מונותאיזם.

הבוס שלי עלה לי כרגיל על העצבים. זה לא דבר חדש אצלו לעלות לי על העצבים בדיוק כשאני הכי צריכה שקט. שמתי את התיק על הכתף, צעקתי "תחנק עם המשרד", סובבתי את הגב, והלכתי. לא היה לי כוח לחזור הביתה, אז נתתי לשמוליק, האוטו שלי, להוביל אותי לאיילון דרום. נשים זה עם מוזר - נותנות שם לאוטו שלהן ולזין של מי שאתן. שמוליק השתלב יפה בכביש המוביל לבאר שבע, אבל בגלל שאני לא מחשיבה את העיירה המשעממת הזאת כעיר, השתלטתי עליו והעלתי אותנו אל הגאולה - אל כביש הערבה.

כל הדרך הבוס שלי ניסה להראות לי מי הבוס, ותקע אותי עם מאה הודעות על פיטורים צפויים שחנקו את המזכירה השדופה שלי. היא השתעלה בין הודעה להודעה עד שהחלטתי שגם היא עולה לי על העצבים, והשלכתי אותה מהחלון ליד הדיינר המעצבן של 'כושי' עם הפסל המזוקק של המלך, שהוכיח שגם לכושים יש חרא של טעם - אפילו אם הם בעצם לבנים נורא. בגלגל"צ התנגנו השירים הרגילים, אבל סלחתי להם. הצטרפתי בקלילות לריטה, שאני לא סובלת אותה אישית, אבל אם היא תסכים שאלטף את רמי פעם אחת על הקרחת, הייתי מוכנה להיות לה אם ואחות. ואם אפשר, אז אולי קצת יותר מליטוף.


עקבתי אחר השלטים בכניסה לעיר, אמרו שפתחו פה קניון אז החניתי את שמוליק ונכנסתי. קניתי בגד ים שלא משאיר הרבה מדי מקום לדמיון, שזה בעצם הדבר היחיד שבאמת צריך, מכנסי ג'ינס קצרים, ושלוש גופיות. רגע לפני שיצאתי החוצה הבנתי שגם שמלה שחורה היא פריט חובה במלתחה המאולתרת. נכנסתי לשבע חנויות שונות עד שמצאתי שמלה שהניחה את דעתי, גיהצתי את הכרטיס של יואב (בגללו אני במצב הזה, מגיע לו) ויצאתי אל המנוחה שחיכתה לי במלון 'המלך שלמה'.


- הזמנת מקום? פנה אלי פקיד הקבלה בחיוך שבלוני שראה יותר מדי פרצופים בקיץ הנוכחי.
- לא. יש חדר פנוי במקרה?
- כמה אתם?
- אחת.
- אחת? - חזר אחרי כמו תוכי. יכולתי לראות איך בראשו נרקמת לה תיאוריית קשר - אותו פרופיל שמרכיבים למי שמבקשת חדר רק לאחד, כולל מה הביא אותה הנה, האם היא גונחת בקול וכו'.
- אני מבינה שיש לך קשיי קליטה, אז אפשט בשבילך את הדברים: חדר לאחת... בעצם, אני רוצה סוויטה. עם השוקולדים על המיטה וריח מתקתק של הבושם. אבל לא שאנל 5.
- הבנתי. איך את משלמת?


שלפתי את הכרטיס של יואב, ובקשתי לחייב אותי על שלושה לילות פלוס התכולה של המיני בר מראש. פקיד הקבלה, שנשא בגאון את השם ארנסט בלי שמץ של מבטא אנגלו-סכסי, הזדרז למלא את מבוקשי ולהזמין את הבל-בוי לשאת את התיק שלי אל הסוויטה. אמנם יכולתי להסתדר מצוין לבדי, אבל אם כבר חופשה, אז עד הסוף, גם בל-בוי הולך.


החלפתי מהר את החליפה שהעבודה הכתיבה כתנאי להעסקתי, השתחלתי לבגד הים, ושמתי פעמי לבריכה. רק כשהחשיך והרעב תפס אותי, פיניתי את עצמי מפוזת הבטן-גב חזרה אל הסוויטה. התקלחתי, ירדתי לאכול, עליתי חזרה והפעלתי את הטלוויזיה. כנראה שנרדמתי, כי לפתע מצאתי את עצמי מתעוררת לקול עמום של גניחות, כשריר נוזל מצדי שפתיי. הזוג בחדר הסמוך אלי הפליג לעשות: היא צעקה וצעקה לאלוהים, ואני הייתי בטוחה שזה שאיתה שבגללו היא מייחלת לאלוהים הוא אחד משליחיו. בסוף הקונצרט נדם. הם הלכו לישון, ואני נותרתי לא מסופקת.


גם היום השני התנהל כפי שצפיתי. ארוחת בוקר, בריכה, ארוחת צהרים, בריכה, ארוחת ערב וחזרה לסוויטה. מילאתי לי אמבט, שפכתי את כל המלחים וקצף האמבטיה שמצאתי, פשטתי את בגד הים, בדקתי את המים בכף הרגל, ונכנסתי לאט אל המים החמימים.


