סלע העקידה - סשן פומבי
מאת מאסטר יקיר(שולט)
23 בינואר 2004
סלע העקידה
סשן פומבי בנוכחות המון...
יום ראשון בבוקר. העבד הכחול מתייצב ובא לקחת אותי לאופטיקאי. משם אנחנו נוסעים לראש העין. ממתינים בתור, במחסן, לקבל את המצלמה הדיגיטאלית שהעבד קנה ליום הולדתי. עמדו שני אנשים בתור לפנינו. העבד החליט לומר משהו, שהעלה את ידי אל פיטמתו למעיכה חזקה. הוא נאנק. מכאב. חיוכי נפרש על פניי בהנאה צרופה.
בזה שעבדי הטריד אותי לנסיעה הזו, בטענה שכך המצלמה תהיה אצלי מהר יותר, אך אני כאדונו, שהבחנתי כי עבורו זה עוד זמן שהייה לרגליי, שאלתי כמה כסף הוא חסך בזה שלא שילם דמי משלוח. לא זוכר מה הייתה תשובתו, אך קבעתי שכעת הוא יזמין אותי למסעדה, כי התגעגעתי לחומוס בשכונת התקווה.
קיבלנו את המצלמה ויצאנו לדרך. לכאורה, יום חמים ודי נעים. שמש מחממת את האיברים ובין רגליי גם התחמם לו הזין שלי. גם השלפוחית שלי לא קפאה על השמרים והחלה ללחוץ. באזור 'יהוד' ניצב לו שלט מול העיניים שלי. שלט שלא נתקלים בו במרכזי הערים. שלט, אשר הלהיט את יצריי.
"תפנה לשם, עבד", הוריתי.
הוא הביט תמה. נזכרתי שהוא עבד מסורתי, שלפעמים גם משתעבד לדת, אז ניסיתי לבדוק רגישותו.
"עברת פעם סשן במקום כזה, עבד?"
"לא, אדוני. אני מתרגש".
"אז תפנה לשם!"
מכיוון שכבר חלף הוא בנהיגתו על פני הפנייה היעודה, הוא עצר את הרכב והמתין עד שיתפנה המסלול לחזור לאחור, כדי לפנות אל המקום.
כמה אנשים באו לשם לבקר את יקיריהם. חלקם אחזו זרי פרחים בידיים, חלקם היו חפויי ראש, כמו ביקשו לקבור איזה צער ריגעי. חלפנו על פני השער הראשון וממול השער השני פנינו כחמיהש מטרים לרחבה הפנויה. ליד שער של בסיס צבאי. הוריתי לו לעצור את הרכב.
"צא החוצה, עבד!"
הוא כיבה את המנוע ויצא לפתוח לי את הדלת. שלפתי רק את רגליי החוצה. הוא כרע על בירכיו והסתער בתשוקה עזה על נעליי. נעל אחר נעל זכתה להברקה על ידי לשונו ושפתיו. גניחותיו בקעו מעמקי געגועיו והתמסרותו וקרעו את האוויר המת. הם התפזרו אל התכלת שברקיע וקרני השמש עטפו אותן, בדרכן אל רחמי היקום.
שלפתי את השוט, שממש ממש במקרה הכנסתי לתיק מבעוד מועד, וציוויתי עליו לגשת אל הסלע הענק, שניצב שם, כאילו חיכה לעבד שלי שיישען עליו.
"תפשיל את המכנסיים ואת התחתונים, עבד! מהר!" פקדתי עליו.
אצבעותיו התנהלו במהרה על חגורת מכנסיו, תוך בלבול מדהים שנבע מהתרגשותו.
"תרים את החולצה ואת הגופייה למעלה, עבד!"
הוא נשען על סלע העקידה. כפוף ורכון, נכון לקבל ולספוג את תאוות הצורך שלי, להאדים את בשרו. כריעתו הבלתי מתפשרת, הטוטאליות שלו, זרימתו עם תאוותיי – כל אלה גרמו לזין שלי להזדקף במלוא אונו, עוד בטרם התחלתי להצליף.
"אחד, אדוני, תודה אדוני", נשמעה תודתו הראשונה.
