הפורץ - חלק ראשון
מאת nero
5 בינואר 2004
שעת בוקר מוקדמת בחום יולי ואני עדיין לא ישן. זה תמיד ככה. אני צריך לשוטט בכל אתרי הפורנו ולראות שכל הנשים בסדר ולא ברחו, פשוט לא ישן.
הקטנועים של מחלקי העיתונים פולשים לי לשקט,אבל היה עוד רעש.. משהו חדש לי.
זה נשמע כמו עלייה או אוליי ירידה במדרגות העץ הישנות, מוזר.. רעש שכזה בשעה כזאת .אני יודע שהשותפה שלי לדירה לא תקום בשעה כזאת גם אם המיטה שלה תעלה באש.
אני, שהייתי לוחם בצבא ופיקדתי על כמה פעולות בלב ליבה של שכם, קיבלתי צמרמורת של פחד. אבל תחושת הנאה שטפה את הפחד. אני חושב לקום ולבדוק אולי בכל זאת זאת רק החתולה שיצאה להשתין בארגז שבגג.
ומה אם לא?!
אני מחפש בארון את סכין הקומנדו שקיבלתי לא מזמן. "שיט!! איזה דפוק אני. נתתי אותה מתנה לשכן שלי. אני פשוט אידיוט."
אני מסתכל על הקיר. חרב סמוראית עתיקה שעולה הון עתק וקיר לידה יש שוט זנב סוס מעור.
מסוגי השוטים שביד לא רגישה כמו שלי חותכת את העור להכנת סושי.
זהו אני לוקח אותה. חבל על כל שניה.
אני עובר בחדר של ליטל השותפה הפראזיטית שלא מזיזה דבר ולא מזיז לה דבר היא ישנה כל כך חזק והחתולה לידה מפהקת.
אני מתחיל לשמוע צעדים ואני כבר מבין שיש כאן משהו רציני. אני כבר חושב על הכתבה שיעשו עליי במקומון.
אין לי צורך להדליק את האור, אני מכיר את הבית ואני הולך בצעדים מדודים לעבר הסלון, בשקט בשקט.
אני מתחיל להריח ריח של בושם מעורב עם זיעה לחה וזהו עכשיו כבר אין לסגת רק להסתער.
אני מזהה גבר צעיר לובש ג'נס וגופיה ובידיים שלו את הטלוויזיה 25 אינטצ' הקטנה שקיבלתי מתנה.
בפה שלו פנס עם אלומה חלשה.
אני מחכה שהוא יעבור לידי והאדרנלין געש כמו עדר סוסים עם לוחמים בצאת הקרב. הלב דופק במהירות מסחררת רגע של פחד ותסריטים מהשטחים עוברים לי בראש.
הוא ממש כאן ואיך שהוא עובר. כמו גלאי אני מניף את היד בחוזקה ומצליף לו בכתף. וליתר בטחון עוד הצלפה ויותר חזקה. זעקת כאב נפלטה מפיו הטלוויזיה נשמטה לו מהידים ונפלה הישר על רגלו השמאלית. המסך שלה נשבר. הפנס העלוב שלו התגלגל ומאיר לי את הפנים. "זהו, הוא שלי. עכשיו נתקשר למשטרה ונצא גיבורים."
ליטל בכל זאת התעוררה וקראה "יובל! מה אתה עושה?"
אמרתי לה ששברתי את האגרטל. סתם, זה מה שיצא לי. היא אמרה "אז למה אתה לא מנקה?" וחזרה לישון.
יש לנו רק אגרטל אחד בדירה והוא של סבתא שלה, למזלי היא היתה מטושטשת וכרגיל לא התיחסה למה שאני אומר.
"טוב עכשיו מה נעשה עם הפרחח הצעיר?" אני מדליק את האור ורואה שהוא ממש יפיוף, גוף גברי ומוצק, פנים ממש נאות ואני לא בעניין של גברים ממש לא.
