיה הרמתי את פניה אלי ואמרתי: "אני לא מבין! - קפה! בסך-הכל קפה פשוט! מה כל כך קשה בלשים כפת שטוחה של סוכר בכוס קפה??"
טל לא זזה. לא הנידה עפעף. היא בקושי נשמה. הסתכלתי בפניה המבוהלים ומשכתי שוב בשער הארוך והזהוב שלה.
"אין לי כוח בשבילך .." סיננתי "לא כפית גדושה ולא חסרה. כפית אחת שטוחה".
"תגידי לי, בשביל מה אני בא לכאן ?" שאלתי,
-"בשביל לנוח אדון שלי. סליחה"
-"ומה את עושה לי?"
היא לא השיבה דבר. כאילו ידעה שאין תשובה שתתאים ומצד שני, כל מילה שלה רק תסבך את המצב. העונש יהיה רע יותר ומי יודע כמה זמן יקח לה להתאושש.
הסתכלתי עליה, שחררתי את השיער שהיה בידי וחיכיתי. אחרי כמה שניות טל-טל התחילה לנשום ואז .. הרימה בעדינות את פניה והסתכלה בי
"סליחה אדון שלי. סליחה. תעניש אותי, שאלמד" לחשה.
"אתה יודע כמה זמן לקח לי ללמד אותה לדבר ככה ? " שאלתי את שחר
"חודש עד שהיא למדה קצת נימוסין והליכות. אבל עכשיו ? היא ליידי אמיתית! שפוטה מקצועית ועוד מעט היא לא תבייש אף-אחד"

"תכיני אותו" ציוותי עליה בשקט. טל הסתכלה מופתעת.
להכין אותו היה פרס. אחרי יום ארוך בלי טעויות היא היתה מקבלת לפעמים את הזכות להפשיל קצת את מיכנסי, להוציא את הנסיך הקסום, לקחת אותו בפיה ולהעיר אותו בעדינות. ועכשיו ? אחרי טעות כזאת ?
מתוך ההמימות הבנתי שהיא לא תזוז. "עוד הרבה זמן ?" נבחתי עליה וסטרתי על לחיה השמאלית.
"מיד שפוטה ! מייד!!!" הרעמתי בקולי. הסטירה העירה אותה והיא התקרבה בשקט. מדדה על ארבע, מתרוממת קצת ומתחילה במלאכה.
היא פתחה את מכנסי, כפתור אחר כפתור ואז אמרה את מה שלמדה בקפידה: "תודה אדוני על שנתת לי את הזכות להיות עפר לרגליך"
עכשיו כיוונה אותו בעדינות מרשימה לפיה, הכניסה בעדינות והחלה ללקק כמו ילדה שעכשיו קנתה סוכריה על מקל.
תוך כדי כך ובלי שום הכנה, הנחתתי עליה את ההפתעה. מנה הגונה של שתן הפציצה את פיה של השפוטה שלי.
היא נרתעה, משכה את ראשה אחורה, הוציאה את הנסיך מפיה והורידה את ראשה את הריצפה כאילו מנסה לחמוק מהמבול שניתז עליה.
כשראשה נוגע ברצפה, הזזתי את רגלי ודרכתי על שערה. טל אמנם היתה רגילה להשתנות אבל רק בחדר העונשים. והפעם, ככה פתאום באמצע הסלון ועוד כשהיא קבלה רשות להכין אותו...
התדהמה והבילבול נתנו סימן והיא החלה לבכות ולהשתעל. אני, כיונתי את הזרנוק והמשכתי להשתין לי בנחת.
השתן החם שטף את בוץ הקפה מגבה ויחד המשיכו השניים אל עורפה העדין והתפצלו לשני נהרות קטנים, האחד אל תוך שערותיה והשני ממשיך אל פניה.