התודה השנייה הדהדה בקול רם יותר.
ספירתו את העשרים, שיברה את שערי השמיים ובשלושים נאקתו בקעה.
ישבנו וגבו לבשו את הצבע הבלתי דהוי של הצלפותיי. שפתיו רטטו וגופו פצח בתנועות המתחננות לעוד.
"תתלבש, עבד!" פקדתי וצעדתי אל הרכב.
הוא סידר את בגדיו העליונים בתוך המכנסיים וחיכה להוראותיי.
"בוא הנה!" ציוויתי.
הוא התקרב והבחין שהזין שלי כבר שלוף ומגורה.
"על ארבע!" פקדתי.
בירכיו התחפרו באדמה הלחה, מבעד למכנסיים. נשימותיו התעופפו למרחבי הספייס. עיניו העצומות מצמצו וחיפשו את הדרך אל הזין שלי. לשונו החלה ללקק את שפתיו מתוך געגועים לחוש איך גרונו מתמלא במלוא אברי. עיניי התמלאו בחיוכי הנאה. ייסרתי אותו בהוראתי לא להתקרב אל הזין שלי, אחזתי בשערו ולחשתי:
"אתה צמא, עבד, נכון?"
"כן, אדוני", לחש ברטט מגורה.
"אז תפתח את הפה, עבד!"
רוקנתי את שלפוחיתי אל תוך פיו. מדי פעם עצרתי את הזרימה, כדי שהוא יוכל לבלוע את השתן, שאל טעמו כל כך ייחל. הוא לגם ובלע. לגם ובלע ולפתע, שלפתי את הזין וטפטפתי את שארית השתן על נעליי. החזרתי את הזין, כשהוא עדיין זקור, אל המכנסיים והתיישבתי על המושב ברכב כשרגליי שלופות החוצה.
"אדוני, אני יכול לנקות לאדוני את הנעליים?" שאל בתחינה.
"למה אתה חושב שהשתנתי עליהן, עבד? לקק מיד!"
הוא כרע שוב על בירכיו ולשונו ספגה את השתן מנעליי וגרונו המצוחצח והמבריק מהשתן שלי, השמיע קולות רוויה.
החלטתי שהוא מתענג יותר מדי וציוויתי:
"קום! כנס אל הרכב!"
נפרדתי במבט מן המצבות בבית הקברות. הודיתי למתים שלא הפריעו במהלך הסשן, שאמנם היה קצר, אך בהחלט מגרה, מוטרף ומטורף. המשכנו בדרכנו אל שכונת התקווה. בדרך התקשרתי אל אהובתי מיסטרססס, והעבד הכחול שיתף אותה בריחוף ובתחושות שלו. הגענו למסעדת 'אווזי' ומיד קפץ אל המכונית הבחור שלוקח את המכונית לחנייה. נכנסנו למסעדה, ושם, כאילו להזכיר לזין שלי את הזדקרותו, ישבו כמה קצינים מחיל האוויר. עם מדים. לבי החל להתרחש. הזין שלי החל להתלחש בין חרמנותו והצורך להתאפק.
"אדוני..." פנה אלי העבד והפריע לחשקיי להתפעם מהמדים ומאחד הקצינים.
"שתוק! אתה לא רואה שאני עסוק", גערתי והמשכתי לדמיין את הקצין, כורע עם ישבן אדום, מוגבה ופתוח לבעילה.
הקצין התלווה אל חבריו. עיניי ליוו את צעדיו והדמיון.... בלי עין הרע... השתולל!
סיימנו את הארוחה. הרכב המתין בפתח. העבד פתח לי את הדלת ואיש החנייה פתח לעבדי את הדלת.
"זבל, מישהו פתח לך את הדלת! מה זה, אפס???"
"סליחה, אדוני..."
"סע!"פקדתי ועצרתי את התנצלותו שלא הייתה באשמתו.
נפרדתי מהעבד ליד הבית שלי. הוא הודה לי על השיאים שהבאתי אותו אליהם.
"אתה עוד תגיע רחוק, עבד", אמרתי ונפרדתי ממנו לשלום.
את שנת היופי שלי העברתי בהזיות על...