אני שואל אותו אם אולי הוא הלך לאיבוד והוא מראה לי ומקלל שפצעתי אותו. יפה, אני חושב לעצמי, עוד פרחח שמדבר כאילו שאני החבר שלו מהשכונה. שיחכו המשטרה לא צריך אותם אני לוקח את החוק לידיים. הוא מקבל עוד הצלפה קצת יותר חלשה לעבר היריכיים שלו והולך לכיוון הארון שליד. אני זוכר שקניתי לא מזמן אזיקונים שחורים מהסוג הגדול
אני חוזר איתם ורואה אותו מתפתל מכאבים. "טוב מאוד, שיחשוב וירתע. הוא שלי עכשיו."
קשרתי לו את הידיים מאחרי הגב והוא יושב על התחת.
"מה שימך" אני שואל והוא עונה לי "אוסקר". גיחוך של זלזול נשמע מפי, "אוסקר??!!"
"לא נראה לי. איך קוראים לך אפס??"
"קוראים לי 001". "טוב מעכשיו בבית שלי קוראים לך סוזי,הבנת סוזילה??"
"לאימא שלך קוראים סוזי". שוב הוא מנבל את הפה. הורדתי לו סטירה חזקה על הלחי ובצד שני ועוד אחת והחוזק עולה. הוא מנסה להתחמק, לזוז אבל הוא בשליטתי. אחרי סדרת סטירות חסרות כל רחמים הוא משמיע קול של חנק ויורק עליי שן רקובה שיצאה לו.
"יפה יפה, אני אומר. באת לרופא שיניים." "ואתה יודע צריך גם לשלם, אני לא זונה שעובדת בחינם." הכנסתי לו אגרוף ישר לבטן ואפילו בטן חזקה כמו שלו לא עמדה בזה והוא התקפל. אני לוקח לו את הארנק ומוציא את כל השטרות שיש לו 400 שקל בסך הכל.
אני בודק את תעודת הזהות שלו ואומר בצחוק מתנשא. "סוזי אמא שלי??"
אז הוא כבר התחיל להבין ולפחד שהוא שלי ואם ארצה אזמין משטרה, הוא נתן לי כזה מבט עלוב והדמעות של הכאב כבר החליקו על הלחיים שלו. הוא פצע את פיו המדמם ואמר בקול חנוק. "שמע אולי נשכח מכל העניין, אין לי כסף ובגלל זה פרצתי ומסתבר למקום הלא נכון. אם אתה רוצה אני מוכן למצוץ לך או כל דבר אחר רק בלי עוד מכות עם הדבר הזה ובלי משטרה באמת אני אעשה כל דבר."
הקטנועים של מחלקי העיתונים פולשים לי לשקט,אבל היה עוד רעש.. משהו חדש לי.
זה נשמע כמו עלייה או אוליי ירידה במדרגות העץ הישנות, מוזר.. רעש שכזה בשעה כזאת .אני יודע שהשותפה שלי לדירה לא תקום בשעה כזאת גם אם המיטה שלה תעלה באש.
אני, שהייתי לוחם בצבא ופיקדתי על כמה פעולות בלב ליבה של שכם, קיבלתי צמרמורת של פחד. אבל תחושת הנאה שטפה את הפחד. אני חושב לקום ולבדוק אולי בכל זאת זאת רק החתולה שיצאה להשתין בארגז שבגג.
ומה אם לא?!
אני מחפש בארון את סכין הקומנדו שקיבלתי לא מזמן. "שיט!! איזה דפוק אני. נתתי אותה מתנה לשכן שלי. אני פשוט אידיוט."
אני מסתכל על הקיר. חרב סמוראית עתיקה שעולה הון עתק וקיר לידה יש שוט זנב סוס מעור.
מסוגי השוטים שביד לא רגישה כמו שלי חותכת את העור להכנת סושי.
זהו אני לוקח אותה. חבל על כל שניה.
אני עובר בחדר של ליטל השותפה הפראזיטית שלא מזיזה דבר ולא מזיז לה דבר היא ישנה כל כך חזק והחתולה לידה מפהקת.
אני מתחיל לשמוע צעדים ואני כבר מבין שיש כאן משהו רציני. אני כבר חושב על הכתבה שיעשו עליי במקומון.
אין לי צורך להדליק את האור, אני מכיר את הבית ואני הולך בצעדים מדודים לעבר הסלון, בשקט בשקט.
אני מתחיל להריח ריח של בושם מעורב עם זיעה לחה וזהו עכשיו כבר אין לסגת רק להסתער.
