מפגש ענישה והבהרה

תרקוד, פקדתי עליו, תרקוד!

חמישי בבוקר. מזג אוויר סגרירי. גשם ירד לסירוגין והפר את השקט, אשר חדרתי אליו עמוק בתוך מוחי. ישבתי לי בסלון. סידרתי לי את המחשבות. בררתי את המלים, אותן החלטתי להחדיר בעוד כמה דקות לעבד הכחול, אשר אמור לזחול אלי. הזמתי אותו לסשן מלווה בשיחה מעמיקה, שתבקע את נפשו ותחדור היטב לכל נימיו.

הוא נשק לנעליי בגעגועים עזים ובתאווה בלתי נלאית. הבטתי למעלה בהתמסרות שלו, משכתי את נעלי מפיו והוריתי לו לבוא לסלון.
"תוריד את המעיל עבד", פקדתי בקרירות וסימנתי לו לכרוע על ארבע.
"מצח על הרצפה!" רעמתי.
הוא כירבל את גופו בכריעה משועבדת לחלוטין והתנשף אל הקרירות האיומה.
"טפל בנעליים שלי!"

נשימותיו נשמעו מיוחמות בעת שלשונו חלשה על העור של נעליי. אני התעסקתי עם מעטפה של מכתב שהגיע אלי והנחתי לו להתענג על מה שכה היטיב לעשות. כאשר סיימתי לעיין במכתב, הוריתי לו לעמוד על רגליו ולהפשיל את מכנסיו ותחתוניו.
"לא להוריד, רק להפשיל!" הבהרתי, כי רציתי גם להשפיל אותו.
"תמשוך את הסוודר, החולצה והגופייה מהגב כלפי מעלה, אל מעבר לראש, עבד!" ציוויתי.

כשהוא כרע על ברכיו ומצחו צמוד לרצפה, הנפתי את השוט. לשם הפנמת המעשה שעשה, בזה שהכעיס אותי בימים האחרונים, התחלתי את ההצלפות ברמות גבוהות יותר של עוצמה, אשר אף הלכו וגברו. ישבנו וגבו ספגו כמעט 70 הצלפות ברצף, כאשר מדי פעם עצרתי לריכוך, אך לא בעזרת כף ידי. סוליית נעלי עברה על המקום האדום-עז מן ההצלפות.
"תתארגן, עבד. תסדר את בגדיך!" הוריתי והמשכתי בשיחה.

כדי לוודא, שאכן קלט את מילותיי, הוריתי לו שוב להפשיל את מכנסיו ותחתוניו ושוב להרים את הסוודר, החולצה והגופייה אל מעבר לראש.
"תתקרב אל מתקן הקשירה, עבד!"
הוא עמד עם פניו אל המתקן. לא היה לי צורך לקשור אותו. הוא לא נע! לא הניד אף איבר מגופו וספג עוד ארבעים הצלפות אדירות עם שוט הרכיבה, על הישבן, הגב והירכיים. גם כאן סוליית נעלי ביצעה את הריכוך אבל כף ידי הצטרפה לחגיגה ונחתה על עכוזיו בלהט.

"תארגן את עצמך!"
הוא הרים את תחתוניו ומכנסיו וסידר על עצמו את בגדיו העליונים. סימנתי לו לכרוע שוב והמשכתי לטפטף אל מוחו, במקום שעוד נותר שם לקלוט, את דבריי, אשר לא השתמעו לשתי פנים. הבחנתי שהוא בלע בשקיקה כל הברה שהוצאתי מפי, אך בדיקתי את הדבר, טרם נסתיימה.

פתחתי את דלת הכלוב והוריתי לו לזחול פנימה. גופו היה כמעט כולו בפנים, ואני גערתי:
"רגע, עבד! צא!! תחלוץ את נעליך!!"
הוא זחל אחורה וחלץ את נעליו. הוא בוודאי חשב שאניח לו לטנף את הכלוב שלי עם נעליו. לא די בזה שגופו נכנס לשם...
"תסתובב עם הפנים אלי... תזחל אחורה אל תוך הכלוב!" ציוויתי, כשמוחי כבר קודח את העינוי הבא.