קצין כושי במדים... שילוב קטלני!
סשן פומבי בנוכחות המון...
יום ראשון בבוקר. העבד הכחול מתייצב ובא לקחת אותי לאופטיקאי. משם אנחנו נוסעים לראש העין. ממתינים בתור, במחסן, לקבל את המצלמה הדיגיטאלית שהעבד קנה ליום הולדתי. עמדו שני אנשים בתור לפנינו. העבד החליט לומר משהו, שהעלה את ידי אל פיטמתו למעיכה חזקה. הוא נאנק. מכאב. חיוכי נפרש על פניי בהנאה צרופה.
בזה שעבדי הטריד אותי לנסיעה הזו, בטענה שכך המצלמה תהיה אצלי מהר יותר, אך אני כאדונו, שהבחנתי כי עבורו זה עוד זמן שהייה לרגליי, שאלתי כמה כסף הוא חסך בזה שלא שילם דמי משלוח. לא זוכר מה הייתה תשובתו, אך קבעתי שכעת הוא יזמין אותי למסעדה, כי התגעגעתי לחומוס בשכונת התקווה.
קיבלנו את המצלמה ויצאנו לדרך. לכאורה, יום חמים ודי נעים. שמש מחממת את האיברים ובין רגליי גם התחמם לו הזין שלי. גם השלפוחית שלי לא קפאה על השמרים והחלה ללחוץ. באזור 'יהוד' ניצב לו שלט מול העיניים שלי. שלט שלא נתקלים בו במרכזי הערים. שלט, אשר הלהיט את יצריי.
"תפנה לשם, עבד", הוריתי.
הוא הביט תמה. נזכרתי שהוא עבד מסורתי, שלפעמים גם משתעבד לדת, אז ניסיתי לבדוק רגישותו.
"עברת פעם סשן במקום כזה, עבד?"
"לא, אדוני. אני מתרגש".
"אז תפנה לשם!"
מכיוון שכבר חלף הוא בנהיגתו על פני הפנייה היעודה, הוא עצר את הרכב והמתין עד שיתפנה המסלול לחזור לאחור, כדי לפנות אל המקום.
כמה אנשים באו לשם לבקר את יקיריהם. חלקם אחזו זרי פרחים בידיים, חלקם היו חפויי ראש, כמו ביקשו לקבור איזה צער ריגעי. חלפנו על פני השער הראשון וממול השער השני פנינו כחמיהש מטרים לרחבה הפנויה. ליד שער של בסיס צבאי. הוריתי לו לעצור את הרכב.
"צא החוצה, עבד!"
הוא כיבה את המנוע ויצא לפתוח לי את הדלת. שלפתי רק את רגליי החוצה. הוא כרע על בירכיו והסתער בתשוקה עזה על נעליי. נעל אחר נעל זכתה להברקה על ידי לשונו ושפתיו. גניחותיו בקעו מעמקי געגועיו והתמסרותו וקרעו את האוויר המת. הם התפזרו אל התכלת שברקיע וקרני השמש עטפו אותן, בדרכן אל רחמי היקום.
שלפתי את השוט, שממש ממש במקרה הכנסתי לתיק מבעוד מועד, וציוויתי עליו לגשת אל הסלע הענק, שניצב שם, כאילו חיכה לעבד שלי שיישען עליו.
"תפשיל את המכנסיים ואת התחתונים, עבד! מהר!" פקדתי עליו.
אצבעותיו התנהלו במהרה על חגורת מכנסיו, תוך בלבול מדהים שנבע מהתרגשותו.
"תרים את החולצה ואת הגופייה למעלה, עבד!"
הוא נשען על סלע העקידה. כפוף ורכון, נכון לקבל ולספוג את תאוות הצורך שלי, להאדים את בשרו. כריעתו הבלתי מתפשרת, הטוטאליות שלו, זרימתו עם תאוותיי – כל אלה גרמו לזין שלי להזדקף במלוא אונו, עוד בטרם התחלתי להצליף.
"אחד, אדוני, תודה אדוני", נשמעה תודתו הראשונה.
התודה השנייה הדהדה בקול רם יותר.