אני מזהה גבר צעיר לובש ג'נס וגופיה ובידיים שלו את הטלוויזיה 25 אינטצ' הקטנה שקיבלתי מתנה.
בפה שלו פנס עם אלומה חלשה.
אני מחכה שהוא יעבור לידי והאדרנלין געש כמו עדר סוסים עם לוחמים בצאת הקרב. הלב דופק במהירות מסחררת רגע של פחד ותסריטים מהשטחים עוברים לי בראש.
הוא ממש כאן ואיך שהוא עובר. כמו גלאי אני מניף את היד בחוזקה ומצליף לו בכתף. וליתר בטחון עוד הצלפה ויותר חזקה. זעקת כאב נפלטה מפיו הטלוויזיה נשמטה לו מהידים ונפלה הישר על רגלו השמאלית. המסך שלה נשבר. הפנס העלוב שלו התגלגל ומאיר לי את הפנים. "זהו, הוא שלי. עכשיו נתקשר למשטרה ונצא גיבורים."
ליטל בכל זאת התעוררה וקראה "יובל! מה אתה עושה?"
אמרתי לה ששברתי את האגרטל. סתם, זה מה שיצא לי. היא אמרה "אז למה אתה לא מנקה?" וחזרה לישון.
יש לנו רק אגרטל אחד בדירה והוא של סבתא שלה, למזלי היא היתה מטושטשת וכרגיל לא התיחסה למה שאני אומר.
"טוב עכשיו מה נעשה עם הפרחח הצעיר?" אני מדליק את האור ורואה שהוא ממש יפיוף, גוף גברי ומוצק, פנים ממש נאות ואני לא בעניין של גברים ממש לא.
אני שואל אותו אם אולי הוא הלך לאיבוד והוא מראה לי ומקלל שפצעתי אותו. יפה, אני חושב לעצמי, עוד פרחח שמדבר כאילו שאני החבר שלו מהשכונה. שיחכו המשטרה לא צריך אותם אני לוקח את החוק לידיים. הוא מקבל עוד הצלפה קצת יותר חלשה לעבר היריכיים שלו והולך לכיוון הארון שליד. אני זוכר שקניתי לא מזמן אזיקונים שחורים מהסוג הגדול
אני חוזר איתם ורואה אותו מתפתל מכאבים. "טוב מאוד, שיחשוב וירתע. הוא שלי עכשיו."
קשרתי לו את הידיים מאחרי הגב והוא יושב על התחת.
"מה שימך" אני שואל והוא עונה לי "אוסקר". גיחוך של זלזול נשמע מפי, "אוסקר??!!"
"לא נראה לי. איך קוראים לך אפס??"
"קוראים לי 001". "טוב מעכשיו בבית שלי קוראים לך סוזי,הבנת סוזילה??"
"לאימא שלך קוראים סוזי". שוב הוא מנבל את הפה. הורדתי לו סטירה חזקה על הלחי ובצד שני ועוד אחת והחוזק עולה. הוא מנסה להתחמק, לזוז אבל הוא בשליטתי. אחרי סדרת סטירות חסרות כל רחמים הוא משמיע קול של חנק ויורק עליי שן רקובה שיצאה לו.
"יפה יפה, אני אומר. באת לרופא שיניים." "ואתה יודע צריך גם לשלם, אני לא זונה שעובדת בחינם." הכנסתי לו אגרוף ישר לבטן ואפילו בטן חזקה כמו שלו לא עמדה בזה והוא התקפל. אני לוקח לו את הארנק ומוציא את כל השטרות שיש לו 400 שקל בסך הכל.
אני בודק את תעודת הזהות שלו ואומר בצחוק מתנשא. "סוזי אמא שלי??"
אז הוא כבר התחיל להבין ולפחד שהוא שלי ואם ארצה אזמין משטרה, הוא נתן לי כזה מבט עלוב והדמעות של הכאב כבר החליקו על הלחיים שלו. הוא פצע את פיו המדמם ואמר בקול חנוק. "שמע אולי נשכח מכל העניין, אין לי כסף ובגלל זה פרצתי ומסתבר למקום הלא נכון. אם אתה רוצה אני מוכן למצוץ לך או כל דבר אחר רק בלי עוד מכות עם הדבר הזה ובלי משטרה באמת אני אעשה כל דבר."