יש לי טבע קצת דפוק, אחרת לא הייתי מתעוררת שוב עם אותו מיתר של ריר שנוזל מצד הפה, ומחכה שההיא מהחדר הסמוך תמצא את אלוהים והשליח שלו יעייף אותה מספיק כדי לקפוץ לביקור גם אצלי. הוא לא קפץ, המניאק, כך שזה לא הותיר לי הרבה מדי ברירות. השעה היתה רבע אחר חצות, וכמה דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי בשמלה שחורה שרק הניחה את הדעת, מעכסת לעבר הפאב המקומי. הפאב, שאמור היה להיות מלא בתיירים, התגלה כמקום מרבצם של בבונים ישראלים שמחכים לצוד תיירת בלונדה נותנת עם ציצי ענק.


התיישבתי על הבר, שילבתי רגליים, הדלקתי לי סיגריה, והברמן, צעיר ויפיוף לכל הדעות, פנה אלי:

- "מה בשבילך?"
- "זיון בבקשה."
- "סליחה? לא שמעתי."

ניסיתי לגבור על המוזיקה הרועשת שצווחה מכל עבר וחזרתי על דבריי בקול רם,

- "זיון!"

כנראה שזה היה רם מדי, כי כל הגברים שישבו על הבר שמעו אותי. תוך שניה הברמן הניח לפניי כוס וודקה עם רד-בול, והצביע על בחור נאה בן שלושים וחמש לערך, שחייך והחווה בהרמת הכוס המונחת לפניו. מתנועת השפתיים שלו הבנתי שהוא מדבר, אבל המלים התפזרו ונבלעו במוזיקה עוד לפני שהספיקו להגיע אלי. כיוון שאני לא קוראת שפתיים יכולתי רק להניח שזה היה משהו כמו 'נעים מאד, אני מתנדב'. תוך חמש דקות התייצבו הגברים והציגו את הסחורה אחד אחר השני. התברר שאני לא היחידה שנואשת לזיון, חוץ מאחד דווקא חתיך כבן שלושים, שנשען חצי גוף על הדלפק והביט בחיוך על ההצגה שלפניו.

- "אני אתן לך גוט טיים, בייבי, קאמה סוטרה זה בית ספר יסודי לעומת מה שאני יכול לעשות לך", אמר לי ממושקף שרק סיים להנביט זרעים של חומוס באדנית.
- "אה, לא תודה, נשבר לי מהסאדו של נדיה קומנץ' והמאמן הפדופיל שלה."


- "תנסי אותי, אני מאלה שמחבקים כפיות ולא בורחים אחרי זיון|, אמר לי קצין במדים של חיל הים ברצינות מבעיתה.
- "לא תודה, נגמלתי מדבק מגע, אני מריחה רק בתי שחי מיוזעים היום."


- "יש לי זין ענק, 24 ס"מ ועבה כמו ראש של תינוק", השוויץ בריון שנראה התאום של אלי האנה.
- "זה ענק?" עניתי בבוז, וחשבתי שאני אוהבת את הרחם שלי ככה, בלי שאסכן אותו בשביל זיון.


ההצגה עלתה לי על העצבים, וממילא לא התחשק לי לבגוד ביואב שבטח מתגעגע אלי מאוד ומתחנן אל המזכירה השדופה שלי, שמוטלת ליד הדיינר של כושי, שאצלצל אליו. הלכתי משם. "תלמדי לדחות סיפוקים ותפסיקי לקנא בכל אחת שצועקת לאלוהים", סיננתי בדרך למלון. עליתי לקומה שלי, חיפשתי את המפתח לחדר, וגיליתי שהשארתי אותו כנראה בפאב. לא היה לי כוח ללכת לשם שוב, אז הזמנתי את המעלית בכוונה לגשת לבקש מארנסט, פקיד הקבלה, מפתח אחר. דלת המעלית נפתחה, ובתוכה עמד החתיך מהפאב שנהנה מההצגה, כשבידו מפתח. הוא פנה אלי:

- "אני מאמין שזה שלך."
- "כן. אני מודה לך שבאת במיוחד להחזיר לי את המפתח."
- "לא באתי במיוחד, אני משתכן שני חדרים ממך."
- "באמת?"
- "כן, ראיתי אותך מבלה את היומיים האחרונים בבריכה."
- "איך פספסתי אותך?" החנפתי לו.
- "את רואה?" הוא צחק בקול.
- "אז מה הביא אותך לפאב?" ניסיתי לשנות את כיוון השיחה.
- "את לא תאמיני לי, אבל החדר שמפריד ביננו, הוציא אותי מדעתי. יומיים שאני מנסה להבין למה היא מחפשת את אלוהים כשגבר כזה נמצא אותה."
- "אני יודעת בדיוק על מה אתה מדבר, חייכתי לעברו."


השתררה לרגע שתיקה נעימה, כמו של מכרים שנפגשו בפגישת מחזור של התיכון העירוני. שנינו חייכנו.

- "אז מה אומרת, שנוכיח להם שיש עוד אלוהים חוץ ממה שהם מכירים?"
- "אני חושבת שזה רעיון נפלא."

בשביל הבגדים שנפרס מהכניסה לחדר אל המיטה חשבתי שיואב יכעס אם הוא יגלה על הבגידה, אבל נפנפתי מיד את המחשבה המבהילה הזאת. למה שיידע? ואם בכל זאת יגלה, אסביר לו שמונותאיזם זה דבר מאד מסוכן, אסור שיהיה רק אל אחד.