ספירתו את העשרים, שיברה את שערי השמיים ובשלושים נאקתו בקעה.
ישבנו וגבו לבשו את הצבע הבלתי דהוי של הצלפותיי. שפתיו רטטו וגופו פצח בתנועות המתחננות לעוד.
"תתלבש, עבד!" פקדתי וצעדתי אל הרכב.
הוא סידר את בגדיו העליונים בתוך המכנסיים וחיכה להוראותיי.
"בוא הנה!" ציוויתי.
הוא התקרב והבחין שהזין שלי כבר שלוף ומגורה.
"על ארבע!" פקדתי.
בירכיו התחפרו באדמה הלחה, מבעד למכנסיים. נשימותיו התעופפו למרחבי הספייס. עיניו העצומות מצמצו וחיפשו את הדרך אל הזין שלי. לשונו החלה ללקק את שפתיו מתוך געגועים לחוש איך גרונו מתמלא במלוא אברי. עיניי התמלאו בחיוכי הנאה. ייסרתי אותו בהוראתי לא להתקרב אל הזין שלי, אחזתי בשערו ולחשתי:
"אתה צמא, עבד, נכון?"
"כן, אדוני", לחש ברטט מגורה.
"אז תפתח את הפה, עבד!"
רוקנתי את שלפוחיתי אל תוך פיו. מדי פעם עצרתי את הזרימה, כדי שהוא יוכל לבלוע את השתן, שאל טעמו כל כך ייחל. הוא לגם ובלע. לגם ובלע ולפתע, שלפתי את הזין וטפטפתי את שארית השתן על נעליי. החזרתי את הזין, כשהוא עדיין זקור, אל המכנסיים והתיישבתי על המושב ברכב כשרגליי שלופות החוצה.
"אדוני, אני יכול לנקות לאדוני את הנעליים?" שאל בתחינה.
"למה אתה חושב שהשתנתי עליהן, עבד? לקק מיד!"
הוא כרע שוב על בירכיו ולשונו ספגה את השתן מנעליי וגרונו המצוחצח והמבריק מהשתן שלי, השמיע קולות רוויה.
החלטתי שהוא מתענג יותר מדי וציוויתי:
"קום! כנס אל הרכב!"
נפרדתי במבט מן המצבות בבית הקברות. הודיתי למתים שלא הפריעו במהלך הסשן, שאמנם היה קצר, אך בהחלט מגרה, מוטרף ומטורף. המשכנו בדרכנו אל שכונת התקווה. בדרך התקשרתי אל אהובתי מיסטרססס, והעבד הכחול שיתף אותה בריחוף ובתחושות שלו. הגענו למסעדת 'אווזי' ומיד קפץ אל המכונית הבחור שלוקח את המכונית לחנייה. נכנסנו למסעדה, ושם, כאילו להזכיר לזין שלי את הזדקרותו, ישבו כמה קצינים מחיל האוויר. עם מדים. לבי החל להתרחש. הזין שלי החל להתלחש בין חרמנותו והצורך להתאפק.
"אדוני..." פנה אלי העבד והפריע לחשקיי להתפעם מהמדים ומאחד הקצינים.
"שתוק! אתה לא רואה שאני עסוק", גערתי והמשכתי לדמיין את הקצין, כורע עם ישבן אדום, מוגבה ופתוח לבעילה.
הקצין התלווה אל חבריו. עיניי ליוו את צעדיו והדמיון.... בלי עין הרע... השתולל!
סיימנו את הארוחה. הרכב המתין בפתח. העבד פתח לי את הדלת ואיש החנייה פתח לעבדי את הדלת.
"זבל, מישהו פתח לך את הדלת! מה זה, אפס???"
"סליחה, אדוני..."
"סע!"פקדתי ועצרתי את התנצלותו שלא הייתה באשמתו.
נפרדתי מהעבד ליד הבית שלי. הוא הודה לי על השיאים שהבאתי אותו אליהם.
"אתה עוד תגיע רחוק, עבד", אמרתי ונפרדתי ממנו לשלום.
את שנת היופי שלי העברתי בהזיות על...
קצין כושי במדים... שילוב קטלני!
