דם.

קצת מצמרר...

בכי מטורף.
צעקות.
סכין.
כואב.
טיפה.
טיפה.
טיפה.
טיפה.

הקולות לא מפסיקים לצרוח בתוך ראשי. אמא שלי שצועקת עלי למה לעזאזל אני לא עושה את המבחן מועד ב' בפוליטיקה השוואתית ושלעולם לא אסיים את התואר ושאני כישלון. אבא שלי שאומר בקול שקט "תעשי מה שאת חושבת". פרופסור מורג שמנפנף בידיו ומדבר על "מונחים אסטרטגיים".
כואב, אבל אני לא מוותרת.
יוצרת עוד חתך על פרק היד.
עוד טיפה.
טיפה.
טיפה.
טיפה.

ועכשיו זה השקט הנוראי של הטלפון. בוריס שלא מתקשר.
אני שונאת אותו.

עוד חתך.
ועוד טיפה.
טיפה.
טיפה.

ואף אחד שמעולם לא אהב אותי. תמיד הייתי סמל ההצלחה בלימודים ביסודי. בחטיבה. בתיכון (מצטיינת). תמיד סמל הכישרון. תמיד סמל הפנטזיונריות. מעולם לא סמל יופי. מעולם לא נערצת.

כוס אמא של כל העולם, למה אתם לא אוהבים אותי??!!!!!!!!!!

ועוד חתך לכבוד מאזן האימה של הגוף והנפש, שהתמוטט.
ועוד טיפה.
עכשיו זה עמוק.
ונהר של דם.
ועוד דם.
שנייה לפני שאני מאבדת את ההכרה, אני רואה את הפנים של רועי ושומעת את ה"לא... לא... תפסיק... בבקשה..." שיוצא מהפה... שלי. מרגישה את הגועל-נפש. אויש, בא לי למות.

כמה דם.