טל ניסתה לקום אבל הבינה שהיא לכודה אל הריצפה כששערות ראשה מתחת רגלי. היא נשארה במקום עד שרוקנתי את כל המאגר.
הפלקתי על ישבנה, ראשה נחבט ברגלי והבכי .. נעצר. נשארו רק השיעול והרעד.
רעד מטורף שאחז בכל גופה. היא רעדה כמו מי שכוון אקדח לרקתו. עניה נפקחו לגמרי והיא ניסתה לאמוד את הבאות.
שחררתי את שערה, זזתי הצידה והסתכלתי על החיה הרופסת.
תוך שניה, השחלתי שתי אצבעות לישבנה המהודק והמשומן. החכמה ידעה כבר לשמן את המקום לפני כל פעם שאני מגיע, שכן זו היתה הידית של מרכבת האלים בה היתי מוביל אותה אל חדר העונשים.
היד נתקעה עמוק בתפוח היפה והמעוצב שלה. טל השמיעה אנקת כאב והשתתקה. "קדימה" לחשתי לה "מייד!"
זה היה הסימן המוסכם לכך שהולכים לחדר. היא הרימה את אצבעות רגליה באויר ונישארה תלויה על כפות ידיה מקדימה ועל שתי האצבעות של ידי שהרימו את ישבנה באויר, וככה, כמריצת ילדים היא החלה לדדות לעבר המסדרון הצר, אל החדר האחרון, זה שהכי אהבתי. -זה שהיא הכי פחדה ממנו.
באמת אהבתי את החדר הזה. בחודשים שאנחנו יחד בניתי לי את המקום האידאלי.
באמצע החדר השתלשתלו מהתיקרה שרשראות כבדות. גלגל וידית בצד החדר הרימו והורידו את השרשראות לכל גובה שרציתי.
בצד היתה הכורסה האדומה שלי ולידה שידת המגירות.
שידת עץ פשוטה משוק הפישפשים ובה חמש מגירות נעולות במנעולים. טיל-טול שלי ידעה שככול שאני מתכופף יותר, העונש נורא יותר אבל לא את תוכן כל המגירות היא כבר גילתה.
בצד השני היה מונח לו מקרר משרדי קטן. כמה בקבוקי בירה, פחיות הקולה שלא פעם הרחיבו חריצים שונים מחריצי גופה, בקבוקי שמפניה ושקית עם קוביות קרח.
מעליו, כד חשמלי מלא במיים, כלים לקפה וכוס אחת נקיה.

אלה ועוד כמה צעצועים היו פינת המשחקים שלי. חדר המנוחה וההתענגות.

כשאני צובט את השער האחורי שלה באצבעות שבפנים ובאלה שנותרו בחוץ טל המשיכה את כל המסדרון.
בפי הטבעת שלה הרגשתי היטב את הדופק המתגבר והולך ככול שהתקרבנו לחדר.
"המטומטמת הגיע לקו הגמר" צהלתי ובבת אחת משכתי את אצבעותי מהישבן המשומן והפתוח לרווחה. רעש החבטה של בירכיה הריצפה נשמע היטב אך נעלם מייד בצרחת הכאב שלה.
"דממה" פקדתי עליה. "עשית מספיק שטויות ליום אחד, ועכשיו ד.מ.מ.ה !!"
"סליחה אדון שלי" היא מלמלה בעודה מתקפלת על ארבע ומנסה ללטף את בירכיה הכואבות. "עימדי מייד" פקדתי עליה "והתחברי לטבעות"
-"היופי האמיתי כמו שכבר סיפרתי לך", אמרתי לשחר,"הוא לראות את הציוט. את הלימוד ואת המשמעת. כאלה לא תיראה גם אצל נזירות בתולות בכנסיה." אמרתי ל בחיוךו.
- טל ניגשה לפינת החדר, סובבה את הידית והורידה את השרשראות עד למטה.
אחר, ניגשה לאמצע החדר, סגרה את אזיקי העור על רגליה, הרכיבה לצאוורה קולר.
"אני מוכנה אדון שלי. אנא חנך אותי ותן לי מזמנך"
למרות הדמעות שבגרונה, טל ידעה לבקש את השיעור שלה בשקט ובשלווה, כאילו היתה נידון למוות שנישאר גאה במעשיו עד לשניה האחרונה.
לקחתי חבל והתחלתי לקשור את שדיה. לאט לאט הפכו אלה לשני בלונים זקורים, מלאי דם המשוועים להתפוצץ. רק היתה חסרה הסיכה ונהרות הדם היו מתחילים לצייר על ריצפת החדר.
טל-טל שלי בכתה מכאב, לא עוד נשיכת שפתיים, לא הנימוס וההליכות. הכאב הלך וגבר ואיתו הבכי. הידקתי עוד ועוד ולבסוף קשרתי את החבל מאחורי גבה יחד עם ידה השמאלית. עכשיו נותרה השפוטה שלי בעלת יד אחת ושני בלוני דם המקשטים את חזיתה.
אחזתי את הקולר שלצאוורה הרטוב משתן בידי והתחלתי לסובב את הידית. רגליה ניתקו מהריצפה, גופה נישען כולו על גרונה כשהיא רכונה קדימה והיא התחילה להשתעל מהמחנק ולהתפתל בתוך כף ידי.הרמתי עוד קצת תוך שאני בודק את טיב הקשירות במשיכות קלות וצובט מידיי פעם את פטמותיה למשמע זעקות הכאב.
מתוך הבכי אפשר היה לשמוע אותה ממלמלת " סליחה. סליחה אדון שלי .. .. בבקשה לא .. .. כואב .. בבקשה"
היא כבר היתה מאוזנת, חצי הדרך למעלה. הרחקתי את ידי וסובבתי אותה באויר על שרגליה פנו אלי. חפנתי בידי את איזור הערוה שלה השחלתי כמה אצבעות ואז משכתי את כל האיזור .. ,, אך.. בשר טרי .. כל כך טהור ונעים חשבתי לעצמי .. כשאני מרגיש באצבעותי שבפנים את הרטיבות והדופק.