הוא כרע בתוך הכלוב. גופו קובע למצב של חוסר תזוזה וחוסר אונים מוחלט. המראה היה מדהים. ההתכרבלות שלו בתנוחה הזו... ההתמסרות שלו, לבצע את הנדרש ממנו... יכולתו הבלתי מתפשרת לקבל כל מה שאטיל עליו...
הוריתי לו שוב להרים את בגדיו העליונים אל מעבר לראשו. ידיו בקושי נעו בתוך הכלוב. הן הלכו והסתבכו ונשימותיו המפוחדות, שמא לא יצליח לבצע את פקודתי, חרחרו ופילחו את האוויר הקר. הוא ניסה להגניב אלי מבטים של בקשת רחמים ואני רק האצתי בו:
"יותר מהר, עבד! אני אחכה עוד הרבה??"

ישבתי על הכיסא וצפיתי במלחמתו בבגדיו, אשר סרבו להיחלץ מבעד לחגורה, שהידקה את מכנסיו עליהם. התענגתי על מבוכתו. שילבתי את ידי אל חיקי והעברתי את לשוני על שפתיי בהנאה מופגנת. התחלתי להניע את רגליי, כמי שסובל מחוסר סבלנות ואשר מתכונן להתפרץ מיד בכעס. הוא נאבק קשות בבגדיו, אך לבסוף הצליח להביאם למקום שדרשתי.

חייכתי שוב להנאתי וקמתי מן הכסא. התקרבתי אל הכלוב והדלקתי ארבעה נרות שבת לבנים, הנמכרים עם הפמוטים ועוד שניים רגילים. את השניים הרגילים הנחתי במאוזן על פיתחו של הסד, (הכלוב משולב עם סד), והם טפטפו על גבו, בחלק הקרוב לעצם הזנב. כאשר ארבעה הנרות האחרים התמלאו שעווה נוזלת, אחזתי בשניים מהם והכנסתי את ידיי לחלק של הידיים שבסד. הצפתי את גבו העליון בשעווה.

מדי פעם החלפתי את הנרות שהיו בהמתנה ליצירת שעווה נוזלת והמשכתי לטפטף. הוא החל לגנוח. קולות הכאב הוזנקו לאוויר.
"שתוק, עבד! תתחיל לענג אותי!" גערתי בו, אך הוא לא הבין מה אני דורש.
"תרקוד", פקדתי עליו, "תרקוד!"
הוא החל להניע את גופו לצדדים.
"כן, עבד, תרקוד! תניע את הגוף שלך! תענג את אדונך במחול השעווה!"
הוא רקד. להנאתי.

כיביתי את הנרות. לקחתי את שוט הרכיבה והצלפתי על האזורים המכוסים בשעווה. השארתי אותו עוד כמה דקות בתוך הכלוב והבטתי מלמעלה על גבו המכוסה לובן. המשכתי להבהיר לו את דרישותיי ואת ציפיותיי ממנו. פתחתי את דלת הכלוב והוריתי לו לצאת.
"תסדר את הבגדים שלך , עבד!"
הוא הכניס את הגופייה ואת החולצה אל תוך המכנסים, כשעל גבו עדיין דבוקה השעווה.
"על ארבע" פקדתי והלכתי למטבח.

חזרתי כשבידי שתייה חמה עבורו. במהלך השתייה המשכתי להחדיר לו את המלים שלי, תוך שאני מוודא מדי פעם, שאכן קלט הוא את הדברים. כאשר סיים את השתייה, הדפתי אותו לאחור, והוא נשכב על הגב, על הרצפה. רכנתי מעליו, כשבירכי מונחת על הזין שלו ועל אשכיו ומועכת אותם בחוזקה. ידי הונחה על צווארו. עיניי הביטו אל עיניו במבט אכזרי ורצחני ולחשתי בקשיחות:
"אני אחנוק אותך, עבד! אתה מעיז להכעיס אותי...? אתה, אפס??!!!"

הפחד הציף את פניו. מעיניו זלגו הדמעות, וכל אשר הצליח לפלוט מפיו בגמגום מתוך מחנק:
"זה מגיע לי, אדוני..."
הסרתי את ידי מגרונו ופקדתי:
"תפתח את הפה!"
ירקתי אל תוך פיו. העברתי שוב את ידי על צווארו ושוב מבטיו נתמלאו פחד. ירקתי על עינו האחת עד שנעצמה. גם על השנייה וכך נסגר לו הפחד שלו מעבר לריסים הרטובים.

קמתי ועמדתי מעליו. פסעתי לעבר ראשו והנחתי את סולייתי על פיו.
"לקק, אפס! תבריק לי את הסוליה!"
לשונו טעמה את טעם האבק ואת פתיתי השעווה, שנדבקו אליה, כאשר נפלו אל הרצפה, כשסידר הוא את בגדיו העליונים בתוך המכנסיים.

פסעתי קדימה וציוויתי עליו לקום.
"בוא אחרי לשירותים!"
צעדיו גמגמו אחר פסיעותיי המהירות.
"על ארבע, עבד!" פקדתי.
הוא כרע. עם בגדיו. התנשם בחוזקה. גם מתוך התרגשות וגם מתוך פחד.

"תקשיב, עבד, אתה עם בגדים. אם אתה לא רוצה ללכת מכאן עם בגדים מסריחים, פשוט תשתה את הכול!!!"
"כן, אדוני", ניסה הוא לגמגם, תוך כדי שאני מחדיר את הזין שלי לפה שלו.
התחלתי לטפטף לו כמה טיפות שתן לפה.
"תבלע, עבד!" צעקתי.
הוא בלע. המשכתי למלא את פיו והוא חיכה להוראתי לבלוע.

"חסר לך שטיפה אחת יורדת לרצפה, עבד!" אמרתי ומיד שלפתי את הזין החוצה וטפטפתי על הרצפה.
"מה זה, עבד?" שאלתי כשנעלי מצביע על השתן.
"שתן, אדוני".
"מה אתה עושה עם זה, עבד?" הקשיתי.
"מ... מלקק, אדוני", הרעיד הוא את קולו.
"אז קדימה!"

הוא ליקק בתאווה. חשתי כמה אני גאה בו בעבור הביצוע הזה והוריתי לו לזוז לאחור. השתנתי במעגלים על הרצפה והוא הסתער עליהם בלשונו. כאשר סיים, הכנסתי שוב את הזין אל תוך פיו והמשכתי להשקות אותו. לאחר מכן מילאתי כחצי כוס ואמרתי לו:
"זה המבחן האמיתי שלך, עבד! לחיים!"
"תודה, אדוני", אמר ולגם את התכולה באחת.
"נגב לי את הטיפות מהזין שלי", ציוויתי.
ניערתי את הטיפות אל תוך פיו. לשונו ליקקה כל טיפה.
"כן, אסלה שלי, תנקה!" אמרתי והוספתי:
"מה אתה בשבילי?"
"אסלה שלך, אדוני".

הכנסתי את הזין וסגרתי את הכפתורים. הלכתי לסלון והוא, אחרי שניקה היטב את רצפת המקלחת, חזר לסלון. סימנתי לו לרדת על בירכיו, קרוב לרגליי. הוא הניח את ראשו על בירכי וליטפתי אותו.
בשקט.
מבלי לומר מילה.
רק ליטופים קטנים כאלה.

שעתיים וחצי של סשן מהול בהחדרת דרישותיי וציפיותיי אל הנקבוביות של גופו.
שעתיים וחצי של חינוך מחדש!
שעתיים וחצי, שאני בטוח, שהותירו בו פחד מכישלון חוזר.