המשכתי להרים את השרשראות עד שגופה התהפך כולו. כשראשה למטה, שערותיה תלויות, ידה האחת נתמכת בריצפה וידה השניה מאחור, התחלתי להסתכל עליה ולחשוב מה לעשות. בזמן שנרגעה קצת סובבתי אותה על צירה והחלטתי להרחיק את השרשראות ולפשק את רגליה.
לאט לאט הפך המרחק לשפגאט של לולינית קירקס וניתן היה לראות את הכאב מתפשט לכל חלקי גופה.

"קפה" אמרתי לה בשקט. "בסך הכל קפה. -לא קשה נכון ?" היא הסתכלה בי שמבט מושפל והינהנה "נכון אדון שלי. אתה צודק כתמיד"
"אז מה מסובך לך כל כך ? " שאלתי כשאני מסתובב סביבה.
לאט לאט ראיתי איך כל גופה מתחיל לרעוד מהקור בחדר. אמנם הסלון היה מחומם היטב אבל טל ששנאה את החדר יותר ויותר מיום ליום היתה משתדלת להשאיר אותו סגור ועכשיו הקור העז החל לתת את סימניו בגופה העירום והפרוס על פני חלל החדר.

"יש לי רעיון אמרתי ... " ובתוך כך ניגשתי לפינת החדר. בפינה היה כפתור המזגן של החדר הזה. ניגשתי וכלאחר יד סובבתי את המתג הקטן אל הציור של פתיתי הקרח הכחולים.
טל התחננה על נפשה " בבקשה.. .. בבקשה אדון יקר שלי , קר לי .. בבקשה" נקישת שיניה רק עשתה לי טוב יותר. הרעד הבוכה הזה.. ממש מרטיט לבבות. אפילו הנסיך שלי התעורר קצת.
הנמכתי עוד קצת את הטמפרטורה.. משהו כמו 15 מעלות .. ויצאתי מהחדר.

תוך דקה קצרה חזרתי אל החדר. לבוש במעיל שאיתו באתי. התיישבתי בכורסה האדומה, שלחתי ידי אל הכד החשמלי והדלקתי אותו.
"בואי ניראה" אמרתי. "יש לנו בעיה עם הסוכר.. , אז, נמצא לה פתרון וזהו."
מתוך הבכי סיננה השפוטה שלי רק בקשות לחימום .. "בבקשה אדון שלי, קר לי נורא. אני אעשה הכל ה..כ..ל רק חמם לי את החדר .. בבקשה .."
"דממה" צעקתי ולקחתי את השוט שהיה מונח על הריצפה. "דממה !"
טל השתתקה. זכרונות רבים יש לה מהשוט החביב שלי ומן הסתם כבר עדיך היה לה לקפוא למוות מאשר להיפגש איתו שוב.
לקחתי כפית, ומיליתי אותה בסוכר, שטוחה כמו שאני אוהב ואמרתי לה " תסתכלי שפוטה חסרת יכולת, תסתכלי היטב ותפנימי:
יש גרגרים בכפית, נכון ? גרגרי סוכר.."
"-נכון אדון יקר שלי. כן"
"יפה, עכשיו נלמד להכין קפה. לא מתוק ולא מר" אמרתי.

שפכתי את הגרגרים ליד ראשה ולחשתי בשקט "עכשיו , תתחילי לספור. אחד אחד .. לאט לאט .. בלי להתבלבל, בלי לאבד אף גרגיר ובלי לטעות.
את חושבת שאת מסוגלת ???"
טל-טל נישארה בשקט.רועדת מקור, מכחילה בכפות רגליה והמומה. -"והיזהרי" הוספתי,"ששערך לא יגע בגרגרים .. כלבה מטופשת"
"- אני לא יכולה אדון שלי. אני מצטערת אבל .. השיער .. אני לא יכולה"
"השיער מפריע לך ? " שאלתי וטל הניעה את ראשה בחיוב. "אז .. נביא מספריים!"
"ל-א ! פילחה צעקה את חלל החדר והפריע למזגן שטירטר ונהם. ל-א ! לא לגזור בבקשה. אני אסתדר רק לא את השיער"
" את צועקת עלי ?" שאלתי בטון רוגז . "סליחה .. סליחה אדון שלי אבל לא את השיער"
שיער ראשה היה כמעט משאת חייה. מטופך, מבריק ומסופר כהלכה. "אני אסתדר" היא מילמלה , כאילו מנסה לפתור את המצב.
הסתכלתי עליה וזילזלתי " בבקשה.. ניראה .."
בתוך שניות טיל-טול אספה את השיער שהיה רטוב משתן ושאריות קפה שחור ודחפה אותו לפיה.
"יפה. באמת כל הכבוד, ועכשיו .. לספור"
טל הסתכלה עלי כלא מאמינה . לקחתי את השוט והתחלתי להצליף על ירכיה,
.. אך .. .. הצרחות .. כן .. פשוט תקליט של בטהובן .. גיחחתי לעצמי.
בתוך שניות טל הבינה שאני רציני והתחילה לספור גרגיר גרגיר, תוך שהיא מזיזה אותם ומייצרת ערימה חדשה.
התיישבתי בכורסה, והנחתי בכוח את רגלי כשהן משולבות על החבל שהידק את שדיה, תוך שרגליי מושכות בכוח את החזה הסובל למטה.
עוד צווחה פלחה את חלל החדר. "נכון" אמרתי.."קצת לא נוח אבל אין מה לעשות"
האיברים הלכודים שלה האדימו עוד יותר וחיפשו לאן להתפרץ ..
"כדי שלא יהיה לך קר, יש לי מתנה קטנה.."
טל נעצרה. המשפטים האלה היו בדרך-כלל מבשרי רעות. פתחתי את המגירה שניה בשידה והוצאתי קופסה. עיניה נפתחו כלא מאמינות,
כאילו היו חור של ישבן דק ממנו יצא הרגע בקבוק קולה משפחתי בערך .. היא פשוט לא האמינה.. !
הוצאתי את המצית מכיסי וצעקתי עליה "קבלת הוראה להפסיק לספור ?" טל פרצה בבכי והמשיכה .."שבע-עשרה שמונה-עשרה .."
הוצאתי נר מהקופסה והדלקתי ..
"הרי חנוכה היום .. וכדי שלא תשכחי .. אנחנו נספור יחד .." צחקתי צחוק מתגלגל ...
ראיתי איך טל משתינה על עצמה מרוב פחד והשתן החם התחיל לנזול על גופה. היא אף פעם לא חוותה נרות ואפשר היה לראות את הפחד בכל חלקי גופה העירום והמתפתל.
"תזהרי לא להרטיב את הסוכר" לחשתי לה. חיברתי את הנר למוט ארוך ועם כל גרגיר שהיא העבירה טיפטפתי טיפה אחת של החלב החם כשאני מתחיל בכפות רגליה.
גופה הצעיר הרך והטרי התפתל בטירוף כשהוא מנסה לברוח מהטיפות החמות אך .. בחוסר סיכוי מדהים.
חבטתי בשדיה במגבת שהיתה שם ואמרתי "מספיק"
הגוף הממושמע הפסיק לזוז והיא המשיכה לספור. עוד סיפרה .. עוד טיפה .. ממשיך לאט לאט אל המקדש המגולח, הרועד והרוטט.

אחרי כל מספר .. נשמעה צרחה ולאילו התלווה בכי אומלל. מידיי פעם כשהיו המספרים נחלשים נוספו צלילי החבטה של השוט שהיה ביידי ואז היו המספרים חוזרים לשלוט בקונצרט החגיגי. הנסיכה השפוטה שלי פשוט התפרקה לחתיכות ..
בליל של מספרים מהול בבכי וזעקות של כאב מילא את חלל החדר כשהגעתי עם הנר אל החור הפתוח שלה. טיפות טיפות נערמו וצרבו את הדגדגן שהזדקר ובלט כמו תורן של ספינה נטושה. והשפתיים שלה התנפחו והאדימו.

"מה אני אגיד לך" אמרתי לשחר .."הרבה גרגרים יש בכפית .." וחייכתי
העייפות ניכרה בה וסימני השוט החלו להופיע על כל גופה. על הישבן המפואר והמדוד שלה,על הבירכיים והגב, על הבטן הרגליים ואפילו על חזה שהיה אדום גם ככה. בכל פעם בחרתי מקום חדש .. ועם כל סידרת מכות התרגשתי יותר.
לקראת סוף הערימה היא התחילה להאט. בהתחלה רק חבטתי חזק יותר אבל ... כלום לא עזר.
פתאום שמתי לב שגם הבכי נחלש.
החלטתי לעבור לאפשרות הקטלנית והמרגשת ביותר והתחלתי להצליף במפשעה המגולחת והפתוחה שלה.
פסי העור של השוט נחתו בכח על עיגולי החלב שנחו שם ואלה התנפצו והתעופפו בכל החדר. האיזור כולו נהיה אדום יותר ויותר ועל פניה...
נמרח חיוך יפהפה ומדהים של ילדה מאושרת.

עצרתי והסתכלתי עליה.
"מה קרה ?" שאלתי אותה "הרי את תיכף מסיימת .."
מתוך השקט שאלה אותי טל "אולי בכל זאת שתיים סוכר ??"